יובל שני יובל שני שגיב בת שמונה עשרה וחצי, סורגת כבר חמש או שש שנים. בשנים האחרונות היא נדדה עם משפחתה בין מדינות, למדה בחינוך ביתי, ואת הסריגה לקחה איתה לכל מקום. יובל, ספרי לי קצת על עצמך. ״אני יובל שגיב, בת שמונה עשרה וחצי. בשנים האחרונות רוב מה שעשיתי היה לנדוד עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה, אבל היינו גם בתאילנד. הסריגה הייתה איתי בכל דבר שם. זה התחיל מלהתווכח על אם אפשר להכניס את המסרגות למטוס, והמשיך בללמוד מאנשים איך לסרוג ולהכיר את תרבות הסריגה בכל מקום

זה קורה כמעט לכל סורגת. את יושבת עם דוגמה, הסריגה מול העיניים שלך, ואת פשוט לא מצליחה להבין מה המעצבת רוצה ממך. את פורמת, מנסה שוב, ושוב פורמת. בשלב הזה, ברוב המוחלט של המקרים, המחשבה הראשונה שתעבור לך בראש תהיה: "מה פספסתי? כנראה אין לי מספיק ידע, אני פשוט לא סורגת מספיק טובה". פעם אחר פעם אני רואה את אותה תגובה. כשהוראה אינה ברורה, רוב הסורגות מחפשות קודם את הטעות אצלן. בקבוצות העזרה התשובות הן כמעט תמיד: "קראת מההתחלה?", "זה צריך להיות כתוב בדוגמה", או "יכול להיות שפספסת ש

סוודר נועם בגרסה השניה יש דוגמאות שאני חוזרת אליהן מתוך אהבה. יש דוגמאות שאני חוזרת אליהן מתוך סקרנות. ויש דוגמאות שאני חוזרת אליהן כי משהו בהן נשאר פתוח. כשאנחנו חוזרות אל דוגמה כזו, אנחנו מגלות לפעמים שהמסקנה שהסקנו בפעם הראשונה הייתה רחבה מדי. הגרסה הראשונה כשסרגתי את הגרסה הראשונה של סוודר נועם, הייתי תחת אילוצי זמן דוחקים. כדי לעמוד בלוחות הזמנים בחרתי לסרוג מארבעה חוטים דקים יחד. הסריגה התקדמה במהירות. הגדרת העיניים (stitch definition) הייתה יפהפייה. הסוודר היה חם בדיוק

חזרתי מחופשת ריצת הרים בצפון איטליה עם הרבה חוויות, הרבה תמונות, ושני פרויקטי סריגה בתיק. ביום הראשון של המחנה עצרנו להפסקה של חצי שעה באמצע הריצה. ישבתי מול הנוף, ופתאום התחשק לי לסרוג. למחרת כבר הכנסתי את המסרגות לווסט הריצה. מאז שלפתי אותן בכל עצירה. במהלך החופשה סרגתי במרפסות מול פסגות מושלגות, בבקתות הרים, ובין ריצה לריצה אפילו סיימתי סוודר. ברגע הזה, הסריגה ממש היתה חסרה לי... כמה מהחברים במחנה שאלו אותי מה הקשר בין ריצת הרים לסריגה. על פניו אלה שני עולמות שונים לגמרי.

שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז. רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״. שרון יצחקי לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש ט

לפעמים אני מסתכלת על דוגמה שסרגתי לפני שנים ומרגישה גירוד קטן בידיים. אני מסתכלת על הפרויקט הישן, ותוהה מה יקרה אם אפגוש אותו שוב היום. הפרויקטים האלו, שסרגתי בעבר, הופכים עם הזמן למעין צילום ישן של הסורגת שהייתי פעם. כשאני מתבוננת בהם במרחק של זמן, אני יכולה לראות דרכם את הבחירות התמימות של החוטים, את חוסר הביטחון בבחירת המידות, את מה שחשבתי אז שאלבש לעומת המציאות, ובעיקר – את המקומות שבהם פחדתי לזוז סנטימטר אחד ימינה או שמאלה מההוראות הכתובות. זהו החלק השני בסדרה “לסרוג שוב

