ליזה רודריג | קרדיט תמונה: ליה גלדמן ליזה רודריג מלמדת סריגה ברמת השרון כבר כמעט עשור. היא הקימה בביתה מרחב שמשלב חנות ובית ספר למלאכות יד. חלק מהתלמידות שלה לומדות אצלה שנים ארוכות, והקשר שנוצר סביב המסרגות גולש הרבה מעבר ללימוד טכני. איך את מציגה את עצמך למי שלא מכיר אותך? ״קודם כל יש לי בית ספר למלאכות יד. ההתמחות שלי זה בסריגה. אני מלמדת כל השבוע. יש לי בערך בין שבעים לתשעים בנות, תלוי במלחמה. חוץ מזה אני מעצבת בגדים ואביזרים סרוגים.״ את קודם מורה או קודם מעצבת? "קודם כל

השבוע חגגתי יום הולדת, וימי הולדת הם תמיד יום של חשבון נפש. חן מנדלסון אדרקה סורגת במאי האחרון החלפתי קריירה של 20 שנה בהייטק במסלול של יזמות עצמאית והקמתי את "סריגה מקומית". מאחורי הצעד הזה עמדה שאלה אחת: האם אפשר לבנות עסק יציב ומקצועי סביב מלאכה בעברית? שנה אחרי, אני עוצרת להביט במה שלמדתי. למידה על זמן, תעדוף וערך השנה האחרונה הבהירה לי כמה דברים על האופן שבו סורגות בוחרות להשקיע את הזמן והמשאבים שלהן: חסם הכניסה של המתחילות: ראיתי שהרצון ללמוד לסרוג הוא אדיר, אבל המעבר ל

זה הציטוט המוביל ב-Reddit עכשיו סביב צעיף סריגת ימין פשוט, צר וקצר, שנמכר ב-600 דולר. התגובות נעות בין לעג מוחלט לזעזוע עמוק. “מישהו פה ירד מהפסים”, כתבה סורגת אחת, ואחרות כבר שלפו את ההשוואה לאופנת ה”זבל” מהסרט זולנדר. צילום מסך מתוך השיחה ב Reddit אני קוראת את התגובות האלו, ומבינה שאני במיעוט מוחלט. מול כל הציניות, אני רואה בצעיף הזה הצהרה תרבותית וכלכלית שמבקשת הכרה. למה מחיר הצעיף הוא לא טעות, אלא הצהרה? הוא מתמחר זמן אנושי: הדיון ברשת נתקע בשאלה “כמה גרם צמר יש כאן?”. הצ

סוודר בנפרד ביחד שתקוע על אי השרוולים זה קורה כמעט לכולנו בסוף העונה. הגוף של הסוודר מוכן, הדוגמה נסרגה בשקיקה, החיבורים נראים נהדר, ואז – אנחנו מגיעות אליו. ״אי השרוולים״. זהו המקום שבו פרויקטים מבטיחים ננטשים לאבדון. זה הרגע שבו ההתלהבות דועכת, ובמקומה מגיעה ההבנה שנותרו לנו עוד שני "צינורות" ארוכים וזהים. כשהטמפרטורות בחוץ עולות, השהות על האי הזה הופכת למעיקה: המחשבה על סוודר עבה שמונח על הברכיים מרגישה כמו מעמסה, והחשק לסרוג צמר כבד פוחת. למה אנחנו נתקעות דווקא כאן? מעבר

על זמן רציף, זמן מקוטע וסריגה קרה לך פעם שהסתכלת על סל הסריגה ותהית איך זה שיש לך שני זוגות גרביים מוכנים, אבל הסוודר שכל כך רצית ללבוש עדיין מחכה כבר חודשים? לפעמים אנחנו מייחסות את הסחבת הזו לחוסר התמדה, לבעיית מוטיבציה או לעומס, אבל האמת היא שהסיבה טמונה לעיתים קרובות במבנה של הזמן שלנו. המדע שמאחורי "רסיסי הזמן" הזמן הפנוי של נשים נוטה להגיע במקטעים קצרים ומקוטעים, לעיתים תוך כדי זמינות מתמשכת לסביבה. נתונים מסקרי שימוש בזמן, כמו ה-American Time Use Survey, מצביעים על כך

רחל בן עזרא, סורגת ממבשרת ציון, מביאה איתה אל עולם הסריגה רקע עשיר באמנות פלסטית. אחרי שנים של עבודה בציור, פיסול וגרפיקה, היא מצאה בסריגה מרחב ליצירה, כזה שמאפשר לה לשלב בין הדיוק הטכני לבין החופש האמנותי שלה. רחל בן עזרא איך התחלת לסרוג? "התחלתי לפני שמונה או עשר שנים בקרושה. למדתי מאפרת כץ ולקחתי הרבה חוגים שלה. סרגתי מלא בובות, יש לי פה ספרייה מלאה בהן. אחר כך למדתי קצת עם רביד "המכשפה הירוקה", וסרגתי איתה את הקרדיגן הראשון שלי ותיק, והיא מאוד עזרה לי. אחר כך הכרתי את ענ

