הצעיף הראשון שלי

הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי.

זוכרת את הצעיף הראשון שלך?

ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון.

שתפי בתגובה או בתמונה: מה היה הפרויקט הראשון שלך? (גם אם לא סיימת. גם אם יצא עקום. במיוחד אם יצא עקום).

ואם את ממש עכשיו סורגת את השורה הראשונה בצעיף הראשון שלך: אני שולחת לך חיבוק גדול. את לא לבד.

הצעיף הראשון שלי, 2011 (בוסטון)