בין אכזרית לאתר בנייה: איך מסרגות הפכו לנקודת אחיזה

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן.

הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים.

תֹם בן־דור

היי תֹם, תודה שהסכמת להתראיין. ספר לי קצת עליך.

״אני תֹם בן־דור, בן 36, גר בתל אביב. ביום אני מהנדס בנייה באשטרום, חלק מצוות הניהול של אתר בנייה. זה מקום מאוד אינטנסיבי – הרבה שעות, הרבה אחריות, הרבה בלת”מים. מצד אחד יש סיפוק עצום בלראות פרויקט מתקדם, בלדעת שחתמתי על השלט ושיש לי חלק ממשי בבניינים שקמים. מצד שני, אם תיפול מרפסת, אני הראשון שיכנס לכלא. יש לילות שאני שוכב וחושב אם הזמנתי מספיק ברזל לקומה הזאת, או שפישלתי ובזבזתי לאשטרום כסף מיותר. היחסים שלי עם העבודה הם לגמרי love–hate.״

״ובכל זאת, יש בה משהו שאני אוהב. אני מגיע בבוקר ואומר ׳בוקר טוב׳ בחמש שפות – רוסית, סינית, ערבית, אנגלית, עברית. אני פוגש אנשים מכל כך הרבה רקעים, אוכלוסיות שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר. זה אקזוטי, חי, מלא תנועה. אם לא הייתי מוצא סיבות כאלה להישאר, לא הייתי מחזיק שם מ־2019.״

איך נכנסה הסריגה לחיים שלך?

״הסריגה הפכה למאוד משמעותית עבורי. אני סורג בסך הכול שנתיים. התחלתי בסבב השני של המילואים, בספטמבר 23׳. לפני זה היו לי כמה רמזים בדרך שהידיים שלי אוהבות מלאכה: בצבא לימדו אותנו פעם להכין צמידים מחוטים, ובסדיר, שהיה לי שם מאוד קשה, גיליתי שיש משהו מרגיע בישיבה ובהכנת צמיד. אחר כך, ב־2021, בתקופה דיכאונית קשה, אושפזתי בכפר איזון בשדות ים – בעקבות של שילוב של סמים, פרידה מבת זוג וכל מיני טריגרים שנלחצו בבת אחת. שם לימדו אותנו מקרמה למתלים לעציצים. הריפוי בעיסוק פשוט בא לי טוב. ישבתי, יצרתי, והרגשתי שזה מדבר אלי.״

״אבל הסריגה הגיעה דרך אמא שלי. במילואים אני חובש, חלק מתאג”ד. ישבתי שעות בתוך “אכזרית” – נגמ”ש שעשוי משלדה של טנק רוסי. זה כלי צפוף, נוראי. אין בו אוויר – או שיש בן אדם, או שיש ציוד, או שיש חומר נפץ לידי. לפעמים היינו עמוסים בחומרי נפץ שצריך להעביר ממקום למקום; לפעמים יושבים בתוך שכונה מסוימת בזמן פעילות, מחכים. חלק מהזמן האכזרית אמורה לשמש לפינוי פצועים. הרבה ישיבה, קצת תנועה, הרבה פחד.״

״החוויה הזאת הייתה קשה ומפחידה. יש רגעים שבהם כל מה שאתה עושה זה לשבת ולקוות שלא יפצע אף אחד. אתה שם כדי “לחבק” את הכוח – ואם משהו קורה, אתה קופץ. בינתיים אתה רק מחכה, מחכה, מחכה. באחת הפעמים שיצאתי הביתה, ישבתי עם אמא שלי בבית ובכיתי לה שקשה לי. סיפרתי לה איך זה מרגיש לשבת באכזרית עם הפחד. אחרי שהקשיבה, היא אמרה לי: ׳בוא, אני אלמד אותך לסרוג׳.״

״לא יודע איך היא חשבה על זה. בעיניי היא גאונה על הדבר הזה. היא סורגת המון, עושה דברים יפים, אבל זה לא שהילדות שלי הייתה מלאה בסריגים. יש תמונת ילדות עם סוודר שהיא סרגה, אבל אני לא זוכר את זה. ועדיין, באותו רגע, ההצעה שלה נגעה בי במקום הכי נכון. מצד אחד נדלקתי מיד על הרעיון. הרגשתי שזה משהו שאני בטוח אוהב. מצד שני מאוד חששתי – פחדתי שלא אצליח ללמוד, שזה יתסכל אותי. בסוף אמרתי ׳כן׳.״

