הגעתי לסריגה כמו ילדה

13 באוג׳
זמן קריאה 5 דקות

יובל לוינזון למדה לסרוג לצד הילדים בגן האנתרופוסופי. מאז היא סורגת בכל מקום, מכינה גרביים לימי הולדת ומעדיפה את ההנאה מהדרך על פני תוצאה מושלמת.

ספרי קצת על עצמך.

״קוראים לי יובל, אני גרה בחיפה, בת שלושים וגננת בגן עירייה אנתרופוסופי. זה גן ציבורי של עיריית חיפה, אבל הוא מתנהל ברוח אנתרופוסופית. הוא הרבה יותר מחובר לטבע ויש בו הרבה מלאכות: אנחנו מבשלים ואופים בגן ועוסקים במלאכות יד ובמלאכות קדומות. הכול יותר רגוע. הצבעים בהירים, אין רמקולים ואין מסכים.

אני כבר ארבע שנים בגנים ושנתיים גננת מובילה, ויש לזה קשר ישיר לסריגה שלי.״

איך הסריגה נכנסה לחיים שלך?

״לכל מה שהיה קשור למלאכות יד הייתה לי סטיגמה על עצמי שאני לא טובה בזה. הייתי בטוחה שיש לי שתי ידיים שמאליות ושזה בכלל לא העולם שלי. גם לא ראיתי מלאכות יד בבית שבו גדלתי ואף פעם לא ניסיתי.

כשהגעתי לגן לפני ארבע שנים, למדתי לרקום יחד עם הילדים. הגננת למדה ולמדתי איתם, ופתאום נפתח בפניי עולם שלם של מלאכות. התחלתי גם ללמוד אנתרופוסופיה, ושם יש שיעורי ציור ומלאכות. הילדים בבתי הספר האנתרופוסופיים סורגים כבר בכיתה ב׳. הם מגלפים את המסרגות בעצמם וסורגים, למשל, תיק לחליל שלהם. בכל גיל יש את המלאכה שלו.״

״פתאום כל העולם הזה נורא סקרן אותי. עושים שם מוזיקה, סורגים, רוקמים ותופרים, והתחלתי לבדוק מה מכל זה תופס אותי. די קינאתי בילדים. את מסיימת כיתה ב׳ ואת כבר יודעת לגלף ולסרוג. זה ממש עשה לי חשק.

חמותי סורגת ותופרת והיא מאוד חזקה במלאכות, אז ביקשתי ממנה שתלמד אותי לסרוג. היא הסבירה לי את הבסיס: איך מעלים עיניים, עין ימין ועין שמאל. אחר כך הלכתי לחברה שסורגת כבר שנים והיא נתנה לי עוד שיעור, ומשם המשכתי עם יוטיוב והאינטרנט. התאהבתי ברמות, אני כל היום סורגת.״

מה היה הדבר הראשון שסרגת?

״כובע, ויצא מאוד לא פרופורציונלי, ממש לא בכיוון. אחר כך סרגתי גם צעיף. בעלי ידע לסרוג כשהיה ילד כי אמא שלו לימדה אותו. בהתחלה סרגנו יחד. היינו יושבים ביום שבת וסורגים וזה היה נורא נחמד. לו מהר מאוד נמאס, אבל אני המשכתי.״

״התחלתי לפני שנה וחצי, ומאז הסריגה ממש נהייתה חלק ממני. כולם מכירים אותי כמי שסורגת. אני מגיעה לכל מקום עם המסרגות והצמר. התחלתי בדברים פשוטים, ולאט-לאט אני מרגישה שאני מצליחה לעשות דברים מסובכים יותר, כמו לסרוג בחמש מסרגות. בקרושה אני יודעת רק לעשות שרשרת. אני עוד אלמד, אבל אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה ללמוד בסריגה, שעוד לא מיציתי אותה כדי לעבור למסרגה אחת.״

מה גרם לך להמשיך אחרי הפרויקט הראשון?

״יש בסריגה שילוב בין האפשרות ללמוד ולעשות דברים מסובכים לבין רגעים שבהם פשוט עושים את אותו הדבר הרבה זמן ולא צריך לחשוב. זה ממש כיף. אני סורגת בכל זום, בלימודים, ברכבת ובפגישות. יש לי משהו לעשות עם הידיים, במקום לגלול. לפעמים אני פשוט עושה שוב ושוב את אותה הפעולה ולא צריכה לחשוב. כשאני סורגת בלימודים אנשים נטרפים מזה שאני לא מסתכלת על הידיים, אבל הידיים פשוט רצות.״

״אני מרגישה שהיום, בהרבה שיעורים ובזומים, כולם מול המחשב או בטלפון ועושים דברים אחרים. דווקא הסריגה נתפסת כמשהו שעוזר להתרכז, כי אני לא בטלפון. יכול להיות שזה קשור גם לכך שיש בחיים שלי הרבה אנשים מהעולם האנתרופוסופי והם מכירים בערך של המלאכה.״

״גם העובדה שאפשר לקחת את הסריגה לכל מקום חשובה לי. למדתי גם לתפור, אבל בשביל זה צריך מכונת תפירה. בסריגה אני יכולה לשים בתיק צמר ושתי מסרגות ולעבוד בכל מקום. אפילו סרגתי לעצמי תיק צד קטן שאפשר לשים בו את הסריגה ולסרוג בעמידה.״

״גם במלחמה היה לי תיק סריגה למקלט. הרגשתי שזה מוריד לי את הסטרס: נכנסים למקלט, כולם פותחים את הטלפונים ואני מתחילה לסרוג. אני מתרכזת בזה, הידיים שלי עובדות, וכשתהיה הודעת שחרור אצא החוצה. זה ממש עשה לי טוב.״

איך הסביבה מגיבה לסריגה שלך?

״כולם סביבי מאוד מתלהבים. בגלל שאני עובדת בגן אנתרופוסופי זה גם לא מאוד חריג. הסייעות שלי והגננת המשלימה עוסקות במלאכות, ולכן בסביבה של הגן זה ממש רגיל. כשאני סורגת ברכבת, כמעט תמיד מישהי מסתכלת ואומרת: ׳איזה יופי, לא ידעתי שיש אנשים שסורגים בגילך׳. זה ממש מושך תשומת לב.״

״גם בלימודים כולם מושקעים: הם רוצים לדעת מה אני סורגת, איך הפרויקט מתקדם ולראות את התוצאה הסופית. אני מאוד אוהבת את תשומת הלב הזאת, אני מרגישה שיש לי משהו להשוויץ בו. כששואלים אותי אם אני סורגת, אני מיד רוצה להראות את כל הדברים שסרגתי.״

איך הסריגה משתלבת בעבודה שלך בגן?

״אני סורגת בגן והילדים יודעים שאני מכינה להם גרביים לימי ההולדת. אני יושבת וסורגת לידם ורואה כמה זה מרתק אותם: הם מחזיקים לי את הצמר ומתרגשים לראות איך אני מכינה משהו לאט-לאט. כל ילד מקבל גרב שיש רק לו. לפעמים אני מגיעה לגן עם משהו שלא סרגתי והם שואלים: ׳את סרגת את זה?׳ הם כבר יוצאים מנקודת הנחה שאני מכינה הכול בעצמי, וזה רחוק מהמציאות.״

״אבל אני חושבת על כמה מעט דברים יש בחיים שלהם שלא נקנו, אלא מישהו הכין להם מאפס. הם נורא מחכים לקבל את הגרביים, כי הם יודעים שאני הכנתי אותן בשבילם. יש בזה ממש ערך.״

שלושים זוגות גרביים?

״נשארו לי עוד שני זוגות כדי לסיים את השלושים. זה היה הפרויקט שלי לכל השנה. כל השנה סרגתי גרביים. אלה לא גרביים בחמש מסרגות, אני סורגת גליל ותופרת אותו. השתמשתי בצמר שהבאתי מקופנהגן: הייתי שם בסוכות ונטרפתי, כי בכל פינה יש חנויות צמר. הבאתי המון.״

מה עוד נמצא כרגע בתהליך?

״אני סורגת בובה של חתול. כבר הכנתי חתול קטן ועכשיו אני עושה אחד גדול יותר. אני מתכננת גם שמלה לאחיינית שלי. בשנה שעברה סרגתי לה שמלה ועכשיו היא ביקשה עוד אחת בצבעי הקשת. אני עדיין לא יודעת אם אמצא חוט שמחליף צבעים או שאעשה פסים, אבל היא מאוד רוצה קשת. את השמלה הקודמת סרגתי בזמן הסבב הראשון עם איראן: הייתי סורגת במקלט, והבדיחה הייתה שביום שאסיים את השמלה תיגמר המלחמה, וזה בדיוק מה שקרה.״

״זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו גדול, עם מידות ושילוב של כמה טכניקות. בכל פעם שהיא לובשת אותה אני מקבלת תמונה, וזה מרגש אותי. אני בגיל שבו יש סביבי הרבה תינוקות, אז כל תינוק מקבל שמיכה או כובע. אני מרגישה שהחברים שלי יודעים להעריך את הזמן וההשקעה.״

באילו חוטים את סורגת?

״מאוד חשובים לי החומרים. בחורף אני מעדיפה צמר ובקיץ עוברת לכותנה. גם כשיש בחוט אקריליק או חומר סינתטי, אני מעדיפה שהוא לא יהיה באחוזים גבוהים. למדתי וחקרתי אילו סוגי צמר קיימים ומה ההבדלים ביניהם. הייתי השנה בקופנהגן ובאיטליה וראיתי שפע של חנויות שאין בארץ. יכולתי לגעת בחוטים, להרגיש אותם, לקרוא את התוויות ולשאול שאלות. היה לי חשוב להבין עם מה כדאי לעבוד.״

איפה היית רוצה שהסריגה שלך תהיה בעוד חמש שנים?

״בא לי מאוד להתמקצע בגרביים ובסריגה בחמש מסרגות. נראה לי שגרביים הן המתנה הכי מפנקת.

יש לי בשמורים כמות אינסופית של פרויקטים שאני רוצה לעשות. ובא לי שיהיה לי תינוק שאוכל לסרוג לו כל היום: שמיכות, בגדים והמון דברים קטנים לתינוקות.״

מה קורה כשפרויקט לא מצליח?

״יש פרויקטים שעשיתי ובסוף לא אהבתי אותם, ואני מודה שאני לא מאוד מתבאסת מזה. כשאני מכינה מתנה למישהו, מאוד חשוב לי שהיא תצא טוב. כשאני מכינה דברים לעצמי, לפעמים אני מרגישה שאני סורגת כדי לסרוג. אני רוצה לנסות טכניקה חדשה, ואם ניסיתי ולא הצלחתי, לא נורא.״

״ניסיתי, למשל, לסרוג צווארון וי כפול. לא היה סרטון, וכשאני לא יודעת משהו אני מנסה להיעזר בצ׳אט, אבל בטכניקות חדשות אני צריכה סרטון. אם אין סרטון ביוטיוב, נורא קשה לי ללמוד. ניסיתי וזה לא עבד, אז אמרתי: ׳טוב, ניסיתי, היה כיף׳. אני גם לא תמיד פורמת, לפעמים אני פשוט זורקת את זה לארון. אני מאוד לא פרפקציוניסטית: אם פספסתי עין פה או שם, לרוב זה לא כל כך מפריע לי. אני מאוד נהנית מהדרך.״

מאיפה מגיעה הגישה הזאת?

״אולי בגלל שנכנסתי לזה בגיל מאוחר ובגישה משחקית, פשוט כדי ליהנות מהמלאכה. נראה לי שזה קשור לכך שלמדתי יחד עם הילדים. כשאת עובדת עם ילדים ומלמדת אותם מלאכה, הרבה פעמים התוצאה היא לא וואו, אבל הדרך מאוד חשובה. למדתי איתם את החוויה הזאת. גם בלימודים היה לי שיעור בצבעי מים: אני לא יודעת לצייר בצבעי מים, אבל מאוד נהניתי מהדרך. זו גם הגישה החינוכית שלי, ואני מנסה להחיל אותה על עצמי.״

״אני ממש מרגישה שהגעתי לסריגה כמו ילדה. לקח לי המון זמן ללמוד: בהתחלה הייתי יושבת בבית, סורגת ופורמת, סורגת ופורמת, רק כדי להצליח. זה אפילו לא היה פרויקט, אלא ממש אימון. חמותי הביאה לי צמר מכוער בצבע שבחיים לא הייתי עושה איתו כלום, ואמרתי לעצמי שבמילא אני לא רוצה ללבוש את זה, אז אפשר לסרוג ולפרום עד שאצליח. וגם מאוד רציתי לנצח את בעלי, כי הוא כבר ידע לסרוג.״