כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

ינואר 2017. רחובות וושינגטון גועשים. נשים ואנשים צועדות בזעם, בסולידריות, בקול רם וברור. על ראשיהן – כובעים ורודים, סרוגים ביד. עם שתי “אוזניים” קטנות, כמו חתול. הכובע הזה הוא לא אביזר חמוד, הוא נוכחות. Photo credit: Shannon Stapleton / Reuters כמה חודשים קודם לכן דלפה הקלטה של דונלד טראמפ, מועמד לנשיאות ארה”ב, שבה הוא נשמע אומר: “When you’re a star, they let you do it. You can do anything… Grab ’em by the pussy. You can do anything.” ובעברית: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות

קייט דיוויס (Kate Davis) היא מעצבת סריגה, חוקרת והיסטוריונית טקסטיל סקוטית, הנחשבת לאחת הנשים המשפיעות בסריגה העכשווית בעשור האחרון. לפני שפנתה לעיצוב סריגה עסקה במחקר אקדמי של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית של בריטניה במאה השמונה-עשרה, והתמחתה באופן שבו תרבות חומרית משקפת מבנים חברתיים וכלכליים. בשנת 2010, בגיל 36, עברה דייויס שבץ מוחי. תהליך השיקום הוביל אותה חזרה אל הסריגה כפעולה של תרגול, ריכוז ובנייה מחדש של יכולות, ובהדרגה גם לשינוי כיוון מקצועי. עבודתה משלבת עיצוב דוגמאו

ארנה וקרלוס סיפורם של ארנה נרג’ורדט וקרלוס זכריסון מתחיל בעולם האופנה. ארנה למד עיצוב אופנה ב־Esmod באוסלו ועסק גם בהוראת עיצוב גזרות. קרלוס פיתח את דרכו דרך עשייה יצירתית והתנסות מעשית. שניהם פעלו בשדה עיצובי מסחרי והכירו היטב את מנגנוני הייצור והטקסטיל האירופי. במהלך שנות ה-2000, הם פנו אל מלאכות יד ואל מסורת הטקסטיל הנורבגית. בראיונות לתקשורת הם תיארו עניין עמוק בדוגמאות אזוריות ובטקסטילים עממיים, ורצון לעסוק בעיצוב הנשען על היסטוריה תרבותית. מתוך התנועה הזו נולד גוף עבודה

יש דוגמאות סריגה ועיצובים שמתחילים מהמבנה, הגזרה, והצורה של הפריט. אצל גודרון ג׳ונסטון (Gudrun Johnston), צבע הוא נקודת המוצא. ג’ונסטון היא מעצבת סריגה ילידת איי שטלנד שבסקוטלנד, שפרצה אל זירת הסריגה העולמית בזכות הסריגה בצבעים וההתכתבות המודעת שלה עם המסורת השטלנדית. הדוגמאות הגיאומטריות של הסריגה בצבעים משטלנד משמשות לה כבסיס, והיא מרכיבה אותן מחדש באופן עכשווי, מבלי לאבד קשר למקור. גודרון ג׳ונסטון בשטלנד. קרדיט תמונה: Sini Kramer לסרוג את הנוף: הצבע כעיקרון מארגן הנוף של א

לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק.  לינור ברנר. קרדיט תמונה: אביגיל בלום איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום? ״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להב

רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה.   הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ

“מה זאת אומרת 400 ש״ח? זה רק צעיף / שמיכת תינוק / השלימי.” “50 ש״ח לדוגמה דיגיטלית? השתגעת?” “שיעור ב־140 ש״ח?” בואו נדבר על זה רגע. כשאשה סורגת דורשת תשלום על עבודה, על ידע, על זמן - משהו בסביבה מתכווץ. כאילו שביקשה יותר ממה שמותר לה. כאילו שסורגת זה תחביב, לא מומחיות. חמודה, תני בחינם. הרי את נהנית מזה. אבל כשהיא מבקשת תשלום על הדוגמה שכתבה? כשהיא דורשת שכר על שיעור? כשהיא מתמחרת את מה שנסרג בידיים שלה? פתאום היא נתפסת כמי שמעיזה. כמו מישהי שעדיין לא הבינה שהזמן שלה שווה פח

שמי חן, ואני סורגת. אבל במשך שנים עשיתי את זה בשקט, מהצד, כמעט בהחבא. סרגתי בטיסות, בלילות, בין לבין – ואז הסברתי בחיוך מתגונן: “כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה״ (כי ברור שאין לי חיים). למה? כי נשים לא אמורות שיהיה להן זמן. כי אם את יוצרת – בטח את לא עובדת קשה מספיק. כי אם יש לך רגע לעצמך, כנראה שאת מתפנקת. וקחי כבר מגב ודלי, למען השם. אז זהו. סיימתי להתנצל. אני סורגת כי זה שומר עליי. כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור. כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מר