סריגה בגובה 2000 מטר
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 1 דקות
חזרתי מחופשת ריצת הרים בצפון איטליה עם הרבה חוויות, הרבה תמונות, ושני פרויקטי סריגה בתיק.
ביום הראשון של המחנה עצרנו להפסקה של חצי שעה באמצע הריצה. ישבתי מול הנוף, ופתאום התחשק לי לסרוג. למחרת כבר הכנסתי את המסרגות לווסט הריצה. מאז שלפתי אותן בכל עצירה. במהלך החופשה סרגתי במרפסות מול פסגות מושלגות, בבקתות הרים, ובין ריצה לריצה אפילו סיימתי סוודר.
כמה מהחברים במחנה שאלו אותי מה הקשר בין ריצת הרים לסריגה. על פניו אלה שני עולמות שונים לגמרי. אחד עוסק בתנועה והשני בישיבה. אחד דורש ערנות מתמדת, והשני מאפשר לי להניח קצת למחשבות. על ההר הייתי צריכה לבחור נתיב, לשים לב לכל צעד, לקרוא את השטח, להקשיב לגוף ולנהל את המאמץ כדי לא להישרף מוקדם מדי. שעות ארוכות של קשב.
הסריגה שחיכתה לי בסוף כל יום הייתה כמעט ההפך. אחרי שעות על השביל, הגוף היה עייף והראש ריק. התיישבתי מול הנוף עם המסרגות, והידיים התחילו לעבוד. לא היה צורך לקבל החלטות. רק שורה ועוד שורה. היה משהו מרגיע במיוחד בסריגה אחרי יום כזה. דווקא בגלל שהיום היה מלא כל כך, הסריגה הפכה פשוטה יותר. לא עוד משימה, אלא מקום לנוח בו.
ובכל זאת, במהלך השבוע הזה שמתי לב שיש ביניהן גם משהו משותף. כשם שריצת הרים מבוססת על חודשים של אימונים, כך סוודר מורכב ממאות שורות שנסרגו, אחת אחרי השנייה. בשתיהן יש תהליך. יש תכנון. יש זמן שמצטבר לאט. ובשתיהן מגיע רגע שבו מביטות לאחור ורואות משהו שלא היה שם קודם. פסגה שהגעת אליה. סוודר שסיימת. 💙
