אילנה וייסברג דורון, מנהלת תוכן ודוקטור לספרות, סרגה שבעה ציצים בשבוע וחצי כמתנדבת במיזם ציצסרוג. בראיון היא מספרת על סבתות סורגות, על התנדבות בחודש המודעות לסרטן השד ועל מה שחשבה על האישה שתלבש את זה.

אוקטובר הוא חודש הגרביים בעולם, וגם בסריגה מקומית. איך המסורת הזו נולדה ומה עומד מאחורי Socktober?

יש לך סיפור של סוודר? לקראת חודשי הסוודרים של סריגה מקומית אנחנו מחפשות סיפורים מהקהילה — ספרי לנו בטופס הקצר.

אף פעם לא ברור אם זו חולצה לבנה חלקה, עם סמל בית הספר או בלי. המנהלת מעדיפה בדרך כלל חולצה חגיגית, אבל בקצב שבו ילדים גדלים קשה להצדיק קנייה של פריט שנלבש רק פעמיים בשנה. בגלל שהיא כמעט לא חלק ממלתחת היומיום, בשעת האמת לא תמיד ברור איפה היא, אם היא עדיין במידה, ואם הכתם מהטקס הקודם באמת ירד. והתזכורת הזו מגיעה בדרך כלל כשכבר קצת מאוחר מדי לעשות משהו חוץ מלקוות שבבוקר תימצא בארון חולצה לבנה שאפשר לשלוח איתה ילד לבית הספר. ובכל זאת, דווקא החולצה הזאת חוזרת בכל פעם שצריך לסמן חג

בסלון לשמלות כלה תלויות עשרות שמלות שנראות, במבט ראשון, לבנות. אבל מקרוב ישנם הבדלים: סאטן לבן בוהק, תחרה שנהבית, טול בגוון שמנת, פנינים שנוטות מעט לאפרסק. הכלה פתאום מבינה שהיא צריכה לבחור לא רק גזרה ובד, אלא גם איזה לבן הוא הלבן הנכון. ואז מגיע האירוע עצמו. האמא של החתן מופיעה בשמלה בצבע צהוב בהיר מאוד, וסביב השולחנות מתחילה תזוזה קטנה של אי-נוחות: “היא לא ראתה שזה לבן?” “אולי זה מסר תת-הכרתי לכלה?” הרי השמלה צהובה. אבל ליד שמלת הכלה, תחת התאורה של האולם ולצד כל השמלות השחו

מהטוגה הרומית ועד שדות ההלבנה, מרקמת איירשייר ועד לבחירת פנטון בלבן כצבע השנה של 2026 - מסע קצר בהיסטוריה של הצבע שנראה הכי פשוט, ודווקא הוא דרש הכי הרבה עבודה.

תמר קליין הגיעה לשנקר עם ניסיון עשיר במלאכות יד. בפרויקט הסריגה במכונה היא גילתה שהדרך לחופש יצירתי עוברת דרך תכנון מבני קפדני וגזרת נייר.

מבובת בד ביתית ועד משגר כיפת ברזל בהזמנה אישית - מסע קצר בהיסטוריה של הרגע שבו חוט ומילוי הופכים ממשטח שטוח לגוף שאפשר להחזיק, עם מוצגים מאומתים ממוזיאון ויקטוריה ואלברט.

שאל ליאנה ליאנה היא דוגמת סריגה חדשה לשאל, שנולדה מתוך שיתוף פעולה עם מעצבת נוספת. את הסיפור שמאחורי השאל ושיתוף הפעולה אספר בהמשך. שאל ליאנה הגיע לשלב שבו הוא מוכן לסריגת מבחן. מהי סריגת מבחן? לפני שדוגמת סריגה מתפרסמת, קבוצת סריגת מבחן (טסט) סורגת אותה לפי ההוראות ועוזרת לבדוק שהניסוח ברור, שהמספרים מדויקים ושלא חסר הסבר בדרך. מטרת הטסט מבחינתי היא לוודא שההוראות שכתבתי בעברית ברורות, מדויקות ועובדות היטב עבור סורגות עם רמות שונות של ניסיון בסריגת תחרה. מי שכבר סרגה הרבה פר

אור גולדשטיין כשר הגיעה ללימודי טקסטיל במקרה. בפרויקט הסיום של השנה השנייה היא לקחה את הצורה המוכרת של נגיף הקורונה והפכה אותה לאובייקט רך, צבעוני ומשחקי.

שי ספר, סטודנטית לעיצוב תקשורת חזותית, הפכה נתונים על סורגות לצעיף שאפשר לסרוג, לקרוא ולהרגיש. ראיון על סריגה, עיצוב, בובות ועסק בהזמנה אישית.

