ליזה רודריג: ״המסרגות הצילו לי את הנפש״
- 14 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
ליזה רודריג מלמדת סריגה ברמת השרון כבר כמעט עשור. היא הקימה בביתה מרחב שמשלב חנות ובית ספר למלאכות יד. חלק מהתלמידות שלה לומדות אצלה שנים ארוכות, והקשר שנוצר סביב המסרגות גולש הרבה מעבר ללימוד טכני.
איך את מציגה את עצמך למי שלא מכיר אותך?
״קודם כל יש לי בית ספר למלאכות יד. ההתמחות שלי זה בסריגה. אני מלמדת כל השבוע. יש לי בערך בין שבעים לתשעים בנות, תלוי במלחמה. חוץ מזה אני מעצבת בגדים ואביזרים סרוגים.״
את קודם מורה או קודם מעצבת?
"קודם כל יש לי את הסטודיו בארץ שאני מורה לסריגה. אבל מה זה מורה לסריגה? זה לא רק מורה לסריגה. יש לי את כל הנושא של אופנה. אני יודעת לבנות גזרות. למדתי עיצוב אופנה. זה מעבר. הן לומדות לקרוא הוראות סריגה. יש לי ספרייה וכולן לומדות, ולא משנה איזה קודים. אני עושה להן את זה הכי קל. גם מישהי שלא יודעת אנגלית, היא לומדת."
"קודם כל יש את הפלוס הזה שאני באמת בונה גזרות על הגוף שלהן. לא רק לפי ההוראות בחוברות. אני תמיד לוקחת את הנתונים ובונה את הדגם על המידות שלהן, כי הגוף שלנו הוא לא בובה. כל אחת שונה ותמיד צריך לשים לב לזה. הן מאוד נהנות מהקטע הזה שיוצאים להן פריטים בדיוק למידות שהן רוצות, כי זה אחד הדברים שאנשים נורא מתוסכלים מהם. יצא לי גדול, יצא לי קטן."
מהו הפורמט של לימוד הסריגה?
"זה קבוצתי. מפגש פעם בשבוע. ארבעה מפגשים בחודש. כל מפגש שעתיים, ויש כיתות שהן שלוש שעות, כי באמת קשה להן להתנתק. יש לי בנות שאיתי מהיום הראשון שהתחלתי ללמד, זה כבר תשע שנים."
מתי הבנת שיש לך כשרון כזה?
"כשהגעתי לשלב שאמרתי אוקיי, מה אני עושה עכשיו? אני כבר כותבת הוראות סריגה, אני סורגת את כל הדגמים, את כל הספרייה שיש לי אני כבר יודעת בעל פה. הגעתי לשלב שכן אני יודעת להעביר את זה הלאה. ולא סתם אנשים נשארים כל כך הרבה זמן איתי, כי זה עוד פעם לא רק הסריגה, זה מי שאני."
"הקמתי את המקום שלי במתחם של הבית שלנו, כי התלמידות שלי הן באמת חלק מהבית שלי. הן יכולות להיכנס לסלון, למטבח. יש פה אווירה מאוד ביתית. הן מאוד סומכות עלי. גם אני לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי בטוחה שאני יודעת שהדגם יצא פיקס. יש לי ניסיון מאוד גדול.״
בואי נחזור להתחלה. החיבור לאופנה מאוד ניכר בעשייה שלך.
"מגיל שהחזקתי עיפרון כבר הייתי מציירת. הייתי צובעת את הקוביות של החשבון, כל קובייה בצבע. גדלתי בתל אביב. תמיד הייתי גוזרת בדים ובונה ומעצבת לי בגדים. גדלתי להורים מאוד מוכשרים. אבא שלי הוא אחד הנגרים המוכשרים במדינה. אמן. גדלתי בבית שגם כששותים בו קפה, הכוס היא כוס אמנותית. זה פריטים שאתה חי עליהם. אתה גדל לתוך זה. אבא שלי היה נוסע לתערוכות בכל העולם. ואמא שלי הייתה סורגת לנו במסרגה אחת."
"אבל מה שיותר משך אותי לעולם של היצירה זה הקשיים בלימודים. היו לי המון קשיים בקריאה. אנגלית בכלל אמרו לי “היא לא תדע לעולם”. התחלתי לקרוא עברית בכיתה ג’. אז בעצם כל העולם של היצירה זה היה עשרים וארבע שעות. זה מה שהציל לי את הנפש. אבל תמיד האמנתי בעצמי."
"אני לשנקר אפילו לא העזתי להתקבל. עשיתי לימודי חוץ. למדתי אופנה. ויום אחד אמרתי להם ׳אתם עוד תשמעו עליי׳. והיום הם שולחים אליי תלמידים לעבודות גמר שאני אעשה איתם."
איך התחלת לסרוג?
״התחתנתי בגיל עשרים ושלוש. היה לי סטודיו לחרוזים מאוד מצליח. ואז ילדתי את הבכורה ואמרתי אוקי, אני רוצה לגדל אותה בבית. היא לא תלך לגן, אני רוצה להיות איתה. ואז בעלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת עשרים ושמונה, עם ילדה בת שנה וחצי. שנה וחצי לא יצאתי מהבית. ביום שיצאתי, הכרתי את בעלי של היום. בפעם הראשונה שנכנסתי אליהם הביתה שמעתי נקישות של מסרגות. לא ידעתי מה זה. הלכתי לכיוון הסלון כי שמעתי רעש שנעים לי. שאלתי אותה ׳מה את עושה?׳ והיא אמרה לי ׳אני סורגת׳. יום אחרי כבר הגעתי עם מסרגות וחוטים ואמרתי לה ׳תלמדי אותי׳.״
זו הייתה אמא של בעלך?
