לסרוג הכל. עכשיו. מיד.

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד

יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב.

מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. משהו בי השתנה. אולי זו כבר לא העונה, אולי זו כבר לא אני.

אבל לא תמיד אני שמה לב לזה בזמן, ולפני שאני מספיקה לעצור, אני כבר עמוק בפנים; עם שורות בודדות על המסרגות, ועוד פרויקט פתוח שמצטרף לערימה ומעמיס עליי יותר ממה שמתאים לי כרגע. עוד משהו שמחכה לי בפינה של הראש.

ככה מצאתי את עצמי עם סלים מלאים בפרויקטים לא גמורים, חוטים מפוזרים, תיקיות דיגיטליות של דוגמאות שכבר לא מדברות אליי. במקום מרחב יצירתי – הצפה. 

הבנתי שלהתחיל פרויקט סריגה הוא לא קליק. הוא תהליך. וכמו כל תהליך – הוא דורש הקשבה. עם השנים והנסיון, התחלתי לשאול את עצמי שאלות קטנות, אבל משמעותיות: מה מושך אותי בפרויקט הזה? הצבע? הטקסטורה? הדוגמה? כמה זמן ייקח לי? איזה חוט נכון לפרויקט הזה? האם יש לי את הפניות הנפשית לסרוג את זה עכשיו – או שזה חלום ששייך לגרסה אחרת של עצמי?

כשהקשבתי באמת, הסריגה שלי הפכה מדויקת יותר. לא מהירה יותר – אבל מדויקת. לא מיידית – אבל מספקת. אין פסול בהתלהבות. להפך. אבל לפעמים, דווקא רגע ההפסקה לפני תחילת הפרויקט – הוא הרגע שמאפשר לי לבחור נכון. וכשאני בוחרת נכון – אני גם מסיימת. ובעיקר, נהנית מהדרך.