יובל לוינזון הייתה בטוחה שמלאכות יד אינן בשבילה. המפגש עם הילדים בגן האנתרופוסופי הוביל אותה לסריגה, וכעבור שנה וחצי היא כבר סורגת בכל מקום.

יאבו, בת 25 מבני ברק, מספרת על הלמידה מהאינטרנט, המבוכה סביב הסריגה, הפרויקטים שסיימה והסורגות הצעירות שהיא רוצה לפגוש.

ברק איתן, בן 29, עובד בתחום הסייבר כבר למעלה מעשור. הוא הגיע לסריגה בשנה האחרונה, אחרי שחבר סיפר לו שגם הוא סורג. ברק קנה ערכה בלי לדעת בדיוק מה צריך, והתחיל ללמוד יחד עם אמו.

חזרנו מריטריט הסריגה באגינה, יוון — ומזמינות אתכן להציץ ברגעים שנשארו איתנו: שולחן העבודה מול הים, ועדות אישית של אחת המשתתפות שהצטרפה לבד, בלי להכיר אף אחת ובלי לדעת לסרוג.

אמרי ולכינסקי, בת 19, סורגת לעצמה פריטי לבוש יחידים מסוגם. בתיכון לאמנויות הסריגה התקבלה בטבעיות, אבל בצבא התגובות כבר היו אחרות. בשיחה איתה דיברנו על הדרך שבה למדה, על מכונת הסריגה הביתית שקנתה ושיפצה, ועל המקום שהסריגה תופסת בחיים שלה.

את שליו תמיר פגשתי בפעם הראשונה בפיקניק הסריגה בפארק הירקון, על הדשא בחברה של קבוצת צעירות וצעירים שסורגים. לפני שנה, הוא הרים מסרגה בפעם הראשונה. היום הוא כבר משנה דוגמאות ומלמד את עצמו טכניקות חדשות. שליו תמיר ספר לי קצת על עצמך. ״קוראים לי שליו תמיר, אני בן עשרים ואחד. התחלתי לסרוג לפני בערך שנה. במקצוע אני מתכנת. אני אוהב לרוץ, ומנסה גם לקרוא אבל לא מצליח להתמיד בזה יותר מדי.״ איך הגעת בכלל לעולם הסריגה? מה משך אותך בזה? ״ראיתי חבר מהעבודה שעושה את זה והיו לו יצירות שממש

יובל שני יובל שני שגיב בת שמונה עשרה וחצי, סורגת כבר חמש או שש שנים. בשנים האחרונות היא נדדה עם משפחתה בין מדינות, למדה בחינוך ביתי, ואת הסריגה לקחה איתה לכל מקום. יובל, ספרי לי קצת על עצמך. ״אני יובל שגיב, בת שמונה עשרה וחצי. בשנים האחרונות רוב מה שעשיתי היה לנדוד עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה, אבל היינו גם בתאילנד. הסריגה הייתה איתי בכל דבר שם. זה התחיל מלהתווכח על אם אפשר להכניס את המסרגות למטוס, והמשיך בללמוד מאנשים איך לסרוג ולהכיר את תרבות הסריגה בכל מקום

זה קורה כמעט לכל סורגת. את יושבת עם דוגמה, הסריגה מול העיניים שלך, ואת פשוט לא מצליחה להבין מה המעצבת רוצה ממך. את פורמת, מנסה שוב, ושוב פורמת. בשלב הזה, ברוב המוחלט של המקרים, המחשבה הראשונה שתעבור לך בראש תהיה: "מה פספסתי? כנראה אין לי מספיק ידע, אני פשוט לא סורגת מספיק טובה". פעם אחר פעם אני רואה את אותה תגובה. כשהוראה אינה ברורה, רוב הסורגות מחפשות קודם את הטעות אצלן. בקבוצות העזרה התשובות הן כמעט תמיד: "קראת מההתחלה?", "זה צריך להיות כתוב בדוגמה", או "יכול להיות שפספסת ש

סוודר נועם בגרסה השניה יש דוגמאות שאני חוזרת אליהן מתוך אהבה. יש דוגמאות שאני חוזרת אליהן מתוך סקרנות. ויש דוגמאות שאני חוזרת אליהן כי משהו בהן נשאר פתוח. כשאנחנו חוזרות אל דוגמה כזו, אנחנו מגלות לפעמים שהמסקנה שהסקנו בפעם הראשונה הייתה רחבה מדי. הגרסה הראשונה כשסרגתי את הגרסה הראשונה של סוודר נועם, הייתי תחת אילוצי זמן דוחקים. כדי לעמוד בלוחות הזמנים בחרתי לסרוג מארבעה חוטים דקים יחד. הסריגה התקדמה במהירות. הגדרת העיניים (stitch definition) הייתה יפהפייה. הסוודר היה חם בדיוק