ענבל גרוס: בדרך להר שלה
- חן מנדלסון אדרקה
- 13 בנוב׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 15 בנוב׳
ענבל גרוס היא מעצבת סריגה מהמוכרות והאהובות בקהילת הסריגה בארץ. היא מעצבת דגמים ייחודיים, שמשלבים בין ידע טכני עמוק לרגישות אסתטית. אחד הדגמים שלה זכה בתחרות והתפרסם במגזין Vogue Knitting. היא התחילה את דרכה כתלמידה של אורלי מצמר גורמה, ומשם המשיכה ללמוד בעצמה - מתוך סקרנות עקשנית ואהבה אמיתית לאתגר. “ככל שההר יותר גבוה,” היא אומרת, “אני יותר בעניין.”
איך התחלת לסרוג?
״אני בכלל לא באה מעולם האופנה. הכול התחיל מהבן שלי, שרצה להתחפש לפאן — גוף של אדם ורגליים של עז. חיפשתי ביוטיוב מדריכים, ראיתי שצריך מכונת תפירה, קניתי, ומשם זה התחיל. אם כבר יש לי מכונה – למה לא לתפור בגדים?״
״ואז גיליתי את עולם הסריגה. עד אז, הסריגה הייתה בעיני פריטים מכוערים מאקרילן, אבל בשיטוטי באינטרנט נגלה לפני עולם משגע ברבלרי, ואמרתי לעצמי: אני יכולה לעשות כאלה דברים. בכל דגם שמצאתי היה פרט אחד שרציתי לשנות ורציתי להבין איך הדברים עובדים. מתוך הסקרנות הזו הגעתי לקורסים אונליין ולמדתי המון.”
איך נראתה ההתחלה?
״חזרתי לסרוג קצת לפני הקורונה. הייתי קמה שעה לפני שעת היציאה לעבודה רק כדי להספיק לסרוג. לפעמים הבאתי את הסריגה למשרד והיו צוחקים עליי — ׳יש לך את זה ביותר זקן?׳ ואז הגיעה הקורונה. פתאום היה זמן, והכול נעצר. מצאתי את עצמי סורגת כל הזמן, עד שהבנתי שאני לא רוצה לחזור לקצב שלפני.״
״עבדתי אז כמעצבת גרפית בהייטק, אבל הרגשתי שהעבודה מפריעה לי לסרוג. באותה תקופה הבנתי שאני בצומת דרכים - להתקדם לניהול צוות, או לשנות כיוון. הקשבתי לסת׳ גודין (Seth Godin) ואחת השאלות שהוא מעלה היא: ‘מה היית עושה גם אם לא היו משלמים לך?’ וזה תפס אותי - בזמן שאני סורגת, הבנתי שאני לא יודעת לענות.”
אני חושבת שהסיבה שזה לוקח זמן לומר את זה בקול רם, שזה דורש אומץ. יכול להיות?
״באותו רגע, לא חשבתי שזה אומץ, אבל בדיעבד - ברור! כי השאלות הראשונות של הסביבה הן ׳אפשר להתפרנס מזה?׳ לקחתי ליווי עסקי, ישבתי על האקסל, בניתי תכנית עבודה. אחרי זמן מה הבנתי, שאת יכולה לשים באקסלים מה שאת רוצה אבל ההבדל בין המציאות לבין האקסל הוא שמים וארץ.״
אני חושבת שחלק מהמורכבות היא שעכשיו יש לך אקסל יפה, ואם היום את בלחץ האם תצליחי לעמוד ביעד שכתבת בו, את לבד עם הלחץ הזה. בניגוד לחברה בה הדאגה הזו שייכת לכל הצוות.
״כשאת בתוך מערכת, מאוד ברור מה את צריכה לעשות. כאן, לעומת זאת, את לבד. אז מה מתוך כל המשימות את באמת עושה? זה מחזיר אותי לסת׳ גודין: אם אין לך אסטרטגיה, כי אסטרטגיה זה כיוון, לא משימות, על איזה הר את מטפסת עכשיו? את יכולה לטפס הכי טוב שאת יכולה והכי מהר, אבל אם את על ההר הלא נכון, את לא תגיעי.״
אז מה ההר שלך?
