שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז. רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״. שרון יצחקי לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש ט

יש אלפי דוגמאות סריגה בעולם. מדי יום עולות לרשת דוגמאות חדשות, שילובי צבעים מפתים וטכניקות שגורמות לאצבעות לדגדג. חומרי ההשראה לא נגמרים ורשימת המועדפים ברבלרי רק הולכת ומתארכת. ובתוך השפע האינסופי הזה, קל להתפתות ולחפש את הריגוש הבא. יש פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם כדי לתת להם הזדמנות נוספת. יש כאלו שאנחנו פוגשות שוב כדי לבחון אותם בעיניים של היום. אבל המאמר הזה עוסק בסיבה פשוטה יותר: פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם פשוט כי חוויית הסריגה שלהם הייתה כל כך טובה, שאנחנו רוצות להרג

תמי וטורי כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך? ״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״ מה זה אומר, שתי ידיים שמאלי

בסטודיו של אורלי פורת בחיפה יש יותר ממאתיים וחמישים בובות. הן יושבות על מדפים, מצטופפות זו לצד זו, ולכל אחת מהן יש אופי. חלקן נקראות על שם תלמידות, אחרות על שם נכדים, בני זוג או דמויות שנולדו מתוך קבוצת הסורגות שלה. בשיחה דיברנו על בובות כמרחב של יצירה, קשר וריכוז. על אלפי נשים שמחכות להוראות חדשות בכל יום ראשון; ועל המקומות הפחות חלקים בסיפור: כסף, גבולות, והמחיר של לעשות את מה שאוהבות. אורלי פורת איך התחיל הסיפור שלך עם סריגה? ״אני נטורופתית. טיפלתי עשרים שנה בתזונה, בדיקור

צילום לאינסטגרם הוא לא מה שמוביל את ויקטוריה גרוגר לעצב פריטי לבוש. היא חושבת על החולצה שתישלף שוב ושוב מהארון, על סוודר שיושב נכון על הגוף, ועל האישה שרוצה להרגיש בנוח בכל מצב. ויקטוריה גרוגר מה היה הרגע שבו אמרת: אני רוצה לסרוג משהו לעצמי? ״הרבה שנים סרגתי רק בגדי ילדים. לעצמי סרגתי באותה תקופה רק אביזרים כמו צעיף, וכובע. אמרתי, אני רוצה משהו לשים, ושיחבק אותי. אני נורא אוהבת את המגע של החוטים, המגע של בגד סרוג זה פינוק. במיוחד כשאת סורגת מחוטים איכותיים, שהם לא מרשרשים לך

במאמר הקודם ראינו כיצד הסטאש מחזיק את הזהות שלנו, אך המשיכה האמיתית לחוטים טמונה בפרדוקס המלווה אותם, החוט הוא גם חופש וגם עומס בו זמנית. כל פקעת צמר שאנחנו מניחות על המדף היא הבטחה לפרויקט עתידי, זמן שאנחנו מבקשות לפנות לעצמנו מתוך העומס של היומיום, או כיוון יצירתי חדש שאנחנו שואפות לחקור. המדף שמולנו הוא הרבה יותר ממקום אחסון, הוא מרכז בתוכו תוכניות, שאיפות ואת הדרך שבה אנחנו מתפתחות כיוצרות לאורך השנים. התנועה שלנו לעבר חוט חדש היא חוויה חושית מלאה. זוהי הסקרנות שמתעוררת

כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

ינואר 2017. רחובות וושינגטון גועשים. נשים ואנשים צועדות בזעם, בסולידריות, בקול רם וברור. על ראשיהן – כובעים ורודים, סרוגים ביד. עם שתי “אוזניים” קטנות, כמו חתול. הכובע הזה הוא לא אביזר חמוד, הוא נוכחות. Photo credit: Shannon Stapleton / Reuters כמה חודשים קודם לכן דלפה הקלטה של דונלד טראמפ, מועמד לנשיאות ארה”ב, שבה הוא נשמע אומר: “When you’re a star, they let you do it. You can do anything… Grab ’em by the pussy. You can do anything.” ובעברית: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות

קייט דיוויס (Kate Davis) היא מעצבת סריגה, חוקרת והיסטוריונית טקסטיל סקוטית, הנחשבת לאחת הנשים המשפיעות בסריגה העכשווית בעשור האחרון. לפני שפנתה לעיצוב סריגה עסקה במחקר אקדמי של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית של בריטניה במאה השמונה-עשרה, והתמחתה באופן שבו תרבות חומרית משקפת מבנים חברתיים וכלכליים. בשנת 2010, בגיל 36, עברה דייויס שבץ מוחי. תהליך השיקום הוביל אותה חזרה אל הסריגה כפעולה של תרגול, ריכוז ובנייה מחדש של יכולות, ובהדרגה גם לשינוי כיוון מקצועי. עבודתה משלבת עיצוב דוגמאו

ארנה וקרלוס סיפורם של ארנה נרג’ורדט וקרלוס זכריסון מתחיל בעולם האופנה. ארנה למד עיצוב אופנה ב־Esmod באוסלו ועסק גם בהוראת עיצוב גזרות. קרלוס פיתח את דרכו דרך עשייה יצירתית והתנסות מעשית. שניהם פעלו בשדה עיצובי מסחרי והכירו היטב את מנגנוני הייצור והטקסטיל האירופי. במהלך שנות ה-2000, הם פנו אל מלאכות יד ואל מסורת הטקסטיל הנורבגית. בראיונות לתקשורת הם תיארו עניין עמוק בדוגמאות אזוריות ובטקסטילים עממיים, ורצון לעסוק בעיצוב הנשען על היסטוריה תרבותית. מתוך התנועה הזו נולד גוף עבודה

יש דוגמאות סריגה ועיצובים שמתחילים מהמבנה, הגזרה, והצורה של הפריט. אצל גודרון ג׳ונסטון (Gudrun Johnston), צבע הוא נקודת המוצא. ג’ונסטון היא מעצבת סריגה ילידת איי שטלנד שבסקוטלנד, שפרצה אל זירת הסריגה העולמית בזכות הסריגה בצבעים וההתכתבות המודעת שלה עם המסורת השטלנדית. הדוגמאות הגיאומטריות של הסריגה בצבעים משטלנד משמשות לה כבסיס, והיא מרכיבה אותן מחדש באופן עכשווי, מבלי לאבד קשר למקור. גודרון ג׳ונסטון בשטלנד. קרדיט תמונה: Sini Kramer לסרוג את הנוף: הצבע כעיקרון מארגן הנוף של א

לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק. לינור ברנר. קרדיט תמונה: אביגיל בלום איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום? ״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס