׳חרא עליך פרופסור!׳
- 18 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 7 דקות
תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר
פסגה. מסלול סקי.
ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״
תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת.
היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.
איך התחלת לסרוג?
״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי ואני הלכנו לחנות ליד הבית, קנינו מסרגות וחוט קטיפה, שבדיעבד זו טעות נוראית להתחיל איתו. אח שלי ויתר מאוד מהר, אבל אני המשכתי. כי אם אני מחליטה שאני עושה משהו – אני עושה אותו. הדבר הראשון שסרגתי היה לווייתן מצ’וקמק, וזה היה הדבר הכי מרגש שעשיתי. אמרתי לעצמי: ׳אוקיי, זאת האישיות שלי עכשיו׳.״
״אני טיפוס של תקופות. כל פעם משהו אחר תופס אותי – ציור, מוזיקה, סריגה. גם לצבא הבאתי איתי צמר. בתיאוריה זה היה רעיון מעולה, בפועל – לא היה לי רגע לסרוג. וממש בתחילת השירות נפצעתי.״
מה בדיוק קרה?
״קיבלתי מכה די רצינית, ואחריה התפתחה אצלי תסמונת כאב כרונית - CRPS. זה השבית אותי לגמרי. הצבא, כמו שקורה לא פעם, היה מאוד בטוח שכמו כולם אני מנסה להתחמק, אז לא טיפלו בי כמו שצריך בהתחלה. זה הידרדר מהר מאוד.״
״הייתי מיועדת לתפקיד מסוים שמאוד רציתי, באתי עם מוטיבציה, עם רצון לעשות קצונה. זה פשוט לא קרה. בדיעבד היה לי מזל, אורטופד אחד הבין מה יש לי, ודאג להעביר אותי מהר לר״ם 2 כדי להתחיל שיקום. CRPS זה כאב שנמצא שם עשרים וארבע שבע, אי אפשר לישון. כל מגע הכי קטן יכול להיות כאב מטורף, לפעמים עד התעלפויות. זה גם מביא איתו הרבה חרדות - מה יגרום לכאב, ממה צריך להימנע. באיזשהו שלב אפילו הציעו לי לקטוע את הרגל. אמרו: ׳נוריד וזהו׳. ואני הייתי בת שמונה־עשרה, ואמרתי: ׳אני לא מוכנה. תנו לי רגע להיות עם הרגל שלי׳. זה היה הרגע שהכי הפחיד אותי. להבין שזו אופציה ממשית. ואז נכנסתי למרוץ נגד הזמן - כי יש איזושהי תקופת דגירה שמשתנה מאדם לאדם, וצריך להשיג אותה לפני שהמצב מתקבע.״
ומה את יכולה לעשות בעצם?
״אחד הדברים היפים עם CRPS זה שאין באמת איזשהו טיפול. המטרה של מחלקות הכאב היא לא להעלים את הכאב, אלא להביא את המטופלים לתפקוד. אבל להיות בת שמונה־עשרה, עצמאית, ופתאום להפוך לסיעודית ברגע אחד, זה היה קשה מאוד לעיכול.
את מדברת על אובדן עצמאות, מי שם לסעוד אותך?
״שלושה חודשים הייתי בר״ם 2. אבא שלי הוריד אחוזי משרה, אמא שלי התפטרה כדי לטפל בי, ואחי עזר. תחשבי שהפכתי מבן אדם עצמאי, מגלה עולם ונשאר לי רק דבר אחד לשאוף אליו - שלא יורידו לי את הרגל.״
נשמע שלא רק שהדברים הם נורא קיצוניים, נשמע שגם הקצב היה מאוד מהיר.
״נכון, לא היה זמן לעצור ולעכל. עד היום עולים לי רגעים שקרו ואני קולטת עד כמה זה היה לא בסדר. החיילות סביבי לא הבינו מה קורה איתי, ועשו דברים נוראיים, ברור לי שלא בכוונה. היו מפקדות צעירות ששיחקו את המשחק של ״מפקדות טירונות״, ואמרו דברים מאוד קשים. ובסוף אף אחד לא באמת הבין, וגם אני בעצמי לא הבנתי אז את גודל האירוע.”
אני שומעת אותך מספרת עם המון… לא יודעת אם זו ציניות או ניסיון להקליל בהומור, אבל זה לא קליל.
״זה לא קליל, אבל אני כבר סיפרתי כל כך הרבה פעמים את זה. זה כאילו… זה כבר איזשהו - ׳טוב, הנה הסיפור, אני מספרת אותו כמו שמספרים סיפור.״
אבל את לא חייבת לספר סיפור. לפחות במרחב הזה, התנדבת לשתף בסיפור שלך. אז בואי נדבר על זה רגע - למה רצית, או למה זה דיבר אלייך, או מה דיבר אלייך?
״קודם כל אני חושבת שהיה לי חשוב להבהיר כמה הסריגה עזרה לי. הייתי מושבתת במיטה, מתה מכאבים, ואין לי עוד מה לעשות חוץ מלהירקב באינסטגרם ולבכות על מר גורלי. אז לפחות יכולתי לסרוג. היה לי עדיין עוד שאריות של משהו שהוא האישיות שלי להיאחז בה. כי לא הייתה אישיות. הייתי מטופלת והייתי מאוד מאוד נכה, וזו לא הגרסה שלי שהכרתי בשום צורה. וגם השתמשנו בסריגה בטיפולים שלי בפועל.״
אז איך נראה טיפול בסריגה?
״בריפוי בעיסוק עלו בעיות קוגניטיביות מכל החרדה והכאב, שהפריעו לזיכרון. הרבה פעמים הייתי מתחילה לספור - ואז אופס, מפספסים וצריך להתחיל מההתחלה. אז ממש ישבנו ביחד והמצאנו משחק כדי שאספור בקול רם עם הסריגה. זה גם עזר לי להרגיש שרואים אותי באמת.״
אמרת שהגוף בוגד בך, מה זה אומר?
״עם תסמונת כאב כרונית, זה כמו ילד שצורח והוא לא מפסיק לצרוח בשום שלב. ואומרים כזה: ׳טוב, אני אנסה להתעלם, אני אלך לחדר אחר׳ - אבל אין חדר אחר. אין דרך להתעלם. כשמתעלמים הוא צורח חזק יותר. אז יש הרבה מאוד תחושת כעס על הגוף שלי - ׳למה אתה עושה לי את זה? ׳מה זה נותן?׳ ויש גם הרבה מאוד אשמה של ׳רגע, אולי בעצם אני אחראית על הכאב שלי, למה אני מתעללת בעצמי ככה?׳. זה ממש הרגיש כמו בגידה של הגוף בי. וזו תחושה מאוד מאוד קשה.״
האם הסריגה נותנת לך רגע של שקט שבו הגוף לא צועק, או שגם כשאת סורגת הוא צועק?
״הגוף עדיין צועק, אבל אני לא בתוך הלופ הפנימי הזה של ׳למה זה קורה לי, אני סובלת׳. זה רגע של ׳זה לא הכול בחיים שלך׳. זה מאוד humanizing, מאוד מחזיר אותי להיות בן אדם. כי את לא רק מספר, לא רק מטופלת שצריכה להגיע לטיפול, לא רק מחכה בתור לרופא. יש עוד משהו ביום שלי. יש עוד איזשהו חלק שאני יכולה לצפות לו, עוד משהו שאני יכולה לדבר עליו מעבר לכמה אני סובלת וכמה כואב לי. ובמיוחד עם התקפי חרדה שמתעוררים בגלל הכאב - זו דרך לצאת מהלופ. זה אקטיבית להסיח את המוח במשהו אחר, בשביל לא להיות בתוך המדרון החלקלק הזה שהוא התקף חרדה.״
ומה את סורגת במצב הזה? את מסוגלת לקחת איזשהו אתגר שדורש הרבה אנרגיה ולהיעלם בתוך זה, או שאת סורגת דברים פשוטים רק כדי שהידיים יעבדו?
״זו סריגה של לעשות משהו. עברתי טיפולים שקשים לי, אז הכנתי סטרס בול שאוכל למעוך. וסרגתי גם לכל המחלקה שם, זה היה ממש להיט. וזה גם באיזשהו שלב ענה לי על צרכים. הייתי צריכה כרית קטנה שתוכל לתמוך בי בזמן שאני יושבת בכיסא, ולא מצאתי כרית כזאת. ואז הפסיכולוגית במחלקה אמרה לי: ׳למה שלא תסרגי בעצמך?׳ ואז עוד מטופלים במחלקה ביקשו כריות קטנות כאלה לצרכים שלהם, מותאמות בגודל, במידה, לפי הצבע והמרקם שהם רוצים. וזה היה כזה רגע של ׳וואו - אני שימושית לעולם הזה. אני לא רק סובלת ויושבת בצד כדי שיטפלו בי׳.״
נשמע שהיום את במקום הרבה הרבה יותר טוב. האם חל שיפור במצב הרפואי, או שלמדת להתמודד איתו, או שניהם?
״זו הגדרה קצת מורכבת. עדיין יכולים להיות התקפי כאב משביתים. עכשיו אני מרגישה כזה עקצוצים של התחלה, אז אני כזה - ׳היי, איזה כיף׳. מעבר לזה שאני יודעת להכיל את זה יותר טוב היום כי אני כבר רגילה, אני במצב יותר טוב גם פיזית. כי הכאב אצלי הוא מאוד רגשי. בצבא זה הגיע לעוצמות כאלה כי עברתי הרבה מאוד גזלייטינג, והייתי צריכה לשכנע את כולם שאני לא משוגעת. ככל שניסיתי לשכנע שאני לא ממציאה את הכאב שלי - הכאב התגבר, כדי לנסות לעזור ולהבהיר שאני לא ממציאה. היום, כשאני כבר לא צריכה לשכנע אנשים שכואב לי - זה פחות כואב.״
יש בך כעס?
״בטח. אני כבר שנים בטיפול, ואני לא חושבת שאני אי פעם באמת אצליח לשחרר את זה. בסוף שנתיים מהחיים שלי שבהן הייתי אמורה לעשות דברים של ילדים בני 18–20, הייתי עסוקה בלהילחם על החיים שלי. והיו גם דברים קשים שאמרו לי, שלא הגיע שיגידו לי אותם. זה לא הוגן להגיד למישהי שאומרת ׳היי, אני סובלת׳ - ׳תפסיקי לבכות, את סתם מגזימה׳. זה לא יפה, וזה עוד הניסוח העדין מבין כל מה שנאמר. יש הרבה כעס גם על המערכת - אגף השיקום, שבאמת לא עושה את החיים קלים, ועדות רפואיות זה הליך משפיל לכל הדעות.״
״אבל אני כבר לא חיה בתוך זה כמו פעם. פעם זה היה מאוד כזה - ׳אני צריכה לנקום, אני צריכה לפגוש את האנשים האלה ולהגיד להם ׳תראו מה עשיתם לי׳׳. והיום אני אומרת לעצמי: ׳לא. זה לא אשמתם. הם לא ידעו. גם אני לא ידעתי באמת מה קורה איתי. היה פה הרבה מאוד חוסר ידיעה, ורצף אירועים לא נחמד׳״.
איך הסביבה החברתית שלך הגיבה למצב הרפואי שלך?
״היה לי מזל גדול. בסוף זו מלחמה בכל סצנריו אפשרי: מלחמה בירוקרטית, רפואית, חברתית. ואם לא הייתה לי המשפחה הקרובה שתמכה בי לא הייתי שורדת את זה. ואם לא היו לי החברות שלי שנאלצו לשמוע אותי אומרת “כואב לי, כואב לי” ב repeat, מפחיד אותי לחשוב איפה הייתי היום. כי זה שוב משהו שהוא מאוד מושפע מהנפש.״
זה מאוד הגיוני
״זה הדבר היחיד שהגיוני בסיפור הזה: התגובה שלי לכל הסיפור. אני פשוט לא מכירה את עצמי כבן אדם חרדתי - זה משהו שנאלצתי ללמוד לחיות איתו. מה זאת אומרת אני יכולה להפסיק לנשום סתם ככה באמצע הרחוב? אני לא מכירה את הפונקציה הזאת בי. וכאן שוב, הסריגה הצילה אותי. הייתי צריכה דברים חיצוניים שישלפו אותי מהלופים שאני נכנסת אליהם. גם חברות למדו להציע לי “אולי תסרגי משהו” או “בואי תסרגי לי משהו”, כי לעצמי הייתי אומרת שאין לי כוח, אבל אם זה לחברה, אז אני מסכימה. הן למדו איך לעזור לי, לנצל את הסריגה כדי לצאת מהלופ הזה.״
״בדיוק עכשיו דיברתי עם חברה בדרך הביתה מהעבודה שהרגישה שהדכאון שלה חוזר, ואמרתי לה: ׳את פשוט צריכה להתחיל לסרוג. זה לא יגרום לך להרגיש יותר טוב, אבל זו הפסקה מהלופ לאיזה חצי שעה–שעה.״
כי כל האנרגיה שלך כאן, וכל היתר מתגמד ומתרחק.
״אני עד היום משתמשת בזה - לפני מבחנים, להרגיע לחץ בחינות. ואני חייבת להגיד גם שכל מבחן שאני סורגת לפני שהוא מתחיל, אני מקבלת בו ציונים ממש ממש גבוהים - אז יכול להיות שיש פה קשר.״
מה הדבר הבא? מה היעדים, מה האתגרים שאת בוחרת — לא שהחיים זרקו עלייך?
״אז זה היופי. כבר בהתחלה של השיקום מחייבים אותך לבחור אתגרים, מטרות לטווח רחוק. ואצלי המטרה מההתחלה היתה לעשות סקי ברבאק. זה אתגר, במיוחד כשכואבת לי הברך. והשנה הייתי בסקי. רק יום גלישה אחד. והמטרה לשנה הבאה היא לגלוש יותר ימים.״
אבל למה את מקטינה את זה? זה מדהים. זה בכלל לא היה בקלפים. אמרו לך קטיעה — וגלשת.
״נכון. חד־משמעית. גם על הקצה של ההר צעקתי: ׳חרא עליך׳ ואז כל השמות של הרופאים שאמרו לי ׳בואי נוריד׳. זה היה מן: ׳חרא עליך פרופסור ---, חרא עליך דוקטור ---, אני עושה סקי!׳ וכל האנשים על ההר לא הבינו למה אני צורחת, וזה היה כיף. זה היה שחרור.״
איזו דרך מופלאה עשית, תמי!
״אחד הדברים הכי קשים בזה הוא שאנשים שפוגשים אותי עכשיו לא ראו אותי נאבקת כדי להצליח לישון, כדי לקום בבוקר, כדי ללבוש את הבגדים שלי. הם לא יודעים כמה, מבחינתי, זה שאני יוצאת, או נפגשת עם חברים, או נוהגת בעצמי - זה מטורף. אז הרבה פעמים אני חושבת: ׳אנשים לא מבינים את מה שעברתי׳. ואני גם שמחה שאני לא צריכה מקלות הליכה ושלא רואים עליי את זה יותר, כי בסוף, לא משנה איך הופכים את זה - כשבן אדם נראה ״נכה” - מרחמים עליו.״
״והחברות הכי טובות שלי הן מהמחלקה, ואף אחד לא יבין את הקשר שנוצר בינינו מתוך להיות בשיקום ביחד. זה טוב לדעת שאנשים יכולים להזדהות ולהבין את המסע שהיה פה. כי היה פה מסע. ולא צריך להקטין אותו. הוא היה מסע.״
איזו כתבה מרגשת, ואיזו אמיצה את, תמי. וכמה כוחות יש לך. איזה כיף שיש לך את הסריגה להיאחז בה.
תמי יקרה, איני מכירה אותך אבל מרשה לעצמי לכתוב יקרה.
אני מבינה אותך, מגיל העשרה אני חיה עם מחלה ראומטית, ומתחילת הקורונה קבלתי ראומטית שניה. הרופא המומחה תהה איך נשארו לי התנועות העגולות של הידיים , הסברתי לו שאני סורגת תמיד. הסריגה היא חלק מחיי כ-70 שנה, היא עזרה לי עם קשיות הבוקר, היא מחממת את הידיים ומפעילה את המוח, לכיון עיצוב ותכנון ועונג הנתינה של סריגים מועילים. אני מאחלת לך שהיה לך רק ימים יפים, שהכאב יסגר בכלוב מנטלי ויפסיק להטריד אותך.
תמי היקרה.
ראוי להערצה תהליך שעברת וההתמדה שלך.
אמן והתסמונת תתייאש ותוותר לך.
עלי והצליחי לכל הפסגות אשר תחליטי לכבוש.
את אלופה וממש מוכשרת