״את לא יכולה לדעת מה ההר שלך, עד שאת לא עוברת את הדרך. יצאתי לעולם הסריגה, אבל מה אני רוצה? התפרשתי לכל הכיוונים: לימדתי, ערכתי סדנאות, עיצבתי, וניגשתי לתחרויות. מהר מאוד גיליתי שהדברים המידיים שמכניסים כסף השתלטו לי על הזמן, בעוד שהדברים שדורשים בישול ארוך נדחקו הצידה. הרגשתי שאני כמו אוגר על גלגל, רצה מהר אבל לא בהכרח בכיוון הנכון. סת׳ גודין קורא לזה המירוץ לתחתית. הבנתי שאני צריכה למצוא איזון נכון בין הכנסה מינימלית הכרחית, ובין השקעה בחלומות גדולים שיניבו פירות בעתיד.״
״תמיד אומרים לי, את מעצבת דברים נורא מסובכים, אולי תעצבי כמו PetiteKnit? אבל זו לא אני. אבל אז, משיבות לי, ׳לא יהיה לך קהל, כי אף אחת לא יכולה לסרוג את העיצובים המורכבים שלך׳. וכשאני חושבת אסטרטגית, זה הדבר שאני רוצה לעשות, וזו מי שאני. הבנתי שלצד העיצובים המורכבים שלי, אני יכולה להשתמש בכישורי ההוראה ולהוסיף לכל דגם סדנה - כך כל מי שתסרוג את הדגם תוכל ללמוד דברים חדשים.״
אני חושבת שההוראה שלך היא לא רק טכנית.
״נכון. אני מלמדת נשים שהן יכולות לעשות כל דבר. וזה הכיף, לראות את האושר שהצלחתי לעשות משהו שלא חשבתי שאני יכולה לעשות. הרבה נשים לא מרגישות את זה ביומיום בשום תחום בחיים, וההרגשה הזו היא אחד הדברים שמדברים אלינו, הסורגות. הסריגה היא מרחב אינסופי להתפתחות.״
״הסריגה מבוססת על לימוד וכשנשים שומעות שצריך ללמוד הן אומרות לי: ‘קשה לי, זה לא בשבילי’. לוקח זמן להבין שזה תהליך, בהתחלה את לא טובה, ואת משתפרת. עם הזמן, הרבה סורגות, שבהתחלה אמרו "אני לא פורמת בחיים", הבינו אחרי תקופה שפרימה היא חלק מהתפתחות ואם את לא פורמת, את לא לומדת.״
״היה לי קטע עם תלמידה, שסורגת דברים פשוטים. באתי להראות לה משהו, והיא איבדה את זה. פתאום ראיתי כמה מהר הלמידה מתחברת לתחושה של ‘אני לא טובה בכלום, אני לא מצליחה’. ומצד שני - אני ההפך. ככל שהאתגר נראה יותר בלתי־אפשרי, אני נדלקת. אגב, פעם זו לא היתה הגישה שלי, אני חושבת שהסריגה לימדה אותי את זה.״
אז מה הקושי הכי גדול שהסתערת עליו עד עכשיו?
״אני עדיין מרגישה שלהקים עסק שמקיים אותי, זה הר מאוד משמעותי. אני חושבת שרק לאחרונה הבנתי שהדבר שאני באמת רוצה לעשות הוא לפתח דגמים מורכבים וללמד איך לסרוג אותם.״
מה גילית שלא מתאים לך?
״בהתחלה התמקדתי המון בהוראה בקבוצות, הייתי בטוחה שזה הדבר שאליו אני הכי מתחברת, מאוד רציתי לפתח את הקהילה ואת רמת הסריגה בארץ. למרות שמאוד אהבתי את הקשרים שנוצרו בקבוצות השונות, הרגשתי שמשהו במבנה האישיות שלי מתקשה. אני אוהבת מאוד להיות לבד, וצריכה את זמן הלבד שלי. לכן הייתי צריכה לעצור רגע ולעשות חושבים מחדש.״
״הבנתי שהמקום בו אני פורחת הוא בעיצוב דגמים. לדמיין, לצייר אותם ולאתגר את עצמי בהוצאה שלהם לפועל. היצירתיות שלי מדרבנת אותי לעשות, לפתור בעיות ולפצח אתגרים. יש לי תלמידות שמחכות לסדנאות הבאות, כי עכשיו הן כבר לא סורגות בלי סדנה מצולמת. הסדנה הראשונה שתצא היא של הדגם Cut and Out Jacket, ואפשר יהיה לרכוש את הדוגמה עם או בלי הסדנה.״
״הדרך הייתה הכרחית, היא למדה אותי מה נכון לי ומה לא, גרמה לי להבין מה אנשים רוצים. אני עושה את זה כרגע ברמה המקומית עם קבוצת הסורגות שלי עם עיצובים של מעצבות אחרות. בהמשך היעד שלי הוא השוק הגלובלי ועבור העיצובים שלי.”
