רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה.   הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