המגזין של סריגה מקומית

זכרון מהגרביים הראשונות שלי (2013)

חן מנדלסון אדרקה
22 בספט׳
זמן קריאה 1 דקות

עודכן: 24 בנוב׳

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב.

זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם זאת, אם להודות על האמת, ישנה מבוכה קלה באוויר, משהו מהחזות הציבורית הושל, נעשיתם נמוכים יותר במעבר מנעליים לגרביים, ונותרתם קצת יותר פגיעים.

בגרביים, גם לא תוכלו לברוח, או אם תנסו - לא תגיעו רחוק. כלומר אם רואים גרביים בסביבה, סימן שחולץ הנעליים מרגיש בבית, בטוח להוריד את השכבה החיצונית ופתוח לחשוף את החורים ואזורי הבלאי, את הפסים והנקודות, שהרי כולם יודעים שכשזה מגיע לגרביים - הכל מותר.

ונכון, יתכן שחבל להשקיע כל כך הרבה מאמץ בפריט לבוש שבכל זאת הוא די נסתר. אבל מי שגרב גרביים שנסרגו בעבודת יד מכיר את התחושה המדהימה של הגורב; את הידיעה שאולי אף אחד אחר לא שותף לה אך היא עדיין מאוד משמעותית, שיש מישהו שם שסרג עבורו באהבה גרביים נעימות ורכות והן שומרות על כפות הרגליים והלב - חמים.