אמרי ולכינסקי, בת 19, סורגת לעצמה פריטי לבוש יחידים מסוגם. בתיכון לאמנויות הסריגה התקבלה בטבעיות, אבל בצבא התגובות כבר היו אחרות. בשיחה איתה דיברנו על הדרך שבה למדה, על מכונת הסריגה הביתית שקנתה ושיפצה, ועל המקום שהסריגה תופסת בחיים שלה.

יובל שני יובל שני שגיב בת שמונה עשרה וחצי, סורגת כבר חמש או שש שנים. בשנים האחרונות היא נדדה עם משפחתה בין מדינות, למדה בחינוך ביתי, ואת הסריגה לקחה איתה לכל מקום. יובל, ספרי לי קצת על עצמך. ״אני יובל שגיב, בת שמונה עשרה וחצי. בשנים האחרונות רוב מה שעשיתי היה לנדוד עם המשפחה שלי בכל מיני מקומות, בעיקר באירופה, אבל היינו גם בתאילנד. הסריגה הייתה איתי בכל דבר שם. זה התחיל מלהתווכח על אם אפשר להכניס את המסרגות למטוס, והמשיך בללמוד מאנשים איך לסרוג ולהכיר את תרבות הסריגה בכל מקום

חזרתי מחופשת ריצת הרים בצפון איטליה עם הרבה חוויות, הרבה תמונות, ושני פרויקטי סריגה בתיק. ביום הראשון של המחנה עצרנו להפסקה של חצי שעה באמצע הריצה. ישבתי מול הנוף, ופתאום התחשק לי לסרוג. למחרת כבר הכנסתי את המסרגות לווסט הריצה. מאז שלפתי אותן בכל עצירה. במהלך החופשה סרגתי במרפסות מול פסגות מושלגות, בבקתות הרים, ובין ריצה לריצה אפילו סיימתי סוודר. ברגע הזה, הסריגה ממש היתה חסרה לי... כמה מהחברים במחנה שאלו אותי מה הקשר בין ריצת הרים לסריגה. על פניו אלה שני עולמות שונים לגמרי.

שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז. רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״. שרון יצחקי לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש ט

יש אלפי דוגמאות סריגה בעולם. מדי יום עולות לרשת דוגמאות חדשות, שילובי צבעים מפתים וטכניקות שגורמות לאצבעות לדגדג. חומרי ההשראה לא נגמרים ורשימת המועדפים ברבלרי רק הולכת ומתארכת. ובתוך השפע האינסופי הזה, קל להתפתות ולחפש את הריגוש הבא. יש פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם כדי לתת להם הזדמנות נוספת. יש כאלו שאנחנו פוגשות שוב כדי לבחון אותם בעיניים של היום. אבל המאמר הזה עוסק בסיבה פשוטה יותר: פרויקטים שאנחנו חוזרות אליהם פשוט כי חוויית הסריגה שלהם הייתה כל כך טובה, שאנחנו רוצות להרג

תמי וטורי כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך? ״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״ מה זה אומר, שתי ידיים שמאלי

במאמר הקודם ראינו כיצד הסטאש מחזיק את הזהות שלנו, אך המשיכה האמיתית לחוטים טמונה בפרדוקס המלווה אותם, החוט הוא גם חופש וגם עומס בו זמנית. כל פקעת צמר שאנחנו מניחות על המדף היא הבטחה לפרויקט עתידי, זמן שאנחנו מבקשות לפנות לעצמנו מתוך העומס של היומיום, או כיוון יצירתי חדש שאנחנו שואפות לחקור. המדף שמולנו הוא הרבה יותר ממקום אחסון, הוא מרכז בתוכו תוכניות, שאיפות ואת הדרך שבה אנחנו מתפתחות כיוצרות לאורך השנים. התנועה שלנו לעבר חוט חדש היא חוויה חושית מלאה. זוהי הסקרנות שמתעוררת

כל סורגת מכירה את הרגע הזה, את עומדת מול הארון, נחושה לעשות סדר. את מזהה דוללה שברור לך שלא תסרגי לעולם, אולי הצבע כבר לא מרגש אותך, או שהפרויקט שתכננת עבורה כבר התרחק. את מושיטה יד ונוגעת, וברגע המגע הפיזי משהו משתנה --- תחושת כיווץ קלה מתעוררת בלב, היד נעצרת, והחוט מקבל פתאום משמעות חדשה. אותו חוט שנראה רגע קודם מיותר, מרגיש כעת בעל ערך עמוק. הרגע הזה נשען על מנגנונים פסיכולוגיים שפועלים מתחת לסף המודעות ומעצבים את האופן שבו אנחנו תופסות חפצים ואת המקום שלהם בחיים שלנו. דרך

לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה- Pussy Hats או Our Pink House , המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי. בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב,

Our Pink House. Photo from Colossal ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הז

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה. טטיאנה באייר איך התחלת לסרוג? ״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים

ינואר 2017. רחובות וושינגטון גועשים. נשים ואנשים צועדות בזעם, בסולידריות, בקול רם וברור. על ראשיהן – כובעים ורודים, סרוגים ביד. עם שתי “אוזניים” קטנות, כמו חתול. הכובע הזה הוא לא אביזר חמוד, הוא נוכחות. Photo credit: Shannon Stapleton / Reuters כמה חודשים קודם לכן דלפה הקלטה של דונלד טראמפ, מועמד לנשיאות ארה”ב, שבה הוא נשמע אומר: “When you’re a star, they let you do it. You can do anything… Grab ’em by the pussy. You can do anything.” ובעברית: ״כשאתה כוכב, הן נותנות לך לעשות