במאמר הקודם ראינו כיצד הסטאש מחזיק את הזהות שלנו, אך המשיכה האמיתית לחוטים טמונה בפרדוקס המלווה אותם, החוט הוא גם חופש וגם עומס בו זמנית. כל פקעת צמר שאנחנו מניחות על המדף היא הבטחה לפרויקט עתידי, זמן שאנחנו מבקשות לפנות לעצמנו מתוך העומס של היומיום, או כיוון יצירתי חדש שאנחנו שואפות לחקור. המדף שמולנו הוא הרבה יותר ממקום אחסון, הוא מרכז בתוכו תוכניות, שאיפות ואת הדרך שבה אנחנו מתפתחות כיוצרות לאורך השנים. התנועה שלנו לעבר חוט חדש היא חוויה חושית מלאה. זוהי הסקרנות שמתעוררת

כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

ינואר 2017. רחובות וושינגטון גועשים. נשים ואנשים צועדות בזעם, בסולידריות, בקול רם וברור. על ראשיהן – כובעים ורודים, סרוגים ביד. עם שתי “אוזניים” קטנות, כמו חתול. הכובע הזה הוא לא אביזר חמוד, הוא נוכחות. Photo credit: Shannon Stapleton / Reuters כמה חודשים קודם לכן דלפה הקלטה של דונלד טראמפ, מועמד לנשיאות ארה”ב, שבה הוא נשמע אומר: “When you’re a star, they let you do it. You can do anything… Grab ’em by the pussy. You can do anything.” ובעברית: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות

קייט דיוויס (Kate Davis) היא מעצבת סריגה, חוקרת והיסטוריונית טקסטיל סקוטית, הנחשבת לאחת הנשים המשפיעות בסריגה העכשווית בעשור האחרון. לפני שפנתה לעיצוב סריגה עסקה במחקר אקדמי של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית של בריטניה במאה השמונה-עשרה, והתמחתה באופן שבו תרבות חומרית משקפת מבנים חברתיים וכלכליים. בשנת 2010, בגיל 36, עברה דייויס שבץ מוחי. תהליך השיקום הוביל אותה חזרה אל הסריגה כפעולה של תרגול, ריכוז ובנייה מחדש של יכולות, ובהדרגה גם לשינוי כיוון מקצועי. עבודתה משלבת עיצוב דוגמאו

ארנה וקרלוס סיפורם של ארנה נרג’ורדט וקרלוס זכריסון מתחיל בעולם האופנה. ארנה למד עיצוב אופנה ב־Esmod באוסלו ועסק גם בהוראת עיצוב גזרות. קרלוס פיתח את דרכו דרך עשייה יצירתית והתנסות מעשית. שניהם פעלו בשדה עיצובי מסחרי והכירו היטב את מנגנוני הייצור והטקסטיל האירופי. במהלך שנות ה-2000, הם פנו אל מלאכות יד ואל מסורת הטקסטיל הנורבגית. בראיונות לתקשורת הם תיארו עניין עמוק בדוגמאות אזוריות ובטקסטילים עממיים, ורצון לעסוק בעיצוב הנשען על היסטוריה תרבותית. מתוך התנועה הזו נולד גוף עבודה

יש דוגמאות סריגה ועיצובים שמתחילים מהמבנה, הגזרה, והצורה של הפריט. אצל גודרון ג׳ונסטון (Gudrun Johnston), צבע הוא נקודת המוצא. ג’ונסטון היא מעצבת סריגה ילידת איי שטלנד שבסקוטלנד, שפרצה אל זירת הסריגה העולמית בזכות הסריגה בצבעים וההתכתבות המודעת שלה עם המסורת השטלנדית. הדוגמאות הגיאומטריות של הסריגה בצבעים משטלנד משמשות לה כבסיס, והיא מרכיבה אותן מחדש באופן עכשווי, מבלי לאבד קשר למקור. גודרון ג׳ונסטון בשטלנד. קרדיט תמונה: Sini Kramer לסרוג את הנוף: הצבע כעיקרון מארגן הנוף של א

לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק. לינור ברנר. קרדיט תמונה: אביגיל בלום איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום? ״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להב

ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

תודעת המתחילה אנחנו מסכמות את חודש ינואר, חודש שהוקדש כולו להתחלות. לרוב, כשאנחנו חושבות על "התחלה", עולים לנגד עינינו יעדים, תוכניות ודף נקי. אך בפועל, התחלה היא קודם כל עמדה נפשית: המוכנות לשהות במקום שבו אנחנו עדיין לא יודעות, עדיין לא מדויקות, וזקוקות לזמן כדי לגדול. המרדף אחרי התיקון בסריגה, המפגש עם עמדת המתחילה יכול להיות מאתגר במיוחד. אני פוגשת לא מעט סורגות בראשית דרכן שמתבוננות בעבודה שלהן בעין ביקורתית ובמבט נוקב. כל תך נבחן בזמן אמת: שורת שמאל שיוצאת מעט רופפת, הע

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו