אילוצים הם האמא של ההמצאות
- חן מנדלסון אדרקה
- 20 בנוב׳
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 22 בנוב׳
פסים הם הזדמנות לתת לשאריות חוט לככב. הקצב הבלתי קבוע, והאורך הקצר מספקים במה מושלמת לפיסות צבע שלא הספיקו לפרויקט שלם אחר.
בעבר, בתקופות של מחסור, סריגה בשאריות היתה הכרח. בספרי הסריגה של שנות הארבעים, כמו ה”Make Do and Mend”, הופיעו דוגמאות שהמליצו לשלב “odds and ends” של חוט כדי לסרוג גרביים לילדים, כפפות לחיילים או צעיפים לשימוש יומיומי.
הפסים לא נולדו מתוך אלמנט עיצובי אלא מאילוץ חומרי: שארית קצרה הספיקה רק לפס דק, שארית ארוכה הפכה לפס רחב יותר, וכשהחוט נגמר — עברו מיד לצבע הבא. אלה היו לא רק פתרונות טכניים, אלא עדות למציאות כלכלית, תושייה, ולאופן שבו נשים הפכו מגבלה לאסתטיקה.
בין אם מתוך מודעות סביבתית, ביקורת על תרבות השפע או משיכה לשילובי צבעים, הפסים משאריות חזרו, אבל בהקשר אחר לגמרי. לרקה באגר היא אחת המעצבות הבולטות בתחום: היא לוקחת את מה שהיה “חומר חסר ערך” והופכת אותו ללב העיצוב. הקשרים הלא-צפויים בין החוטים והצבעים שהיא סורגת נובעים מתוך הצהרה ולא מכורח כלכלי. כל שארית חוט זוכה להזדמנות שנייה: פס דק מאיזה סוודר גמור, שורת חוט מוהיר שנותרה מכובע, קטע זוהר מהתנסות — כולם עולים יחד לבמה. באגר קוראת לזה “scrap party”: חגיגה של מה שיש, וככל שהשאריות מגוונות יותר, כך הסוודר מקבל יותר נראות, יותר אנרגיה, ויותר עניין.
המעבר מצורך להשקפת עולם משקף איך הסריגה עברה מאסטרטגית השרדות לשפה של זהות. שפה שמספרת מי אנחנו, מה עברנו, ואיך אנחנו רואות את העולם.
מה את עושה עם שאריות החוטים שלך? האם הן כבר מצאו את דרכן לפרויקט סריגה - או שהן מחכות בצד לרגע הנכון?
אם בא לך להתנסות בדוגמה “סקראפית” כיפית במיוחד, תרגמתי את הדוגמה של לרקה באגר, Alone Together Sweater, סוודר בנפרד ביחד, לעברית. את מוזמנת להצטרף למסיבה.
תגובות