ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

תודעת המתחילה אנחנו מסכמות את חודש ינואר, חודש שהוקדש כולו להתחלות. לרוב, כשאנחנו חושבות על "התחלה", עולים לנגד עינינו יעדים, תוכניות ודף נקי. אך בפועל, התחלה היא קודם כל עמדה נפשית: המוכנות לשהות במקום שבו אנחנו עדיין לא יודעות, עדיין לא מדויקות, וזקוקות לזמן כדי לגדול. המרדף אחרי התיקון בסריגה, המפגש עם עמדת המתחילה יכול להיות מאתגר במיוחד. אני פוגשת לא מעט סורגות בראשית דרכן שמתבוננות בעבודה שלהן בעין ביקורתית ובמבט נוקב. כל תך נבחן בזמן אמת: שורת שמאל שיוצאת מעט רופפת, הע

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

שרוול הרגלן הוא היום אחת הגזרות המזוהות ביותר עם סוודרים סרוגים: קו אלכסוני שיורד מהצוואר אל בית השחי, בלי תפר כתף ברור, ועם תחושת זרימה טבעית על הגוף. הוא נוח, גמיש, מתאים למגוון רחב של מבני גוף – ומרגיש כמעט מובן מאליו. אבל הרגלן נולד בעקבות פציעה בשדה הקרב. Flax by Tin Can Knits. Photo credit: Tin Can Knits מה מייחד את שרוול הרגלן שרוול רגלן מזוהה עם ארבעה קווים אלכסוניים שמתחילים סמוך לצוואר ויורדים עד בית השחי. הקווים האלה מחליפים את תפר הכתף האופקי שאנחנו מכירות מחולצות

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה.   הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

סריגה ככלי לניהול והפגת כאב כאב מתמשך (כרוני) הוא לא רק "משהו שכואב בגוף". זו חוויה רב-מערכתית שמשתלטת על הכל: היא כוללת אותות עצביים, מתח פיזי חזק, ותגובה רגשית. במצב כזה, נוצר קשב ממוקד בכאב; המוח "ננעל" על תחושת הכאב, סורק אותה ללא הפסקה ומתקשה להתייחס לכל דבר אחר (Villemure & Bushnell, 2002). מחקרים עדכניים מראים שכאב הוא לא רק תוצאה של פציעה פיזית, אלא חוויה שהמוח "בונה" בהשפעת המחשבות והרגשות שלנו. לכן, בשנים האחרונות גובר העניין בפעילויות גופניות עדינות ככלי לניהול כאב

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.  איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

בחודש שמוקדש לבריאות הנפש בסריגה מקומית, רציתי לבדוק האם יש הסבר מדעי לתחושת ההקלה שאנחנו חוות כשאנחנו מתיישבות לסרוג? כתבתי לפני שבוע על ההשפעה של עומס גירויים על המוח ועל היצירתיות , אבל מה ההשפעה של הסריגה על הבריאות הנפשית שלנו? מחקר מקיף שפורסם השנה, Healing Stitches  – סקירת־על של 25 מחקרים מ־13 מדינות – מצייר תמונה עשירה של האופן שבו מלאכות החוט משפיעות על הגוף והנפש. סריגה, קרושה, רקמה וקווילט מתוארות שוב ושוב כמרחבים שמייצרים ויסות רגשי, חיבור אנושי, משמעות ויציבות.

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב. מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. מש

ענבל פרן פרח ענבל פרן פרח היא מנהלת הוסטל אופק נשי - מסגרת שיקומית לנשים אחרי יציאה ממעגל הזנות והשימוש. היא אחות קלינית בהכשרתה ובעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות מודרות, עם התמחות במזעור נזקי שימוש, בליווי נשים שחיו בזנות ובהובלת תהליכי שיקום בקהילה. לצד עבודתה בשטח, ענבל חוקרת את המפגש בין נשים בזנות לבין המערכת הרפואית במסגרת המחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן. ענבל ואני מכירות מהפעילות האקטיביסטית שלנו, ובדצמבר לפני שנה היא פרסמה קול קורא למתנדבת שתלמד סריגה בהוסטל. הרמתי

כשהרשת צורחת “קני עכשיו” יש שבועות שבהם אנחנו קמות בבוקר ומרגישות שהעולם כולו נעשה צעקה אחת גדולה. כותרות מהבהבות, “אל תפספסי”, “רק היום”, ״מבצע שלא יחזור!״. את מסתכלת על החוטים ורואה יופי, צבע, פוטנציאל. אבל משהו פנימי, שבדרך כלל נדלק מיד, פשוט לא מגיב. בימים כאלה אנחנו מרגישות לפעמים שהיצירה התרחקה מאתנו. שהרצון להתחיל פרויקט חדש פשוט לא קיים. שהחוט והמסרגות מונחים על השולחן, אבל הידיים לא מצליחות להתמסר. זה לא “חוסר מוטיבציה”. זה המוח האנושי. המחקר של העשור האחרון מסביר את

סבטלנה חייקין סבטלנה חייקין חיה בין שני עולמות שנראים שונים לגמרי — חדר הלידה וסלון הסריגה — אבל בידיים שלה הם קשורים בחוט אחד. היא מיילדת במרכז הרפואי ברזילי, מורה לסריגה, ויוצרת שמביאה אל המלאכה יצירתיות וסקרנות אין סופית. בשיחה פתוחה היא מספרת על החזרה לסריגה אחרי שני עשורים, על הובלת תהליכים של לידה והוראה ועל הדרך שבה עבודת הידיים הפכה למרחב של עוגן, יצירה ונשימה. איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בגיל מאוד מוקדם, בסביבות גיל שבע. אמא שלי עשתה איתי את הצעדים הראשונים, ואחר

שמיכות טמפרטורה הן קונספט פופולרי בעולם הסריגה העולמי. בתחילת השנה כל סורגת מגדירה מפתח צבעים עבור השמיכה שלה, כל צבע מייצג את הטמפרטורה. מדי יום סורגות שורה אחת שמתעדת את הטמפרטורה של אותו יום. בסוף השנה מתקבלת שמיכה שכולה תיעוד אקלימי, כמעט כמו גרף, רק במדיום של חוטים. באותה שיטה קיימות גם שמיכות מצב רוח, שבה הצבעים משקפים תחושה ולא מזג אוויר. סריגה בקצב קבוע הכוח של הפרויקטים האלה מתחיל בכך שהם מייצרים טקס קטן של זמן. שורה ביום נשמעת כמו מאמץ אפשרי, וכשהיא חוזרת על עצמה הי