על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות : על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע . זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה. ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו

שרוול הרגלן הוא היום אחת הגזרות המזוהות ביותר עם סוודרים סרוגים: קו אלכסוני שיורד מהצוואר אל בית השחי, בלי תפר כתף ברור, ועם תחושת זרימה טבעית על הגוף. הוא נוח, גמיש, מתאים למגוון רחב של מבני גוף – ומרגיש כמעט מובן מאליו. אבל הרגלן נולד בעקבות פציעה בשדה הקרב. Flax by Tin Can Knits. Photo credit: Tin Can Knits מה מייחד את שרוול הרגלן שרוול רגלן מזוהה עם ארבעה קווים אלכסוניים שמתחילים סמוך לצוואר ויורדים עד בית השחי. הקווים האלה מחליפים את תפר הכתף האופקי שאנחנו מכירות מחולצות

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב. מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. מש

הסוודר השלישי שאני סורגת ברוח ״סוודר בנפרד ביחד״ פסים הם הזדמנות לתת לשאריות חוט לככב. הקצב הבלתי קבוע, והאורך הקצר מספקים במה מושלמת לפיסות צבע שלא הספיקו לפרויקט שלם אחר. בעבר, בתקופות של מחסור, סריגה בשאריות היתה הכרח. בספרי הסריגה של שנות הארבעים, כמו ה”Make Do and Mend”, הופיעו דוגמאות שהמליצו לשלב “odds and ends” של חוט כדי לסרוג גרביים לילדים, כפפות לחיילים או צעיפים לשימוש יומיומי. הפסים לא נולדו מתוך אלמנט עיצובי אלא מאילוץ חומרי: שארית קצרה הספיקה רק לפס דק, שארית א

על חומר, ניסוי, גוף משתנה, ושושלת של ידיים עובדות מרים ברוק-כהן, בחצר ביתה אוקטובר 2025 נפגשנו בסטודיו בביתה בחיפה, בין מדפים עמוסים בספרי מלאכה וסריגה, ערימות בדים וקופסאות של חוטים. מרים ברוק-כהן חוקרת את הגבולות של חומר, זמן וגוף, ומחפשת בכל פעם הבנה חדשה למה שאנחנו רגילות לחשוב עליו כ“אותו הדבר”. “הדודים שלי היו אנרכיסטים,” היא אומרת בחיוך. “הם לימדו אותי לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב אחרת. לנסות.” הגישה הזו, של בדיקה מתמדת, סקרנות ואי־ציות לנורמות, מלווה אותה גם בעבוד

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה. זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.   קצת לפני שח

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א