סריגה בקצב החיים: ראיון עם רגב ג׳וקן

29 בינו׳
זמן קריאה 4 דקות

בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית.

נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם?

“אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני התנגדתי לחזור.״

״אחרי שנולדו הילדים שלנו הנושא עלה שוב, ולפני ארבע שנים חזרנו לארץ לגור ביטבתה. כשיש ילדים, פתאום קיבוץ נראה כמו מקום קסום. בשבילם זה גן עדן - יש עצמאות, חוגים, חופש. אבל קיבוץ בא כחבילה – גם השקט והטבע, וגם תורנויות, אספות, מחויבויות. זה מגיע עם המון קהילה, הרבה מעורבות. אין הרבה פרטיות. מי שרוצה לקחת צעד אחורה, להיות בשקט שלו – זה לא תמיד קל. לא היה לי זמן ליצירה שלי וגם לא באמת הייתה לי סביבה תומכת שעודדה אותי להמשיך במה שאהבתי. לאחרונה, נפרדתי מבעלי ובחודשים האחרונים אני גרה בסמר. בעלי נשאר ביטבתה, הילדים מחלקים את הזמן בין שני הבתים, וזה הסידור כרגע.״

איך עברת מהקיבוץ לגרמניה, זה מעבר מאוד חד. איך הוא קרה?

“אחרי הצבא עברתי לתל אביב, והגעתי לגרמניה בטיול. הייתי שם חודש, והיא פשוט מצאה חן בעיניי. החלטתי שאני רוצה לגור שם – ועשיתי את זה. חזרתי, ארזתי תיק, עזבתי לימודים, חבר, משפחה, וטסתי. הגעתי לבד, בלי ויזה ובלי עבודה קונקרטית. אמרתי: ׳בוא נראה, אם זה יעבוד – יעבוד׳. בדיעבד זה נשמע דרמטי, אבל אז זה היה מאוד טבעי. גרמניה פשוט דיברה אליי.”

מתי הסריגה נכנסת לתמונה?

“למדתי לסרוג מסבתא שלי בערך בגיל שמונה. ידעתי לסרוג, אבל זה לא היה תחביב. זה היה ידע רדום. כשהגעתי לגרמניה, יום אחד עברתי ליד חנות חוטים במינכן. ראיתי שם קיר שלם צבעוני. נכנסתי, מיששתי, קניתי שתי פקעות במחיר מופקע לגמרי, חזרתי הביתה וסרגתי כובע. נזכרתי שזה כיף.

״אבל באמת נכנסתי לזה רק כמה שנים אחר כך, כשהייתי בהריון עם הבן הראשון. הייתי הרבה בבית, היה לי זמן. התחלתי לסרוג לתינוקות – שמיכות, בגדים, כובעים. למדתי המון מיוטיוב. פתאום זה נהיה משהו שאני עושה כל יום.”

ומה קורה כשהסריגה הופכת ליותר מתחביב?

“זה התחיל מזה שהתעצבנתי. ראיתי המון סרטוני הדרכה, וכולם היו מיועדים למתחילות לגמרי. גם כשמדובר בדוגמאות מורכבות – תמיד מסבירים שלוש פעמים איך עושים חצי עמוד. הרגשתי שחסר תוכן למי שכבר יודעת לסרוג ורוצה פשוט לסרוג את הבגד. אז אמרתי לעצמי: ׳חייבת להיות דרך אחרת׳. פתחתי ערוץ יוטיוב, בלי מטרה גדולה. לא פרסמתי, לא קידמתי. מי שזה עניין אותה – הגיעה. הייתי בחופשת לידה בגרמניה, חופשה של שנתיים, היה לי זמן. הערוץ גדל אורגנית.”

ובאיזשהו שלב זה כבר הפך לעיסוק מרכזי.

“כן. התחלתי גם לכתוב דוגמאות, למכור אותן באטסי. אחר כך הגשתי דוגמא למגזין, ומשם זה התפוצץ. התחילו פניות ממגזינים, מחברות חוטים, הזמנות לתערוכות. זה הפך להיות מה שעשיתי.”

מה היו האתגרים המשמעותיים שפגשת בדרך? איך התמודדת איתם?