קייט דיוויס (Kate Davis) היא מעצבת סריגה, חוקרת והיסטוריונית טקסטיל סקוטית, הנחשבת לאחת הנשים המשפיעות בסריגה העכשווית בעשור האחרון. לפני שפנתה לעיצוב סריגה עסקה במחקר אקדמי של ההיסטוריה התרבותית והפוליטית של בריטניה במאה השמונה-עשרה, והתמחתה באופן שבו תרבות חומרית משקפת מבנים חברתיים וכלכליים. בשנת 2010, בגיל 36, עברה דייויס שבץ מוחי. תהליך השיקום הוביל אותה חזרה אל הסריגה כפעולה של תרגול, ריכוז ובנייה מחדש של יכולות, ובהדרגה גם לשינוי כיוון מקצועי. עבודתה משלבת עיצוב דוגמאו

יש דוגמאות סריגה ועיצובים שמתחילים מהמבנה, הגזרה, והצורה של הפריט. אצל גודרון ג׳ונסטון (Gudrun Johnston), צבע הוא נקודת המוצא. ג’ונסטון היא מעצבת סריגה ילידת איי שטלנד שבסקוטלנד, שפרצה אל זירת הסריגה העולמית בזכות הסריגה בצבעים וההתכתבות המודעת שלה עם המסורת השטלנדית. הדוגמאות הגיאומטריות של הסריגה בצבעים משטלנד משמשות לה כבסיס, והיא מרכיבה אותן מחדש באופן עכשווי, מבלי לאבד קשר למקור. גודרון ג׳ונסטון בשטלנד. קרדיט תמונה: Sini Kramer לסרוג את הנוף: הצבע כעיקרון מארגן הנוף של א

ליאת בנטוב, האישה מאחורי הבלוג ״עושה עיניים״, על הדרך מסריגה אישית להוראה, על המתח בין יצירה חופשית למקצוע, ועל המתח בין המקומות שבהם הביקורת העצמית פוגשת קהל. ליאת בנטוב, עושה עיניים איך התחלת לסרוג? ״התחלתי מהכתיבה בבלוג. למדתי לסרוג בילדות, אבל חזרתי לזה הרבה יותר מאוחר. חיפשתי דוגמאות סריגה ברשת ובאותה תקופה נתקלתי בעיקר בבלוגים של סורגות מארצות קרות. זה נורא הצחיק אותי. גם קינאתי בהן ואולי גם זלזלתי קצת. אמרתי לעצמי: ׳יאללה, אני אכתוב על סריגה. כאילו זה מעניין מישהו, אב

תודעת המתחילה אנחנו מסכמות את חודש ינואר, חודש שהוקדש כולו להתחלות. לרוב, כשאנחנו חושבות על "התחלה", עולים לנגד עינינו יעדים, תוכניות ודף נקי. אך בפועל, התחלה היא קודם כל עמדה נפשית: המוכנות לשהות במקום שבו אנחנו עדיין לא יודעות, עדיין לא מדויקות, וזקוקות לזמן כדי לגדול. המרדף אחרי התיקון בסריגה, המפגש עם עמדת המתחילה יכול להיות מאתגר במיוחד. אני פוגשת לא מעט סורגות בראשית דרכן שמתבוננות בעבודה שלהן בעין ביקורתית ובמבט נוקב. כל תך נבחן בזמן אמת: שורת שמאל שיוצאת מעט רופפת, הע

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

רבות מאיתנו מכירות את התחושה הזו בתחילתה של שנה: הסלים מלאים בחבילות צמר שקנינו בהתרגשות, הראש מלא ברעיונות, ואולי אפילו כבר דפדפנו שעות ב-Ravelry. ובכל זאת, משהו תקוע. אנחנו חוות קושי שלא קשור לחוסר עשייה – הרי אנחנו חושבות, מתכננות ובודקות – אלא לקושי לחוות את עצמנו כמי שהתחילו. התחושה הזו, ש"עוד לא התחלתי", היא לא תוצאה של עצלנות או דחיינות. היא תוצאה של פער פסיכולוגי מרתק בין מחשבה לבין סימון. ה-1 בינואר כקו גבול פסיכולוגי התאריך שבו מתחלפת שנה הוא שרירותי לחלוטין, ובכל ז

אשת מפתח בעולם הסריגה, חוקרת עצמאית ומובילת דעה פמיניסטית שהפכה מלאכת יד לשפה עם תחביר ברברה ווקר 1930-2025 עולם הסריגה נפרד לפני שבוע מברברה ווקר (Walker). מותה מסמן סיום של תקופה, ומזמין התבוננות מחודשת בעבודה שיצרה תשתית מושגית, טכנית ותרבותית שממשיכה להשפיע על האופן שבו סורגות חושבות ופועלות עד היום. תרומתה חוצה תחומים: כלים וטכניקות סריגה שנכנסו לשימוש רחב, אנציקלופדיות סריגה שהפכו לספרי יסוד, וגוף כתיבה פמיניסטי רחב היקף שביקש להשיב לנשים ידע, היסטוריה וסמכות תרבותית. ס

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס