ברק איתן, בן 29, עובד בתחום הסייבר כבר למעלה מעשור. הוא הגיע לסריגה בשנה האחרונה, אחרי שחבר סיפר לו שגם הוא סורג. ברק קנה ערכה בלי לדעת בדיוק מה צריך, והתחיל ללמוד יחד עם אמו.

אמרי ולכינסקי, בת 19, סורגת לעצמה פריטי לבוש יחידים מסוגם. בתיכון לאמנויות הסריגה התקבלה בטבעיות, אבל בצבא התגובות כבר היו אחרות. בשיחה איתה דיברנו על הדרך שבה למדה, על מכונת הסריגה הביתית שקנתה ושיפצה, ועל המקום שהסריגה תופסת בחיים שלה.

את שליו תמיר פגשתי בפעם הראשונה בפיקניק הסריגה בפארק הירקון, על הדשא בחברה של קבוצת צעירות וצעירים שסורגים. לפני שנה, הוא הרים מסרגה בפעם הראשונה. היום הוא כבר משנה דוגמאות ומלמד את עצמו טכניקות חדשות. שליו תמיר ספר לי קצת על עצמך. ״קוראים לי שליו תמיר, אני בן עשרים ואחד. התחלתי לסרוג לפני בערך שנה. במקצוע אני מתכנת. אני אוהב לרוץ, ומנסה גם לקרוא אבל לא מצליח להתמיד בזה יותר מדי.״ איך הגעת בכלל לעולם הסריגה? מה משך אותך בזה? ״ראיתי חבר מהעבודה שעושה את זה והיו לו יצירות שממש

יובל שני יובל שני שגיב בת שמונה עשרה וחצי, סורגת כבר חמש או שש שנים. בשנים האחרונות היא נדדה עם משפחתה בין מדינות, למדה בחינוך ביתי, ואת הסריגה לקחה איתה לכל מקום. יובל, ספרי לי קצת על עצמך. ״אני יובל שגיב, בת שמונה עשרה וחצי. בשנים האחרונות רוב מה שעשיתי היה לנדוד עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה, אבל היינו גם בתאילנד. הסריגה הייתה איתי בכל דבר שם. זה התחיל מלהתווכח על אם אפשר להכניס את המסרגות למטוס, והמשיך בללמוד מאנשים איך לסרוג ולהכיר את תרבות הסריגה בכל מקום

שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז. רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״. שרון יצחקי לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש ט

תמי וטורי כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך? ״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״ מה זה אומר, שתי ידיים שמאלי

בסטודיו של אורלי פורת בחיפה יש יותר ממאתיים וחמישים בובות. הן יושבות על מדפים, מצטופפות זו לצד זו, ולכל אחת מהן יש אופי. חלקן נקראות על שם תלמידות, אחרות על שם נכדים, בני זוג או דמויות שנולדו מתוך קבוצת הסורגות שלה. בשיחה דיברנו על בובות כמרחב של יצירה, קשר וריכוז. על אלפי נשים שמחכות להוראות חדשות בכל יום ראשון; ועל המקומות הפחות חלקים בסיפור: כסף, גבולות, והמחיר של לעשות את מה שאוהבות. אורלי פורת איך התחיל הסיפור שלך עם סריגה? ״אני נטורופתית. טיפלתי עשרים שנה בתזונה, בדיקור

ליזה רודריג | קרדיט תמונה: ליה גלדמן ליזה רודריג מלמדת סריגה ברמת השרון כבר כמעט עשור. היא הקימה בביתה מרחב שמשלב חנות ובית ספר למלאכות יד. חלק מהתלמידות שלה לומדות אצלה שנים ארוכות, והקשר שנוצר סביב המסרגות גולש הרבה מעבר ללימוד טכני. איך את מציגה את עצמך למי שלא מכיר אותך? ״קודם כל יש לי בית ספר למלאכות יד. ההתמחות שלי זה בסריגה. אני מלמדת כל השבוע. יש לי בערך בין שבעים לתשעים בנות, תלוי במלחמה. חוץ מזה אני מעצבת בגדים ואביזרים סרוגים.״ את קודם מורה או קודם מעצבת? "קודם כל

רחל בן עזרא, סורגת ממבשרת ציון, מביאה איתה אל עולם הסריגה רקע עשיר באמנות פלסטית. אחרי שנים של עבודה בציור, פיסול וגרפיקה, היא מצאה בסריגה מרחב ליצירה, כזה שמאפשר לה לשלב בין הדיוק הטכני לבין החופש האמנותי שלה. רחל בן עזרא איך התחלת לסרוג? "התחלתי לפני שמונה או עשר שנים בקרושה. למדתי מאפרת כץ ולקחתי הרבה חוגים שלה. סרגתי מלא בובות, יש לי פה ספרייה מלאה בהן. אחר כך למדתי קצת עם רביד "המכשפה הירוקה", וסרגתי איתה את הקרדיגן הראשון שלי ותיק, והיא מאוד עזרה לי. אחר כך הכרתי את ענ

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק. לינור ברנר. קרדיט תמונה: אביגיל בלום איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום? ״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להב

ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני. איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

ענבל פרן פרח ענבל פרן פרח היא מנהלת הוסטל אופק נשי - מסגרת שיקומית לנשים אחרי יציאה ממעגל הזנות והשימוש. היא אחות קלינית בהכשרתה ובעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות מודרות, עם התמחות במזעור נזקי שימוש, בליווי נשים שחיו בזנות ובהובלת תהליכי שיקום בקהילה. לצד עבודתה בשטח, ענבל חוקרת את המפגש בין נשים בזנות לבין המערכת הרפואית במסגרת המחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן. ענבל ואני מכירות מהפעילות האקטיביסטית שלנו, ובדצמבר לפני שנה היא פרסמה קול קורא למתנדבת שתלמד סריגה בהוסטל. הרמתי

סבטלנה חייקין סבטלנה חייקין חיה בין שני עולמות שנראים שונים לגמרי — חדר הלידה וסלון הסריגה — אבל בידיים שלה הם קשורים בחוט אחד. היא מיילדת במרכז הרפואי ברזילי, מורה לסריגה, ויוצרת שמביאה אל המלאכה יצירתיות וסקרנות אין סופית. בשיחה פתוחה היא מספרת על החזרה לסריגה אחרי שני עשורים, על הובלת תהליכים של לידה והוראה ועל הדרך שבה עבודת הידיים הפכה למרחב של עוגן, יצירה ונשימה. איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בגיל מאוד מוקדם, בסביבות גיל שבע. אמא שלי עשתה איתי את הצעדים הראשונים, ואחר

עידית פארן היא אחת הנשים המוכרות והאהובות בקהילת הסריגה הישראלית. היא מורה לסריגה ובעלת הסטודיו “סורגות בזמן” שביישוב עשרת, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק הפופולרית “מועדון סריגה”. עידית פארן סורגות רבות מזהות אותה מהסדנאות ומהרשת, והיא מודה שזה עדיין מפתיע אותה בכל פעם מחדש – “זה תמיד נחמד כשניגשות אליי בבתי קפה או באירועים,״ היא מחייכת במבוכה, ״אבל זה עדיין קצת מוזר. אני לא באמת מרגישה מפורסמת, זה פשוט נעים לדעת שהן סורגות בזכות משהו שראו אצלי.” את אחת הנשים המוכרות בעולם הסריגה