יש אלפי דוגמאות סריגה בעולם. מדי יום עולות לרשת דוגמאות חדשות, שילובי צבעים מפתים וטכניקות שגורמות לאצבעות לדגדג. חומרי ההשראה לא נגמרים ורשימת המועדפים ברבלרי רק הולכת ומתארכת. ובתוך השפע האינסופי הזה, קל להתפתות ולחפש את הריגוש הבא. יש פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם כדי לתת להם הזדמנות נוספת. יש כאלו שאנחנו פוגשות שוב כדי לבחון אותם בעיניים של היום. אבל המאמר הזה עוסק בסיבה פשוטה יותר: פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם פשוט כי חוויית הסריגה שלהם הייתה כל כך טובה, שאנחנו רוצות להרג

תמי וטורי כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך? ״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״ מה זה אומר, שתי ידיים שמאלי

בסטודיו של אורלי פורת בחיפה יש יותר ממאתיים וחמישים בובות. הן יושבות על מדפים, מצטופפות זו לצד זו, ולכל אחת מהן יש אופי. חלקן נקראות על שם תלמידות, אחרות על שם נכדים, בני זוג או דמויות שנולדו מתוך קבוצת הסורגות שלה. בשיחה דיברנו על בובות כמרחב של יצירה, קשר וריכוז. על אלפי נשים שמחכות להוראות חדשות בכל יום ראשון; ועל המקומות הפחות חלקים בסיפור: כסף, גבולות, והמחיר של לעשות את מה שאוהבות. אורלי פורת איך התחיל הסיפור שלך עם סריגה? ״אני נטורופתית. טיפלתי עשרים שנה בתזונה, בדיקור

צילום לאינסטגרם הוא לא מה שמוביל את ויקטוריה גרוגר לעצב פריטי לבוש. היא חושבת על החולצה שתישלף שוב ושוב מהארון, על סוודר שיושב נכון על הגוף, ועל האישה שרוצה להרגיש בנוח בכל מצב. ויקטוריה גרוגר מה היה הרגע שבו אמרת: אני רוצה לסרוג משהו לעצמי? ״הרבה שנים סרגתי רק בגדי ילדים. לעצמי סרגתי באותה תקופה רק אביזרים כמו צעיף, וכובע. אמרתי, אני רוצה משהו לשים, ושיחבק אותי. אני נורא אוהבת את המגע של החוטים, המגע של בגד סרוג זה פינוק. במיוחד כשאת סורגת מחוטים איכותיים, שהם לא מרשרשים לך

ליזה רודריג | קרדיט תמונה: ליה גלדמן ליזה רודריג מלמדת סריגה ברמת השרון כבר כמעט עשור. היא הקימה בביתה מרחב שמשלב חנות ובית ספר למלאכות יד. חלק מהתלמידות שלה לומדות אצלה שנים ארוכות, והקשר שנוצר סביב המסרגות גולש הרבה מעבר ללימוד טכני. איך את מציגה את עצמך למי שלא מכיר אותך? ״קודם כל יש לי בית ספר למלאכות יד. ההתמחות שלי זה בסריגה. אני מלמדת כל השבוע. יש לי בערך בין שבעים לתשעים בנות, תלוי במלחמה. חוץ מזה אני מעצבת בגדים ואביזרים סרוגים.״ את קודם מורה או קודם מעצבת? "קודם כל

השבוע חגגתי יום הולדת, וימי הולדת הם תמיד יום של חשבון נפש. חן מנדלסון אדרקה סורגת במאי האחרון החלפתי קריירה של 20 שנה בהייטק במסלול של יזמות עצמאית והקמתי את "סריגה מקומית". מאחורי הצעד הזה עמדה שאלה אחת: האם אפשר לבנות עסק יציב ומקצועי סביב מלאכה בעברית? שנה אחרי, אני עוצרת להביט במה שלמדתי. למידה על זמן, תעדוף וערך השנה האחרונה הבהירה לי כמה דברים על האופן שבו סורגות בוחרות להשקיע את הזמן והמשאבים שלהן: חסם הכניסה של המתחילות: ראיתי שהרצון ללמוד לסרוג הוא אדיר, אבל המעבר ל

