אם את סורגת, מי מנקה את הרצפה? 🤔

שמי חן, ואני סורגת.

אבל במשך שנים עשיתי את זה בשקט, מהצד, כמעט בהחבא.

סרגתי בטיסות, בלילות, בין לבין – ואז הסברתי בחיוך מתגונן:

“כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה״ (כי ברור שאין לי חיים).

למה? כי נשים לא אמורות שיהיה להן זמן.

כי אם את יוצרת – בטח את לא עובדת קשה מספיק.

כי אם יש לך רגע לעצמך, כנראה שאת מתפנקת.

וקחי כבר מגב ודלי, למען השם.

אז זהו.

סיימתי להתנצל.

אני סורגת כי זה שומר עליי.

כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור.

כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מרחב – של נשימה, של נוכחות, של כוח.

וסריגה מקומית?

זה המקום שבו כל זה קורה יחד.

לא תחביב, לא קישוט – מרחב חופשי לנשים שרוצות לחזור לידיים שלהן.

ליצור. לנשום. להרגיש.

בלי להתנצל על רגע.