פעם בימי ההייטק הסוערים שלי, מדי שנה היה לי מן נוהל קבוע. לקראת סוף ינואר גיליתי שוב ושוב שצברתי יותר מדי ימי חופשה, והחברה הזהירה שמי שלא ינצל אותם עד סוף פברואר — יאבד. כך הייתי מוצאת את עצמי יוצאת לשבוע חופש בחורף, בזמן שהילדים במסגרות, כולם סביבי שקועים בעבודה, ורק אני – לרגע אחד מחוץ לזמן. לשבוע הזה תמיד הייתי מכינה רשימה אדירה של דברים שרציתי להספיק: לראות תערוכה, לטייל בטבע, לבקר חברות שלא פגשתי חודשים, לקרוא, לסרוג חמישה עשר סוודרים ולעצב שלושה נוספים. הכול בקצב של מי

את הגרב הראשונה סרגתי ב־2018. ראיתי באינסטגרם קריאה למתנדבות לבדוק דוגמת גרב חדשה – רק גרב אחת מתוך זוג – ונרשמתי בהתלהבות. בחרתי חוטים יפהפיים של Viola, מעצבת קנדית שצבעה בצבעים טבעיים, שחיכו לפרויקט הנכון, וקפצתי למים. התחלה הייתה מבטיחה, אבל אז הגיעה טבלת התחרה. טבלה של שמונה שורות, מתוכן שבע בסריגה חלקה ושורה אחת בלבד של תחרה – נשמע קל, נכון? רק ששורת התחרה כללה ה־p4tog (ארבע עיניים יחד כעין שמאל) הפכה כל סיבוב למאבק הישרדות. למשוך את הליפוף דרך ארבע עיניים על המסרגה דרש

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב. זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם

פעם מאוד התרגשתי להביע את האהבה שלי דרך סריגה. כשחזרנו משנת שבתון בארה״ב, קניתי מלא חוטי גרביים כדי לסרוג זוג גרביים לכל בן ובת משפחה....

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה. זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.   קצת לפני שח

אוגוסט. העולם בחוץ זז בקצב קצת יותר איטי, ואצלי בדיוק להפך. אני מג׳נגלת בין משימות החיים לבין המאמץ לייצר רצפי עבודה כדי לקדם את הכנות להשקה של תכנית ליווי הסריגה הראשונה, האתר של סריגה מקומית, לקיים את מפגשי הסריגה, והתכניות לסתיו...    המשימות והסטנדרטים שלי לא תמיד מתיישבים עם הקצב של אוגוסט; עם החום שמבקש לחלוץ נעליים, לקחת צעד אחורה, להוריד את הקצב ולרבוץ.    תחושת האשמה שמקננת בתוכי על חופשת הקיץ, והילדים שלי שמחכים בסבלנות שאהיה פנויה; והרגשות הגדולים - ההתרגשות והחשש

לפני עידן הרשתות החברתיות, בתחילת שנות ה-2000, התחילה התעוררות בעולם הסריגה. הרבה סורגות החלו לשתף בפרויקטים שלהן בבלוגים אישיים. המידע היה מפוזר ברחבי הרשת והגישה אליו לא תמיד נוחה.   ואז הגיע Ravelry! האתר הוקם בשנת 2007 על ידי ג’סי וקייסי, זוג אמריקאי שחיפש דרך לחבר את עולם הסריגה. ג’סי, סורגת נלהבת, הרגישה שכל הידע מפוזר ברחבי הרשת, בלי דרך פשוטה לרכז, לשתף ולמצוא דוגמאות. קייסי, מפתח תוכנה, הציע פתרון טכנולוגי – וכך נולד הרעיון ל Ravelry : מקום אחד שבו כל סורגת תוכל למצו

בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי

הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי. זוכרת את הצעיף הראשון שלך? ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון. שתפי בתגובה

כתבתי את ההוראות לכובע הזה עבור התלמידות שלי. הן מספקות למידה בצורה מדורגת: שולי הכובע מספקים תרגול של עיני ימין ושמאל . אחרי שאלו הופכים...

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א