ספר לי איך היה השיעור הראשון שלך אצל אמא

״השיעור הראשון היה מצחיק. אמא שלי הראתה לי ישר גם knit וגם purl, בלי להסביר איך עוברים ביניהם. אם כל הכבוד לה שהיא סורגת יפה, יש לה אחריות שהיא לא למדה טוב בהתחלה. ואז גם ראיתי קצת סרטונים ביוטיוב. היו לי מסרגות ישרות עבות, משהו כמו 20 מ”מ, וחוט אקרילי שמן אדום, הכי בסיסי שיש.״

תֹם וג׳יל בן־דור

״למילואים הבאים כבר חזרתי עם המסרגות והחוט. ישבתי באכזרית, במוצב, בכל מקום שהיה רגע, ופשוט סרגתי. בהתחלה יצאו לי סמרטוטים, אבל כן היה את ה knit , היתה תנועה, נוצר משהו. אמנם סמרטוט אבל משהו קרה שם. הדוגמה הראשונה הייתה בעצם צעיף אדום, שנעלם איפשהו. חבל, אבל כנראה זה היה התפקיד שלו. ומאז אני סורג. באכזרית, במוצב, בבסיס. בכל מקום שאפשר בעצם. הייתי סורג מלא שמה.״

ואיך היו התגובות מסביב?

״זה היה מצחיק. קראו לי “הנשק הסודי נגד החמאס”. היו מצלמים אותי וזה באמת היה מצחיק. לא ירדו עליי, להיפך. חשבתי שזה משהו שמתאים לי, לבוא ככה עם משהו מוזר, לבוא ולסרוג. אבל לא היו תגובות שליליות. צילמו אותי סוחב ציוד, עם נשק, מדים, אפוד קרמי ומסרגות. זה היה מצחיק וצחקו איתי. ובאיזשהו שלב פשוט התרגלו לזה שזה משהו שאני עושה. וזה פחות או יותר הסיפור - שלמדתי לסרוג במילואים.״

רגע, לא! הסיפור לא מסתיים ככה, בלי שנדבר על האפקט. אני שומעת שזה תפס אותך. אם זה לא היה תופס אותך, לא היית מביא את הסריגה למילואים, לא היית סורג בכל רגע שאפשר. 

״האפקט היה שהסריגה נתנה לי שקט. יכולתי לשבת, בלי להתעסק בטלפון. הסריגה היתה עושה לי grounding. זה הפך את החוויה הזו ליותר קלה. אפשר לתת למחשבות להתפרק. הזמן הפסיק לזחול. הוא עבר יותר בנחת. הייתי פחות עסוק במחשבה “אני יושב כאן עם קרמי עליי ומחכה שמשהו נורא יקרה”, ויותר עסוק בעין הבאה. זה לא ביטל את המציאות, אבל זה נהיה יותר נסבל.״

האם יש הבדל בין להיות באכזרית לפני המסרגות ועם המסרגות? במחשבות, או בגוף? אני מנסה לדמיין מה זה לשבת ולחכות ולקוות שלא יביאו פצוע.

״זה פשוט, הזמן לא היה כל כך מעיק. הזמן לא היה ככה זוחל, הזמן עבר יותר בנחת. כי לא הייתי חושב נגיד על זה שחרא לי עם האפוד הקרמי עלי, ומשעמם לי, ואני פשוט מחכה שמשהו יקרה וגם לא.״ 

״במילואים, אני חייב להודות, שגם נהניתי מתשומת הלב, זה היה מצחיק להיות עם כל הציוד המלחמתי בזמן שאני סורג משהו רך ונעים. אבל זה היה בעיקר להתמודד עם המציאות ולהפוך את הרגע. לא לסבול מכל שניה שעוברת. זה מאוד בינארי.״

ומה סרגת? יש חשיבות לפריט? או שהעיקר שהידיים עסוקות?

״אל תשאלי איזה באסה! סרגתי צעיף אדום שיצא לא רע, זה הדבר הראשון שסורגים. הוא אבד. אבל, זה בסדר - זה כנראה היה התפקיד שלו.״

והיום, איך החוויה? מה הסריגה נותנת לך?

״היום אני חוזר מעבודה, מדליק משחק כדורגל, ומיד מוציא את הסריגה. הסריגה עוזרת לי גם עם ההתמודדות החברתית. במילואים לא היה מימד חברתי לסריגה, זה היה להתמודד עם הזמן שהוא מעיק. הסריגה היא הכלי שלי להתמודד עם מה שאני מאבחן כחרדה חברתית. זה לא אבחון רשמי, אבל הסריגה מאוד עוזרת לי. שנים הרגשתי שבאינטראקציות חברתיות אני צריך “לספק את הסחורה”: להיות מצחיק, מעניין, להביא סיפורים. הלחץ הזה ישב חזק, לפעמים אפילו בלי ששמתי לב. אני מנסה לחשוב איך היו האינטראקציות החברתיות לפני הסריגה ואני חושב שהן היו פחות כפיות. הסריגה היא כמו אמצעי תקשורת באירוע חברתי, היא מאפשרת לי להיות שם בלי לשרוף את כל האנרגיה על “להחזיק” את המפגש.״

