על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

שרוול הרגלן הוא היום אחת הגזרות המזוהות ביותר עם סוודרים סרוגים: קו אלכסוני שיורד מהצוואר אל בית השחי, בלי תפר כתף ברור, ועם תחושת זרימה טבעית על הגוף. הוא נוח, גמיש, מתאים למגוון רחב של מבני גוף – ומרגיש כמעט מובן מאליו. אבל הרגלן נולד בעקבות פציעה בשדה הקרב. Flax by Tin Can Knits. Photo credit: Tin Can Knits מה מייחד את שרוול הרגלן שרוול רגלן מזוהה עם ארבעה קווים אלכסוניים שמתחילים סמוך לצוואר ויורדים עד בית השחי. הקווים האלה מחליפים את תפר הכתף האופקי שאנחנו מכירות מחולצות

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה. זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.   קצת לפני שח

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א