ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.  איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

ענבל פרן פרח ענבל פרן פרח היא מנהלת הוסטל אופק נשי - מסגרת שיקומית לנשים אחרי יציאה ממעגל הזנות והשימוש. היא אחות קלינית בהכשרתה ובעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות מודרות, עם התמחות במזעור נזקי שימוש, בליווי נשים שחיו בזנות ובהובלת תהליכי שיקום בקהילה. לצד עבודתה בשטח, ענבל חוקרת את המפגש בין נשים בזנות לבין המערכת הרפואית במסגרת המחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן. ענבל ואני מכירות מהפעילות האקטיביסטית שלנו, ובדצמבר לפני שנה היא פרסמה קול קורא למתנדבת שתלמד סריגה בהוסטל. הרמתי

סבטלנה חייקין סבטלנה חייקין חיה בין שני עולמות שנראים שונים לגמרי — חדר הלידה וסלון הסריגה — אבל בידיים שלה הם קשורים בחוט אחד. היא מיילדת במרכז הרפואי ברזילי, מורה לסריגה, ויוצרת שמביאה אל המלאכה יצירתיות וסקרנות אין סופית. בשיחה פתוחה היא מספרת על החזרה לסריגה אחרי שני עשורים, על הובלת תהליכים של לידה והוראה ועל הדרך שבה עבודת הידיים הפכה למרחב של עוגן, יצירה ונשימה. איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בגיל מאוד מוקדם, בסביבות גיל שבע. אמא שלי עשתה איתי את הצעדים הראשונים, ואחר

עידית פארן היא אחת הנשים המוכרות והאהובות בקהילת הסריגה הישראלית. היא מורה לסריגה ובעלת הסטודיו “סורגות בזמן” שביישוב עשרת, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק הפופולרית “מועדון סריגה”. עידית פארן סורגות רבות מזהות אותה מהסדנאות ומהרשת, והיא מודה שזה עדיין מפתיע אותה בכל פעם מחדש – “זה תמיד נחמד כשניגשות אליי בבתי קפה או באירועים,״ היא מחייכת במבוכה, ״אבל זה עדיין קצת מוזר. אני לא באמת מרגישה מפורסמת, זה פשוט נעים לדעת שהן סורגות בזכות משהו שראו אצלי.” את אחת הנשים המוכרות בעולם הסריגה

ענבל גרוס היא מעצבת סריגה מהמוכרות והאהובות בקהילת הסריגה בארץ. היא מעצבת דגמים ייחודיים, שמשלבים בין ידע טכני עמוק לרגישות אסתטית. אחד הדגמים שלה זכה בתחרות והתפרסם במגזין Vogue Knitting. היא התחילה את דרכה כתלמידה של אורלי מצמר גורמה , ומשם המשיכה ללמוד בעצמה - מתוך סקרנות עקשנית ואהבה אמיתית לאתגר. “ככל שההר יותר גבוה,” היא אומרת, “אני יותר בעניין.” ענבל גרוס לובשת את העיצוב שלה - Porcelain Flower Top איך התחלת לסרוג? ״אני בכלל לא באה מעולם האופנה. הכול התחיל מהבן שלי, שרצ

גילי גולדשטיין גילי גולדשטיין נולדה בתל אביב, בוגרת המחלקה לקרמיקה בבצלאל, וכיום חיה במילאנו, שם היא לומדת לתואר שני בעיצוב טקסטיל באקדמיה NABA. בין קרמיקה לחוטים, בין נול למכונת סריגה, היא מחפשת את נקודת המפגש בין חומר, הקשבה וזיכרון חושי. נפגשנו לשוחח על תהליכי יצירה, על המפגש עם החומר ועל הידע שטמון בידיים. ״אני חושבת שהייתי תלמידה מאתגרת,” היא אומרת בחיוך. “אבל בבית הספר הדמוקרטי ביפו נתנו לי להבין שאני שווה למורה. יש פער גילאים, אבל שנינו בני אדם. זה נתן לי ערך לעצמי. ז

על חומר, ניסוי, גוף משתנה, ושושלת של ידיים עובדות מרים ברוק-כהן, בחצר ביתה אוקטובר 2025 נפגשנו בסטודיו בביתה בחיפה, בין מדפים עמוסים בספרי מלאכה וסריגה, ערימות בדים וקופסאות של חוטים. מרים ברוק-כהן חוקרת את הגבולות של חומר, זמן וגוף, ומחפשת בכל פעם הבנה חדשה למה שאנחנו רגילות לחשוב עליו כ“אותו הדבר”. “הדודים שלי היו אנרכיסטים,” היא אומרת בחיוך. “הם לימדו אותי לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב אחרת. לנסות.” הגישה הזו, של בדיקה מתמדת, סקרנות ואי־ציות לנורמות, מלווה אותה גם בעבוד

הם לא פתחו את Yarn כדי “למכור חוטים”, אלא כדי לשנות את ההיצע הקיים עבור קהילת הסריגה הישראלית. מהחיבור בין התשוקה של ג׳וליה לחומר ולהתפתחות יצירתית, לבין הסקרנות של צביקה להבין איך מערכות עובדות, נולדה חנות קטנה בזכרון יעקב שבמהלך השנים, הפכה לשם מוכר כמעט לכל סורגת בארץ. ג׳וליה וצביקה בסטודיו יארן, בזכרון יעקב ראשית הדרך ג׳וליה וצביקה הכירו בחיפה, שם למדו באותה כיתה בתיכון. “אני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי,” אומרת ג׳וליה. “הייתי הולכת לחנויות סריגה ומתמלאת השראה. הצבעים, המ

ראיון עם רוזין פאר, הבעלים של Leen's Knit, חנות חוטים אונליין ישראלית רוזין פאר רוזין גדלה בבית מסורתי, בת הזקונים במשפחה. “סבתא שלי נפטרה עוד לפני שנולדתי, אבל תמיד סיפרו לי עליה – שהיא סרגה דברים שאף אחת אחרת לא ידעה. זה ידע שנעלם, ותמיד הרגשתי פספוס גדול. אמא שלי למדה לסרוג בבית הספר. אני זוכרת אותה יושבת עם מסרגות וסורגת לנו סוודרים. כבר אז נמשכתי לחוטים ולצבעים. הייתי נכנסת לחנויות וקונה גלילים רק כי הם קסמו לי. אמא שלי הייתה שואלת למה אני צריכה את כל זה, ואני חשבתי שזה

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ

ראיון עם דנה קרוליצקי, דנה דולז, יוצרת הבובות הסרוגות שמביאה יצירתיות וחום אנושי לעולם הקרושה דנה דולז כששואלים את דנה מי היא, התשובה רחוקה מלהיות חד־ממדית: היא מעצבת תכשיטים בהשכלתה, בעלת ניסיון עשיר במסעדנות, ואמא טרייה – אבל מעל לכל, היא סורגת שיודעת להפוך רעיון לסיפור מוחשי בידיים. בשנים האחרונות היא ביססה לעצמה מקום ייחודי בזירת הקרושה בישראל, עם בובות שהופכות לא רק לפריט משחק אלא למקור נחמה וקסם. מעיצוב תכשיטים לקרושה דנה למדה עיצוב תכשיטים בשנקר, אבל סיום התואר נפל על

ראיון עומק עם הילה אלרט – יוצרת קרושה בועטת, פמיניסטית ומצחיקה, על גופיות מדברות, טקסטים סרוגים, ושאלות שלא שואלים בקול. סריגה עם אג’נדה, בהומור ובצבע