״הדוגמה הכי חזקה לזה הייתה לא מזמן, בסופ”ש הכנה לקראת מידברן. כבר שנים רציתי ללכת למדבר. השנה סוף סוף הצלחתי להשיג כרטיס, אבל לא היה לי קמפ. כתבתי פוסט בפייסבוק שאני מחפש קמפ להצטרף אליו – לא הדבר הכי נוח בעולם, לכתוב פוסט ולבקש עם מי ללכת. אבל בקהילה של המידברן זה די לגיטימי. מישהי פנתה אליי, והזמינה אותי לסופ”ש בערבה עם הקמפ, להתארגן ולהכיר את האנשים. חלק מהאנשים מכירים כבר עשר שנים והולכים ביחד למדבר, וחלק חדשים. לנסוע לסופ”ש שלם עם אנשים שאתה לא מכיר – זה קשה גם אם אתה הבן אדם הכי קוּל אֶוֶור.״ 

״ידעתי מראש שאני לוקח את המסרגות, ושמתי בתיק. בהתחלה ישבתי שם והרגשתי קצת אאוטסיידר. מדברים על כדורגל, על חוויות משנים קודמות, באיזשהו שלב אמרתי לעצמי “טוב, אני קופץ למים”, הוצאתי את המסרגות והתחלתי לסרוג. זה הפך מיד לאטרקציה. אנשים באו, הסתקרנו ׳מה אתה סורג, מה אתה סורג, איך למדת׳, ואני סיפרתי את אותו סיפור מיליון פעם על המילואים, האכזרית, אמא שלי. זה פשוט עזר לי ממש. ולא הייתי צריך לעבוד קשה, לחשוב על אתגר שהתמודדתי איתו בעבודה ואז למכור את עצמי כאילו אני מכונת כביסה. עשיתי מה שאני אוהב לעשות.״

אני לא חושבת שזו חרדה חברתית, כי מי שיש לו חרדה חברתית בכלל לא היה נכנס לסיטואציה כזו מלכתחילה.

״אני לא יודע אם היה לי האומץ להיכנס אליה מלכתחילה לולי הייתי יודע לסרוג. לולא היה לי את הביטחון שיש לי את הכלי הזה, שבגג אם אני לא מוצא את עצמי שם, אני יכול לסרוג. היום הסריגה היא חלק מהזהות שלי.לפעמים אני סתם יושב וסורג. זה מוריד רעש, מקל על המתח, נותן לגוף תנועה ולמחשבות להסתדר.״

ומה אתה סורג עכשיו? ראיתי שאתה מעלה עיניים.

״כובע. אל תשאלי. הייתי כבר בסוף הכובע, ממש לפני הסגירה — והמסרגה פשוט נפלה. הכל התפרק. הלכתי ל’גדיל’ בתל אביב שיחזירו לי את הכל… שנתיים שאני סורג ועדיין נלחץ מזה. נראה לי שאחרי זה אני עולה לגרביים, הגיע הזמן, לא?״

יש משהו שהיית רוצה לומר לקהילה שקוראת את הראיון הזה?

״אין לי משהו מקורי מדי… רק להמשיך לסרוג. באמת חבל שלא יותר אנשים סורגים. אני מאמין שאם עוד אנשים היו סורגים — היינו חיים בעולם טוב יותר. זה המשפט שלי בטינדר. אני כל הזמן אומר לחברים שלי, ‘אני אלמד אותך לסרוג’, ואף אחד לא רוצה. אבל אני באמת חושב שכל אחד יכול. לראות יוטיוב יחד, לעזור להחזיק את המסרגה בפעם הראשונה… ברגע שמבינים את התנועה — זה נפתח. אולי הם יבואו בסוף. כמו קפה. טעם נרכש.״

בסוף הראיון עם תם אני חושבת איך הסריגה מחזירה תחושת שליטה כשאין שליטה, משנה את חוויית הזמן כשהוא נעשה בלתי נסבל, ופותחת דלתות חברתיות בלי לבקש מאיתנו להיות מישהו אחר. שסריגה יכולה להיות חיבור בין ניגודים בין אחריות כבדה לנשימה קטנה, בין פחד לבין אדמה יציבה. היא לא “תחביב”, אלא דרך להיות בעולם. 

והכול התחיל עבור תם מרגע אחד בבית, כשאמא שלו הסתכלה על בן חוזר ממלחמה ואמרה: “בוא, אני אלמד אותך לסרוג” ונתנה לו כלי משמעותי לחיים מורכבים.