אילנה וייסברג דורון, מנהלת תוכן ודוקטור לספרות, סרגה שבעה ציצים בשבוע וחצי כמתנדבת במיזם ציצסרוג. בראיון היא מספרת על סבתות סורגות, על התנדבות בחודש המודעות לסרטן השד ועל מה שחשבה על האישה שתלבש את זה.

תמר קליין הגיעה לשנקר עם ניסיון עשיר במלאכות יד. בפרויקט הסריגה במכונה היא גילתה שהדרך לחופש יצירתי עוברת דרך תכנון מבני קפדני וגזרת נייר.

אור גולדשטיין כשר הגיעה ללימודי טקסטיל במקרה. בפרויקט הסיום של השנה השנייה היא לקחה את הצורה המוכרת של נגיף הקורונה והפכה אותה לאובייקט רך, צבעוני ומשחקי.

שי ספר, סטודנטית לעיצוב תקשורת חזותית, הפכה נתונים על סורגות לצעיף שאפשר לסרוג, לקרוא ולהרגיש. ראיון על סריגה, עיצוב, בובות ועסק בהזמנה אישית.

יובל לוינזון הייתה בטוחה שמלאכות יד אינן בשבילה. המפגש עם הילדים בגן האנתרופוסופי הוביל אותה לסריגה, וכעבור שנה וחצי היא כבר סורגת בכל מקום.

יאבו, בת 25 מבני ברק, מספרת על הלמידה מהאינטרנט, המבוכה סביב הסריגה, הפרויקטים שסיימה והסורגות הצעירות שהיא רוצה לפגוש.

ברק איתן, בן 29, עובד בתחום הסייבר כבר למעלה מעשור. הוא הגיע לסריגה בשנה האחרונה, אחרי שחבר סיפר לו שגם הוא סורג. ברק קנה ערכה בלי לדעת בדיוק מה צריך, והתחיל ללמוד יחד עם אמו.

אמרי ולכינסקי, בת 19, סורגת לעצמה פריטי לבוש יחידים מסוגם. בתיכון לאמנויות הסריגה התקבלה בטבעיות, אבל בצבא התגובות כבר היו אחרות. בשיחה איתה דיברנו על הדרך שבה למדה, על מכונת הסריגה הביתית שקנתה ושיפצה, ועל המקום שהסריגה תופסת בחיים שלה.

את שליו תמיר פגשתי בפעם הראשונה בפיקניק הסריגה בפארק הירקון, על הדשא בחברה של קבוצת צעירות וצעירים שסורגים. לפני שנה, הוא הרים מסרגה בפעם הראשונה. היום הוא כבר משנה דוגמאות ומלמד את עצמו טכניקות חדשות. שליו תמיר ספר לי קצת על עצמך. ״קוראים לי שליו תמיר, אני בן עשרים ואחד. התחלתי לסרוג לפני בערך שנה. במקצוע אני מתכנת. אני אוהב לרוץ, ומנסה גם לקרוא אבל לא מצליח להתמיד בזה יותר מדי.״ איך הגעת בכלל לעולם הסריגה? מה משך אותך בזה? ״ראיתי חבר מהעבודה שעושה את זה והיו לו יצירות שממש

יובל שני יובל שני שגיב בת שמונה עשרה וחצי, סורגת כבר חמש או שש שנים. בשנים האחרונות היא נדדה עם משפחתה בין מדינות, למדה בחינוך ביתי, ואת הסריגה לקחה איתה לכל מקום. יובל, ספרי לי קצת על עצמך. ״אני יובל שגיב, בת שמונה עשרה וחצי. בשנים האחרונות רוב מה שעשיתי היה לנדוד עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה, אבל היינו גם בתאילנד. הסריגה הייתה איתי בכל דבר שם. זה התחיל מלהתווכח על אם אפשר להכניס את המסרגות למטוס, והמשיך בללמוד מאנשים איך לסרוג ולהכיר את תרבות הסריגה בכל מקום

שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז. רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״. שרון יצחקי לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש ט

תמי וטורי כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך? ״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״ מה זה אומר, שתי ידיים שמאלי

בסטודיו של אורלי פורת בחיפה יש יותר ממאתיים וחמישים בובות. הן יושבות על מדפים, מצטופפות זו לצד זו, ולכל אחת מהן יש אופי. חלקן נקראות על שם תלמידות, אחרות על שם נכדים, בני זוג או דמויות שנולדו מתוך קבוצת הסורגות שלה. בשיחה דיברנו על בובות כמרחב של יצירה, קשר וריכוז. על אלפי נשים שמחכות להוראות חדשות בכל יום ראשון; ועל המקומות הפחות חלקים בסיפור: כסף, גבולות, והמחיר של לעשות את מה שאוהבות. אורלי פורת איך התחיל הסיפור שלך עם סריגה? ״אני נטורופתית. טיפלתי עשרים שנה בתזונה, בדיקור

ליזה רודריג | קרדיט תמונה: ליה גלדמן ליזה רודריג מלמדת סריגה ברמת השרון כבר כמעט עשור. היא הקימה בביתה מרחב שמשלב חנות ובית ספר למלאכות יד. חלק מהתלמידות שלה לומדות אצלה שנים ארוכות, והקשר שנוצר סביב המסרגות גולש הרבה מעבר ללימוד טכני. איך את מציגה את עצמך למי שלא מכיר אותך? ״קודם כל יש לי בית ספר למלאכות יד. ההתמחות שלי זה בסריגה. אני מלמדת כל השבוע. יש לי בערך בין שבעים לתשעים בנות, תלוי במלחמה. חוץ מזה אני מעצבת בגדים ואביזרים סרוגים.״ את קודם מורה או קודם מעצבת? "קודם כל

רחל בן עזרא, סורגת ממבשרת ציון, מביאה איתה אל עולם הסריגה רקע עשיר באמנות פלסטית. אחרי שנים של עבודה בציור, פיסול וגרפיקה, היא מצאה בסריגה מרחב ליצירה, כזה שמאפשר לה לשלב בין הדיוק הטכני לבין החופש האמנותי שלה. רחל בן עזרא איך התחלת לסרוג? "התחלתי לפני שמונה או עשר שנים בקרושה. למדתי מאפרת כץ ולקחתי הרבה חוגים שלה. סרגתי מלא בובות, יש לי פה ספרייה מלאה בהן. אחר כך למדתי קצת עם רביד "המכשפה הירוקה", וסרגתי איתה את הקרדיגן הראשון שלי ותיק, והיא מאוד עזרה לי. אחר כך הכרתי את ענ

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק. לינור ברנר. קרדיט תמונה: אביגיל בלום איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום? ״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להב

ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס