מרים ברוק־כהן: הגוף כתהליך, אני מתקנת איתו
- חן מנדלסון אדרקה
- 23 באוק׳
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 26 באוק׳
על חומר, ניסוי, גוף משתנה, ושושלת של ידיים עובדות
נפגשנו בסטודיו בביתה בחיפה, בין מדפים עמוסים בספרי מלאכה וסריגה, ערימות בדים וקופסאות של חוטים. מרים ברוק-כהן חוקרת את הגבולות של חומר, זמן וגוף, ומחפשת בכל פעם הבנה חדשה למה שאנחנו רגילות לחשוב עליו כ“אותו הדבר”. “הדודים שלי היו אנרכיסטים,” היא אומרת בחיוך. “הם לימדו אותי לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב אחרת. לנסות.”
הגישה הזו, של בדיקה מתמדת, סקרנות ואי־ציות לנורמות, מלווה אותה גם בעבודת הסריגה והחקר הטקסטילי שלה. בבסיס כל מה שהיא עושה עומדת שאלה אחת: מה היה קורה אם? אם אנסה דרך אחרת, אם אסרוג בסריגה עגולה ללא תפרים, אם אפרום ואחבר מחדש.
הגישה הזו מלווה אותה לא רק בעבודה עם חוטים אלא גם באופן שבו היא חיה – כל שלב בחייה היה ניסוי, הרחבה, חיבור מחדש. מרים ברוק־כהן נולדה בשוויץ בשנת 1943 וגדלה בישראל. בגיל שש עלתה עם אמה לארץ מהולנד, אחרי שאמה הבינה שאינה יכולה עוד להישאר באירופה שלאחר המלחמה. הן התיישבו בקיבוץ חוליות–שדה נחמיה.
בהמשך חייה הבוגרים למדה אמנות סיבים בבוסטון, במסגרת תוכנית ה־Artisanry. עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם. לאחר חזרתה לחיפה, עבדה כמפקחת על תכניות להכשרת מדריכות למלאכה במשרד החינוך, ועד היום היא חוקרת, כותבת ויוצרת בסטודיו הביתי שלה.
שושלת של מלאכות
מרים גדלה בבית שבו עבדו בידיים. “לסבא שלי היה מפעל למטריות,” היא מספרת. “הוא תפר לי פעם ז׳קט אפור עם נקודות לבנות וגם שמלה כתומה אותה הוא תפר מבד של מצנחים, ואני עוד רואה את השמלה הכתומה בזיכרון.” בצד של אמה היה בית מלאכה לתיקים מעור, וכל הנשים במשפחה עסקו במלאכות – רקמה, תפירה, ציור. “זה פשוט בא לנו בידיים,” היא אומרת.
הידע המשפחתי, הזיכרונות, והגוף המשתנה - כולם חלק מאותו תהליך יצירתי. עבור מרים, יצירה היא לא פעולה נפרדת מהחיים אלא המשך טבעי שלהם. היא תופרת, מתקנת, מודדת, ובתוך כל פעולה כזו היא לומדת משהו חדש על עצמה, על החומר ועל הזמן.
הגוף כאתר עבודה
“הגוף שלנו עובד,” היא אומרת. “המספרים משתנים.” במחברות שלה רשומות מדידות, טבלאות ותיעוד של שינויים קטנים: אורך הכתף, היקף חזה, התחושה של הבד.
“יש לי סוודרים מ 1970. כשצריך אני משנה, מוסיפה, מחברת. השמלות שלי עוברות גלגולים, בדיוק כמוני.”
אחת מהן היא שמלת ג׳ינס כחלחלה. ״היא התחילה משני בדים שקיבלתי במתנה. תפרתי מהם חצאית וחולצה. אחר כך חיברתי אותן לשמלה עם כתפיות ועליונית,״ מספרת מרים. ״אחר כך החלטתי שכבר לא מתאים לי ללבוש גופיה, כי הזרועות הדלדלו והוספתי לשמלה שרוולים קצרים. בשינוי הרביעי הארכתי את השרוולים עד המרפקים וקיצרתי את השמלה. כי גם אני התקצרתי. לפני כשנתיים גיליתי לצערי שפתח הצוואר הפך למחשוף. לא, זו לא השמלה ולא הבדים הנפלאים, זו אני שמתכווצת או מרזה בגלל הבריאות. הרהרתי מה לעשות, חיפשתי בארונות, אך מהבדים שמרכיבים את השמלה נותרו רק פירורים, וגם לא היה לי חשק לפרום את הצווארון. החלטתי שהפתרון הוא הוספת תחרה בקרושה למפתח הצוואר. לקחתי חוט כותנה בצבע תכלת שיתאים לבדים הדהויים, יחד עם חוט אדום, השחלתי תפר רץ על גבי הצווארון והתחלתי לסרוג בשני החוטים.״
״נשים גדלות עם פחד מהגוף שלהן,” מרים אומרת לי והעיניים שלה מישירות אלי מבט. “אני איכשהו הצלחתי לעבור את זה. אני עומדת לפני המראה, בלי בגדים, ומתבוננת במה שאני. כשאני רואה איך הגוף משתנה, אני לא מרגישה צורך לתקן אותו – אני מתקנת איתו.״
כשמרים מדברת על הכתפיים שמדלדלות, אין שם בושה. יש תיעוד, הבנה, סקרנות. היא גם לא מנסה לשמור על הגזרה המקורית. השמלה משתנה יחד איתה ועוברת גלגולי חיים מופלאים.
אחרי השמלה, מרים שלפה גם סוודר שהחלה לסרוג בחורף הקודם, בצבע נחושת עז, עם דוגמת לבבות שנראית תלת-מימדית. ״אני סורגת איטית יחסית בגלל מחלות ראומטיות. אבל אני לא בתחרות עם אף אחד. ואני סורגת הרבה,״ היא אומרת לי. ״אני אף פעם לא מסיימת סוודרים בסוף החורף, אלא מניחה אותם בצד וחוזרת אליהם בחורף הבא. יש בזה כמו תפילה,” היא מחייכת בעיניים בורקות. “מין תקווה שיגיע עוד חורף, ושאהיה כאן כדי לסיים לסרוג את הסוודר.״
יצאתי מביתה של מרים מלאה במחשבות על האישה המופלאה שזה עתה הכרתי. בסביבה החברתית שלי יש שיחה ערה על הפרי-מנופאוזה שמלווה בהמון חשש ממה שעתיד לבוא, עם השינויים ההורמונליים ונגזרותיהם. קיבלתי המון כוח מהגישה של מרים אל הגוף, ואל השינויים שהוא - שאנחנו עוברות - כחומר לעבודה ולמחקר ולא כמגבלה.
חשבתי גם על הסטודיו שלה בו הבדים נערמים בערימות, חומרים ממתינים, ניסויים בעבודה, תפרים שנפתחו וחוזרים להיות פריטי לבוש מעודכנים. הכול בתנועה. שום דבר לא סופי.
נהדרת מרים!! באמת מקור להשראה!!
מקור להשראה, תקווה ושמחה!