כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

ינואר 2017. רחובות וושינגטון גועשים. נשים ואנשים צועדות בזעם, בסולידריות, בקול רם וברור. על ראשיהן – כובעים ורודים, סרוגים ביד. עם שתי “אוזניים” קטנות, כמו חתול. הכובע הזה הוא לא אביזר חמוד, הוא נוכחות. Photo credit: Shannon Stapleton / Reuters כמה חודשים קודם לכן דלפה הקלטה של דונלד טראמפ, מועמד לנשיאות ארה”ב, שבה הוא נשמע אומר: “When you’re a star, they let you do it. You can do anything… Grab ’em by the pussy. You can do anything.” ובעברית: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות

קייט דיוויס (Kate Davis) היא מעצבת סריגה, חוקרת והיסטוריונית טקסטיל סקוטית, הנחשבת לאחת הנשים המשפיעות בסריגה העכשווית בעשור האחרון. לפני שפנתה לעיצוב סריגה עסקה במחקר אקדמי של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית של בריטניה במאה השמונה-עשרה, והתמחתה באופן שבו תרבות חומרית משקפת מבנים חברתיים וכלכליים. בשנת 2010, בגיל 36, עברה דייויס שבץ מוחי. תהליך השיקום הוביל אותה חזרה אל הסריגה כפעולה של תרגול, ריכוז ובנייה מחדש של יכולות, ובהדרגה גם לשינוי כיוון מקצועי. עבודתה משלבת עיצוב דוגמאו

יש דוגמאות סריגה ועיצובים שמתחילים מהמבנה, הגזרה, והצורה של הפריט. אצל גודרון ג׳ונסטון (Gudrun Johnston), צבע הוא נקודת המוצא. ג’ונסטון היא מעצבת סריגה ילידת איי שטלנד שבסקוטלנד, שפרצה אל זירת הסריגה העולמית בזכות הסריגה בצבעים וההתכתבות המודעת שלה עם המסורת השטלנדית. הדוגמאות הגיאומטריות של הסריגה בצבעים משטלנד משמשות לה כבסיס, והיא מרכיבה אותן מחדש באופן עכשווי, מבלי לאבד קשר למקור. גודרון ג׳ונסטון בשטלנד. קרדיט תמונה: Sini Kramer לסרוג את הנוף: הצבע כעיקרון מארגן הנוף של א

ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

תודעת המתחילה אנחנו מסכמות את חודש ינואר, חודש שהוקדש כולו להתחלות. לרוב, כשאנחנו חושבות על "התחלה", עולים לנגד עינינו יעדים, תוכניות ודף נקי. אך בפועל, התחלה היא קודם כל עמדה נפשית: המוכנות לשהות במקום שבו אנחנו עדיין לא יודעות, עדיין לא מדויקות, וזקוקות לזמן כדי לגדול. המרדף אחרי התיקון בסריגה, המפגש עם עמדת המתחילה יכול להיות מאתגר במיוחד. אני פוגשת לא מעט סורגות בראשית דרכן שמתבוננות בעבודה שלהן בעין ביקורתית ובמבט נוקב. כל תך נבחן בזמן אמת: שורת שמאל שיוצאת מעט רופפת, הע

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה.   הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

סריגה ככלי לניהול והפגת כאב כאב מתמשך (כרוני) הוא לא רק "משהו שכואב בגוף". זו חוויה רב-מערכתית שמשתלטת על הכל: היא כוללת אותות עצביים, מתח פיזי חזק, ותגובה רגשית. במצב כזה, נוצר קשב ממוקד בכאב; המוח "ננעל" על תחושת הכאב, סורק אותה ללא הפסקה ומתקשה להתייחס לכל דבר אחר (Villemure & Bushnell, 2002). מחקרים עדכניים מראים שכאב הוא לא רק תוצאה של פציעה פיזית, אלא חוויה שהמוח "בונה" בהשפעת המחשבות והרגשות שלנו. לכן, בשנים האחרונות גובר העניין בפעילויות גופניות עדינות ככלי לניהול כאב

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.  איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

בחודש שמוקדש לבריאות הנפש בסריגה מקומית, רציתי לבדוק האם יש הסבר מדעי לתחושת ההקלה שאנחנו חוות כשאנחנו מתיישבות לסרוג? כתבתי לפני שבוע על ההשפעה של עומס גירויים על המוח ועל היצירתיות , אבל מה ההשפעה של הסריגה על הבריאות הנפשית שלנו? מחקר מקיף שפורסם השנה, Healing Stitches  – סקירת־על של 25 מחקרים מ־13 מדינות – מצייר תמונה עשירה של האופן שבו מלאכות החוט משפיעות על הגוף והנפש. סריגה, קרושה, רקמה וקווילט מתוארות שוב ושוב כמרחבים שמייצרים ויסות רגשי, חיבור אנושי, משמעות ויציבות.

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב. מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. מש