״כן. וזה משהו שהציל לי את החיים. כשהבן השני נולד פתאום קיבלתי נפילה. הוא קיבל סטרידו בדרך לבית חולים ופתאום חזר לי המוות של בעלי הראשון. ואז באמת התחלתי טיפול תרופתי. ואמרתי ׳אני לא רוצה את זה. אני חייבת שליטה. אני חייבת להיות מי שאני בלי כדורים׳. והמסרגות — הן הצילו לי את הנפש. אני הייתי סורגת כל היום. הייתי יוצרת. והרגשתי שאני לא צריכה את הכדורים, יש לי את בורא עולם, ויש לי את המסרגות.״
מה סרגת אז?
״הדגם הראשון היה מעיל לבן כזה. הלכתי על הכי גבוה. ומהר מאוד הבנתי שהיא לא יודעת לסרוג, שהיא סורגת הפוך, שהמידות לא מדויקות. אז התחלתי לראות חוברות באנגלית. אמרו לי כל החיים שאני לא יודעת אנגלית. אז לקחתי מילון עברי-אנגלי והתחלתי לתרגם ספרים וחוברות. לא היה טלפון, לא היה מחשב. אני אלופת המילון. התחלתי לקשר ולהבין וללמוד. ויום אחד אמרתי, יואו, זה לא אמיתי. אני מדברת באנגלית, כותבת הוראות באנגלית, מלמדת באנגלית. ויש לי ספרייה באנגלית.״
מה הוביל אותך לפתוח את הסטודיו? מה היה החלום שבקשת להגשים בצעד הזה?
״להצליח ללמד. פתאום אני מורה. ילדה שהיה לה קשיים בבית ספר, שתמיד רצתה להצליח בללמוד ולעשות שיעורים. לבוא הביתה ולעשות שיעורים לבד. וזה היה קודם כל משהו שמילא אותי. והילדים שלי אומרים לי ׳אמא, את ההשראה שלנו׳. ויש לי שבעה ילדים.״
ובשלב הבא בעצם הגעת לשבוע האופנה הישראלי.
״הדגם שעשיתי, זה מכנס סרוג בשתי מסרגות עם המון המון המון חרוזים ברגליים, ושאל עגול עצום ומטורף, גם עם המון המון חרוזים. ואחר כך שלחתי אותו והראיתי לאנשים. זה עשה וואו רציני, כי זה באמת דגם שהוא לא רגיל.״
״יש את הנישה שאחרי שאני מסיימת ללמד, יש את החלק של העיצוב. אני יושבת בבית ומוציאה את הדגמים שלי. אם זה לסטודיו, לבנות, לדגמים חדשים שאני כל הזמן מוציאה, ואם זה הדגמים שלי שאני יוצאת איתם החוצה. העיצובים שלי מאוד אחרים. הם מאוד תצוגות אופנה, מאוד פיסים. לא כל דבר מתאים לרבלרי. אני לא מחפשת למכור סוודרים בכל המידות, כי זה לא משהו שמעניין אותי. יש ברבלרי הוראות סריגה שלי, אבל יש דברים שלא, כי יש טכניקות. אני מלמדת טכניקות שאני פותחת את הראש לאנשים. לא עכשיו תיקחי דף הוראות, תעלי ככה וככה עיניים ותעבדי כמו תוכי.״
מתי הגיעה החשיפה הבינלאומית?
״זה התחיל כשהתחלתי לעזור למפונים במלחמה. הייתי מביאה להם צמרים חדשים, מסרגות, הכל חדש. לא שאריות. ואז הגיעה כתבת מארצות הברית ועשתה איתי פודקאסט. אמרתי ׳אוי מיי גאד, רק אנגלית׳. אבל איך שהיא נכנסה — כאילו אחותי נכנסה.״
״ואז היא פתחה לי דלתות. בנתה לי כיתות בניו יורק. והיא שאלה אותי את מי אני רוצה לפגוש. ואמרתי שירלי פאדן. כשהיא (שירלי) ראתה את הדגמים שלי היא אמרה לי ׳אני רוצה שתוציאי דגמים לספרים שלי׳. אחרי הפגישה הלכתי חזרה למלון בטיימס סקוור וצרחתי מאושר.״
האם המוקד שלך השתנה לאורך הזמן?
״היום אני מתמקדת בדגמים שלי ובסטודיו. יכולתי לעשות המון כסף מלהוציא מיליון דוגמאות ברבלרי. אמרתי לבעלי ׳סטופ. זה לא אני׳. גם הציעו לי לעשות סרטוני למידה בחברה מאוד גדולה. ׳אמרתי לא. זה ייקח ממני את היצירה שלי. אני חייבת ליצור כל הזמן׳.״
ומה החלום הגדול הבא?
״החלום זה לעצב לאחד המותגים הגדולים בעולם. אני עובדת על זה.״