“יוטיוב זה לא מקום לאנשים שנפגעים בקלות. יש גם תגובות לא נעימות. אנשים שאומרים דברים לא נחמדים על הסרטונים. הייתה גם פעם תגובה על זה שאני ישראלית, כי אף פעם לא הסתרתי את זה. וזה בפעם הראשונה ממש הבהיל אותי בהתחלה. מדי מחקתי את התגובה, ובמשך זמן רב חשבתי אולי זה משהו שלא כדאי לדבר עליו. והיה סרטון אחר שמישהי כתבה שהחוט שבחרתי לא איכותי. זה ישב לי, ובסוף הורדתי את הסרטון, סרגתי את אותו הדבר עוד פעם בחוט אחר.״

והיה גם משבר ארוך סביב סרטוני הדרכה. עשיתי סרטון הדרכה לחברה שעיצבה דוגמה מאוד פופולרית של שמלה בקרושה. הקפדתי להגיד שזאת לא דוגמה שלי בפתיח ובתיאור של הסרטון. ועדיין דיווחו עליי שזה חומר גנוב ושזה פגיעה זכויות יוצרים. פנו גם אליה כדי לומר לה שאני משתמשת ביצירה שלה. כשמדווחים על זה ליוטיוב, הם מקפיאים לך את הערוץ כי יש עליו מונטיזציה ואין לך עם מי לדבר עד שהם מבררים את זה. זה היה רגע של משבר, והייתה תקופה שהפסקתי לגמרי ליצור סרטוני הדרכה.”

יש לי אפילו סרטון אחד שמישהי הגיבה תגובה ממש לא נחמדה, שעשיתי לה pin. שמתי אותה שזאת תהיה התגובה הראשונה כשאנשים פותחים את הסרטון. אמרתי, ׳את יודעת מה, יאללה. אולי הדרך הכי טובה להתמודד עם הדברים האלה זה להגיד שאני מקבלת גם את התגובות הנעימות וגם את התגובות הלא נעימות׳. היום אני עושה להם כזה לייק ולב ומשאירה את זה כאן.״

איך את מגדירה את עצמך היום?

“בעולם הסריגה אני מגדירה את עצמי כמי שסורגת, מעצבת ויוצרת תוכן. אבל לא נכנסתי לזה כדי שזה יהיה עסק. הדוגמאות שלי נמכרות בערך בשלושה יורו. המטרה שלי היא לא לעשות מזה כסף. יש לי עבודה פול-טיים. זה אף פעם לא היה אמור להיות העסק שלי.”

ועדיין – זה גדל. למה לא להגיד: זה העיסוק שלי?

“אני באמת לא יודעת. אולי זה עניין של ביטחון עצמי. אני יודעת שהעיצובים שלי פופולריים, שיש צפיות, שיש קניות. אבל אני מסתכלת על עולם הסריגה ואומרת לעצמי – אני לא איזה משהו רשמי. אין סביבי קהילה של סורגות. גם כאן בארץ אני לא פעילה בקהילה המקומית, אני לא יוצרת בעברית. אז כשמזמינים אותי לכנסים או לפרסם דוגמאות במגזינים – זה נשמע גדול, אבל למי שמחוץ לעולם הזה זה לא אומר כלום. וזה איכשהו משפיע גם על איך שאני תופסת את עצמי.”

איך החיים משפיעים על היצירה?

“מאוד. בקיבוץ עבדתי פול-טיים בעבודה אחרת, ולא היה לי זמן או מקום לצלם סרטונים לערוץ. גם לא הייתה תמיכה מסביב, זה נתפס כתחביב ולא כמשהו לעסוק בו ולהשקיע בו. הכול היה סביב החיים עצמם – ילדים, עבודה, פעילויות, חגים, קהילתיות. במשך ארבע שנים כמעט לא העליתי סרטונים, רק כאלה קצרים שלא דרשו הרבה עבודת עומק. רק עכשיו, עם היציאה מהקיבוץ, יש לי שוב זמן, מקום, מרחב וגם הרבה מאוד תמיכה ועידוד. יש לי שוב חשק לעשות. חזרתי להעלות תכנים, לעצב דוגמאות סריגה, לקבל פניות ממגזינים וחברות של חוטים. אני לא מרגישה שעזבתי אי פעם, אבל יש תקופות בחיים עם ווליום אחר. לא הכול קל, לא הכול מתקדם מהר, אבל זה שם. אני נותנת לזה מקום וזמן מתי שרק אפשר. ככה החיים.”