לחבק את הסטרטיטיס

על אורך רוח, התמדה, והמועקה של דברים פתוחים

במאמר של שבוע שעבר, כתבתי על ההתחלות: על ינואר, על הדופמין, על החשק להתחיל הכול עכשיו ומיד – בסריגה ובחיים. אבל כל התחלה, גם המרגשת והמדויקת ביותר, מגיעה בשלב מסוים לאותו אזור פחות זוהר: האמצע. זה השלב שבו הפרויקט כבר לא חדש. החוט מוכר, הדוגמה ברורה, והעשייה מפסיקה להרגיש כמו הבטחה ומתחילה לדרוש עבודה. לא עבודה במובן הדרמטי, אלא עבודה שקטה, חוזרת, כזו שאין בה חידוש בכל שורה.

ההמשך של פרויקט סריגה, כמו ההמשך של כל תהליך חיים, אינו מונע מהתרגשות אלא מאורך רוח, סבלנות, התמדה, והסכמה לשהות בעשייה גם כשאין בה ריגוש מיידי. זה הבדל מהותי, שלא מדברים עליו מספיק. התחלות זוכות להכרה, לעידוד, לטקסים. הן מסומנות כמשהו חיובי, אפילו אמיץ. ההתמדה, לעומת זאת, מתרחשת כמעט תמיד בשקט. בלי קהל, בלי מחיאות כפיים, לעיתים בלי תחושת התקדמות ברורה. בסריגה, זה הגוף של הסוודר, שמורכב משורות רבות שנראות דומות זו לזו. בחיים, זה השבוע החמישי ללימודים, שבו כבר אין התלהבות, יש משימות רגילות ועדיין אין תוצאה שמורגשת בגוף או בנפש.

בנקודה הזו סטרטיטיס (Startitis) נוטה להופיע. לא משום שמשהו בנו מקולקל, אלא משום שאנחנו פוגשות התמודדות שדורשת מאיתנו איכויות אחרות לגמרי מאלה שההתחלה דרשה.

לצד הקושי בהתמדה, מופיעה גם תחושה נוספת, מוכרת לא פחות: המועקה של דברים פתוחים. פרויקט שלא הושלם, גם אם הוא מונח בצד או נדחק עמוק לארון, אינו נעלם. הוא ממשיך להתקיים בשוליים של התודעה. לא כרעש מתמשך, אלא כמשקל קל אך עיקש. משהו שלא נסגר, משהו שמחכה, משהו שגוזל מעט אנרגיה גם כשלא נוגעים בו בפועל.

כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת תיארה הפסיכולוגית בלומה זייגרניק (Zeigarnik) תופעה שלפיה משימות שלא הושלמו נוטות להישאר פעילות יותר בזיכרון מאשר משימות שהסתיימו. במחקריה היא הראתה שעצם העובדה שמשימה נותרה פתוחה יוצרת מתח קוגניטיבי מתמשך, במיוחד כאשר אין לגביה החלטה ברורה. בסריגה זה יכול להיות סוודר שנעצר באמצע הגוף, עם שרוול אחד סרוג והשני עוד מחכה. בחיים זה יכול להיות הרגל שהתחלנו, תהליך שנקטע, או החלטה שלא הושלמה. המועקה נובעת מהיעדר הכרעה. לא חזרנו, אבל גם לא שחררנו.

כאן חשוב לדייק: סטרטיטיס אינו רק הסחת דעת. לעיתים הוא ניסיון להימלט מהמועקה הזו. התחלה חדשה מרגישה נקייה ונטולת משקעים רגשיים. אין בה עבר, אין בה חוב, אין בה זיכרון של מאמץ שלא הושלם. לעומתה, חזרה לפרויקט תקוע דורשת מאיתנו משהו עמוק יותר: יכולת לשהות, יכולת להמשיך גם כשזה לא מלהיב. זו מיומנות.

מחקרים על דחיינות מצביעים על כך שהמעבר למשימה חדשה משמש לעיתים קרובות כמנגנון של ויסות רגשי. פושיל וסירואה (Pychyl & Sirois) מראים כי הדחייה אינה נובעת מעצלות, אלא מניסיון להתרחק זמנית מתחושת עומס או אי-נוחות רגשית שכרוכה במשימה הקיימת. במובן הזה, סטרטיטיס אינו כשלון, אלא סימן לכך שהתהליך הנוכחי דורש יותר תמיכה, פירוק למרכיבים קטנים או שינוי קצב.

לכן במקום לנסות להלחם בסטרטיטיס, כדאי לעבוד איתו ולראות בו רמז: אולי הפרויקט גדול מדי; אולי אין בו נקודות עצירה ברורות; אולי חסר בו מרחב לבחירה או לתנועה חופשית. בסריגה זה יכול להיות שינוי קטן בדוגמה, מעבר זמני לחלק אחר של הפרויקט, או שילוב מודע של פרויקט קטן נוסף שמספק תחושת תנועה – לא כבריחה מהתמודדות עם האמצע המשמים, אלא כוויסות. בחיים מתקיים אותו העיקרון: חלוקה לשלבים קטנים ומוגדרים מפחיתים את העומס שנוצר כשאנחנו דורשות מעצמנו להחזיק הכול ברצף אחד ארוך.

התמדה היא שריר רגשי ולא תכונת אופי. כשריר, היא נבנית דרך תנועה קטנה וחוזרת, דרך עוד סיבוב, עוד כמה שורות, עוד ישיבה אחת עם הפרויקט גם כשהלב אינו קופץ. מחקרי הרגלים מראים שכוח רצון לבדו אינו מחזיק לאורך זמן; מבנה, סביבה והפחתת עומס קוגניטיבי הם שמאפשרים התמדה בפעולה.

ולפעמים, הכרעה אינה סיום. לפעמים היא החלטה מודעת לפרום, להניח בצד, או לומר לעצמנו שזה אינו הזמן של הפרויקט הזה, ולתת לכך שם ברור. עצם ההחלטה משחררת את המשקל, גם אם אין תוצר סופי.

סטרטיטיס אינו מבקש שנכבה אותו - הוא מבקש שנקשיב לו. שנבדוק מה חסר לנו ברגע שבו אנחנו רוצות לברוח להתחלה הבאה. ובין הסריגה לחיים, התשובה דומה מאוד: יותר אורך רוח, יותר מרווח נשימה, ויותר נכונות לעבודה שקטה. וזו אולי אחת המיומנויות העמוקות ביותר שהסריגה יכולה ללמד אותנו.

מקורות

Baumeister, R. F., & Bushman, B. J. (2021). Social psychology and human nature (5th ed.). Cengage Learning.

Masicampo, E. J., & Baumeister, R. F. (2011). Consider it done! Plan making can eliminate the cognitive effects of unfulfilled goals. Journal of Personality and Social Psychology, 101(4), 667–683.

https://doi.org/10.1037/a0024192

Pychyl, T. A., & Sirois, F. M. (2013). Procrastination and the priority of short-term mood regulation. European Journal of Personality, 27(2), 132–144.

https://doi.org/10.1002/per.1859