זה הציטוט המוביל ב-Reddit עכשיו סביב צעיף סריגת ימין פשוט, צר וקצר, שנמכר ב-600 דולר. התגובות נעות בין לעג מוחלט לזעזוע עמוק. “מישהו פה ירד מהפסים”, כתבה סורגת אחת, ואחרות כבר שלפו את ההשוואה לאופנת ה”זבל” מהסרט זולנדר. צילום מסך מתוך השיחה ב Reddit אני קוראת את התגובות האלו, ומבינה שאני במיעוט מוחלט. מול כל הציניות, אני רואה בצעיף הזה הצהרה תרבותית וכלכלית שמבקשת הכרה. למה מחיר הצעיף הוא לא טעות, אלא הצהרה? הוא מתמחר זמן אנושי: הדיון ברשת נתקע בשאלה “כמה גרם צמר יש כאן?”. הצ

סוודר בנפרד ביחד שתקוע על אי השרוולים זה קורה כמעט לכולנו בסוף העונה. הגוף של הסוודר מוכן, הדוגמה נסרגה בשקיקה, החיבורים נראים נהדר, ואז – אנחנו מגיעות אליו. ״אי השרוולים״. זהו המקום שבו פרויקטים מבטיחים ננטשים לאבדון. זה הרגע שבו ההתלהבות דועכת, ובמקומה מגיעה ההבנה שנותרו לנו עוד שני "צינורות" ארוכים וזהים. כשהטמפרטורות בחוץ עולות, השהות על האי הזה הופכת למעיקה: המחשבה על סוודר עבה שמונח על הברכיים מרגישה כמו מעמסה, והחשק לסרוג צמר כבד פוחת. למה אנחנו נתקעות דווקא כאן? מעבר

על זמן רציף, זמן מקוטע וסריגה קרה לך פעם שהסתכלת על סל הסריגה ותהית איך זה שיש לך שני זוגות גרביים מוכנים, אבל הסוודר שכל כך רצית ללבוש עדיין מחכה כבר חודשים? לפעמים אנחנו מייחסות את הסחבת הזו לחוסר התמדה, לבעיית מוטיבציה או לעומס, אבל האמת היא שהסיבה טמונה לעיתים קרובות במבנה של הזמן שלנו. המדע שמאחורי "רסיסי הזמן" הזמן הפנוי של נשים נוטה להגיע במקטעים קצרים ומקוטעים, לעיתים תוך כדי זמינות מתמשכת לסביבה. נתונים מסקרי שימוש בזמן, כמו ה-American Time Use Survey, מצביעים על כך

רחל בן עזרא, סורגת ממבשרת ציון, מביאה איתה אל עולם הסריגה רקע עשיר באמנות פלסטית. אחרי שנים של עבודה בציור, פיסול וגרפיקה, היא מצאה בסריגה מרחב ליצירה, כזה שמאפשר לה לשלב בין הדיוק הטכני לבין החופש האמנותי שלה. רחל בן עזרא איך התחלת לסרוג? "התחלתי לפני שמונה או עשר שנים בקרושה. למדתי מאפרת כץ ולקחתי הרבה חוגים שלה. סרגתי מלא בובות, יש לי פה ספרייה מלאה בהן. אחר כך למדתי קצת עם רביד "המכשפה הירוקה", וסרגתי איתה את הקרדיגן הראשון שלי ותיק, והיא מאוד עזרה לי. אחר כך הכרתי את ענ

במאמר הקודם ראינו כיצד הסטאש מחזיק את הזהות שלנו, אך המשיכה האמיתית לחוטים טמונה בפרדוקס המלווה אותם, החוט הוא גם חופש וגם עומס בו זמנית. כל פקעת צמר שאנחנו מניחות על המדף היא הבטחה לפרויקט עתידי, זמן שאנחנו מבקשות לפנות לעצמנו מתוך העומס של היומיום, או כיוון יצירתי חדש שאנחנו שואפות לחקור. המדף שמולנו הוא הרבה יותר ממקום אחסון, הוא מרכז בתוכו תוכניות, שאיפות ואת הדרך שבה אנחנו מתפתחות כיוצרות לאורך השנים. התנועה שלנו לעבר חוט חדש היא חוויה חושית מלאה. זוהי הסקרנות שמתעוררת

כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז