רגב ג׳וקן בשיחה על נדודים, קהילה, אמהות, סריגה שנכנסה דרך החיים – והמתח המתמשך בין יצירה חופשית למסגרת מקצועית. נתחיל מההתחלה. השיחה בינינו התחילה סביב מפגש סריגה בערבה. איך הגעת לשם? “אני במקור בת קיבוץ יטבתה. אחרי הצבא עזבתי את הקיבוץ, וגרתי חמש־עשרה שנים בגרמניה. מאוד אהבתי את גרמניה והיה לי מאוד טוב שם. הייתי יכולה להישאר, אבל בעלי מאוד דחף לבוא לגור בקיבוץ. הוא במקור מגרמניה, והכיר את הקיבוץ מהפעמים שבהן באנו לבקר. החלום שלו היה לגור בקיבוץ. הוא כל הזמן דיבר על זה, ואני

על התחלות, דופמין, והרצון להיות גרסה טובה יותר של עצמי ינואר מגיע עם דחף כמעט פיזי. הידיים רוצות להעלות עיניים לפרויקט חדש עכשיו. הראש מדמיין צבעים, דוגמאות, סוודר ש“הפעם באמת יהיה בדיוק”. ובאותה נשימה ממש מופיע גם החשק המקביל של החיים עצמם: להתחיל להתעמל, לאכול אוכל “נקי”, לקום בחמש בבוקר למדיטציה, להיות הגרסה הזאת של עצמי שנראית כל כך טוב בדמיון. יש בהתחלות משהו מחשמל. הן מרגישות כמו פתיחת חלון. כמו הזדמנות. כמו רגע שבו הכול עוד אפשרי. בסריגה אנחנו מכירות את זה היטב. התופעה

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה.   הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.  איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

בחודש שמוקדש לבריאות הנפש בסריגה מקומית, רציתי לבדוק האם יש הסבר מדעי לתחושת ההקלה שאנחנו חוות כשאנחנו מתיישבות לסרוג? כתבתי לפני שבוע על ההשפעה של עומס גירויים על המוח ועל היצירתיות , אבל מה ההשפעה של הסריגה על הבריאות הנפשית שלנו? מחקר מקיף שפורסם השנה, Healing Stitches  – סקירת־על של 25 מחקרים מ־13 מדינות – מצייר תמונה עשירה של האופן שבו מלאכות החוט משפיעות על הגוף והנפש. סריגה, קרושה, רקמה וקווילט מתוארות שוב ושוב כמרחבים שמייצרים ויסות רגשי, חיבור אנושי, משמעות ויציבות.

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב. מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. מש

ענבל גרוס היא מעצבת סריגה מהמוכרות והאהובות בקהילת הסריגה בארץ. היא מעצבת דגמים ייחודיים, שמשלבים בין ידע טכני עמוק לרגישות אסתטית. אחד הדגמים שלה זכה בתחרות והתפרסם במגזין Vogue Knitting. היא התחילה את דרכה כתלמידה של אורלי מצמר גורמה , ומשם המשיכה ללמוד בעצמה - מתוך סקרנות עקשנית ואהבה אמיתית לאתגר. “ככל שההר יותר גבוה,” היא אומרת, “אני יותר בעניין.” ענבל גרוס לובשת את העיצוב שלה - Porcelain Flower Top איך התחלת לסרוג? ״אני בכלל לא באה מעולם האופנה. הכול התחיל מהבן שלי, שרצ

גרב אחת היא פריט סרוג שלם, יש לה עקב, יש לה בהונות, היא גמורה מכל בחינה. ובכל זאת, היא חסרת שימוש. בלי התאומה שלה היא חסרת תוחלת ובלתי לבישה... כדי באמת ליהנות ממנה, חייבת להגיע גם התאומה. וכאן מגיע האתגר שמכירות רבות מאיתנו: סינדרום הגרב השנייה . ההתלהבות הראשונית כבר נגוזה, הסקרנות התפוגגה, ומה שנשאר הוא לשחזר בדיוק את אותו תהליך בשנית. עבור מי שקשה לה לחזור על אותו הדבר פעמיים, זה יכול להרגיש כמו קיר בלתי עביר. אבל יש גם מי שמוצאות נחמה דווקא בחזרתיות. סורגות שנהנות מהקצב

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב. זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה. זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.   קצת לפני שח

"זה לא בשבילי”. זה מה שאמרה לי אחת התלמידות בתגובה למאמץ של תלמידה אחרת לפענח טבלה בדוגמה של קרדיגן באנגלית. זו היתה טבלת מעקב לכאורה פשוטה אבל כתובה כמו כתב חידה. הרגשתי שאנחנו בחדר בריחה עם טיימר שסופר לאחור.  והיא לא היחידה. יש נשים רבות שסורגות שנים רק לפי העין, הניסיון, ותחושת הבטן. וזה עובד להן נהדר. עד שמגיע הרגע שרוצות לסרוג בגד במידה מסוימת, או בגזרה שמתאימה לגוף ופתאום הן נתקלות במחסומים: שפה - הדוגמה באנגלית, הסימנים, הקיצורים, הטון, כולם זרים. אמון - האם מותר לי ל

“יש לי שתי ידיים שמאליות, את מאמינה שזה אפשרי?” כך התחילה השיחה שלי היום עם מישהי ששוקלת להצטרף לשיעורי סריגה. היא שאלה: “תוך כמה זמן אצליח להגיע לתוצר ראוי?” עניתי לה שאנחנו לא מכירות, אבל אני מאמינה שכן, זה אפשרי. כי אני לא באמת חושבת שיש “ידיים שמאליות”. יש ידיים מנוסות ויש ידיים מתלמדות. התמודדות עם תסכול יש נשים שמגיעות בלי שום יכולת לשאת תסכול או כישלון. כמו אישה אחת בהוסטל שבו אני מתנדבת. היא החזיקה את המסרגות, התחילה להזיע ולהתעצבן. תוך פחות מדקה היא זרקה הכול ויצאה ל

לפעמים כל מה שצריך זה לא “ביטחון עצמי”, אלא תעוזה קטנה. לא להבין הכל, לא להרגיש מוכנה, ובכל זאת להתחיל. לפתוח דוגמת סריגה. להיתקל בקיצורים מוזרים. להתבלבל. לעצור. לשאול. לנסות. לטעות. לפרום. לנסות שוב. דווקא ברגעים האלה, כשאנחנו מוכנות להיות לא מושלמות בהתחלה, נבנה משהו חשוב יותר מביטחון: נבנית מסוגלות. זה מונח שמופיע הרבה בשיח של פיתוח אישי – confidence–competence loop: מעגל שבו כל ניסיון בונה יכולת, וכל יכולת מחזקת ביטחון, וכך הלאה. אבל כדי להיכנס למעגל הזה, אנחנו צריכות לה

מדהים איך העומס הנפשי שאנחנו חיות בו מחריף מדי יום. אין הפוגה והתחושות מתנדנדות בין חוסר אונים להתשה. הרבה דברים מרגישים גדולים מדי, רחוקים מדי, לא בשליטתנו. בתוך זה, נזכרתי במישל אובמה, ואיך בתקופה של חרדה, חוסר ודאות ועומס רגשי, מצאה את עצמה מתחילה לסרוג. זה קרה בתחילת הקורונה. היא היתה בבית, וכמו כולנו היתה דבוקה לחדשות, ולא הצליחה לעשות דבר וחצי דבר בסערת רגשות. ופתאום, בלי שום תכנית מסודרת, היא הזמינה לעצמה מסרגות וספר לימוד סריגה מאמזון והתחילה ללמוד לסרוג. פשוט כי היית

בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי

הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי. זוכרת את הצעיף הראשון שלך? ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון. שתפי בתגובה

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א

אם הגעת לכאן – יש סיכוי טוב שאת אוהבת לסרוג. ויש גם סיכוי טוב שאת אוהבת אנשים. או שקט. או שיחה טובה. או יצירה שיש בה גם חופש וגם מבנה. או את הרגע הזה שבו פתאום משהו מסתדר – בדוגמה, וגם בראש. סריגה מקומית נולדה מתוך האמונה שסריגה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. מרחב שמחבר בין מחשבה לתנועה, בין לבד ליחד, בין יצירה ליומיום.    אני כאן כדי לאסוף את כל מה שיפה, עמוק, מצחיק ומסקרן בעולם הסריגה – בעברית.  בלי קיצורים, בלי התנשאות, רק שפה ברורה, תשומת לב, והזמנה להיות חלק ממשהו קרוב.