יש דגם שאת הכי אוהבת או גאה בו במיוחד, או שאת אוהבת את כולם במידה שווה?
״קודם כל, אני בעיקר מסתכלת קדימה ופחות אחורה, אז קשה לי לומר. יש גם קטע כזה של מרוב שאת מתעסקת עם משהו ברמה של הפיקסל, את כבר לא יכולה לראות אותו. בשניה שאני מסיימת, אני שונאת את זה. ואז לוקח לי זמן להתאהב מחדש. וכמובן שהדבר הבא שאני רוצה לעשות, קורץ לי, כל כך סקסי, שאני לא יכולה לחכות.״
ענבל מראה לי את הדגם החדש שיטוס לכנס Vogue Knitting Live בניו יורק, שאסור לה לפרסם, והוא יפהפה!
״היום, לפני שעתיים, התחלתי לחגוג. סיימתי פרויקט גדול שהתחיל עם ההפצצות מאיראן. זה דגם שנכנס לספר של שירלי פדן. סרגתי אותו שלוש פעמים: בפעם הראשונה מלמעלה למטה, זה היה מורכב מדי ופרמתי. בפעם השניה סרגתי אותו מלמטה למעלה, אבל המוטיב באינטרסיה היה קטן מידי ולא פרופוציונלי והחיבור של הכתפיים היה נוראי. שנאתי אותו. כסיימתי, שלחתי לשירלי. היא אמנם קבלה אותו אבל ראיתי שאף אחד לא התלהב, ואני חשבתי שהוא מכוער. אז שמתי את הג׳קט על בובת הדיגום, ב״פסק זמן״ והסתכלתי עליו מדי יום. אחרי כמה שבועות פרמתי את הצווארון ולא היה לי מספיק חוט כדי לסרוג אותו לפי הרעיון החדש שחשבתי עליו. אחרי מאמצים אתרנו חוטים בברלין ויכולתי לסיים.”
״את מבינה שכשעיצבתי את הדגם הזה, חשבתי שהקרדיגן קצר והפרויקט ילך מהר. זה הפרויקט שלקח לי הכי הרבה זמן! כמעט עזבתי אותו שלוש פעמים. אבל משהו בי לא נתן לי לסיים אם הוא לא בדיוק כמו שאני רוצה שיהיה. כמה ששנאתי את הדגם באותם רגעים, לא יכולתי להגיש משהו שאני לא אוהבת תחת השם שלי.״
ואיך את מרגישה כלפי הדגם הזה היום? זה השתנה?
״אני גאה בו מאוד. למדתי שאם אני מתחילה להילחם בפרויקט – משהו שם לא תקין. אם זה בכוח, אני צריכה לשחרר ולהניח בצד. בינתיים המוח ממשיך לעבוד על הבעיה אבל הידיים עסוקות במשהו אחר. ואז יש רגע של נפילת אסימון. יש לנו נטייה להמשיך לטחון רק כדי להרגיש שאנחנו מתקדמות, אבל ברגעים האלה דווקא צריך לעצור – לתת לפרויקט לנשום. כשהפתרון מגיע, הוא תמיד מגיע באלגנטיות, לא בכוח.״
״אני רוצה להוסיף עוד משהו חשוב בהקשר של הדגם הזה. לאורך ארבע שנים של עבודה משותפת, שירלי לימדה אותי דבר חשוב: כשיש לי התלבטות בין דרך שתהיה נאמנה לעיצוב שלי, ובין דרך קלה יותר לכתיבה או לסריגה - להיות נאמנה לחלום. היא אמרה לי – ׳תהיי נאמנה לרצון שלך. זה הדגם שלך, השם שלך. מי שתרצה לסרוג – תסרוג.׳״
אני כותבת את הראיון עם ענבל, כשבועיים אחרי שערכנו את השיחה, וחושבת על האומץ שלה לצאת למסע חיפוש אחרי ההר שנושא את שמה, כשמה שמוביל אותה הוא הלב והידיעה הברורה שככל שהר יהיה מאתגר יותר, כך ההישג יהיה משמעותי יותר, ועד כמה היא מוכנה לדרך ולתלאותיה.
עקבו אחרי ענבל:
האתר משתי מסרגות לבגד
הדגמים שלך יפים מאד. אני אוהבת את זה שאינך פוחדת מפרימה. אני גם אוהבת לנסות לסרוג משהו שסרגתי בכיוון אחד המקורי , בכיוון הפוך, זה מסביר לי יותר טוב את המבנה של הסריג. כל טוב לך והמשך עיצובים מהנים.