מהחנות הקטנה בזכרון יעקב – אל כל סורגת בארץ

הם לא פתחו את Yarn כדי “למכור חוטים”, אלא כדי לשנות את ההיצע הקיים עבור קהילת הסריגה הישראלית. מהחיבור בין התשוקה של ג׳וליה לחומר ולהתפתחות יצירתית, לבין הסקרנות של צביקה להבין איך מערכות עובדות, נולדה חנות קטנה בזכרון יעקב שבמהלך השנים, הפכה לשם מוכר כמעט לכל סורגת בארץ.

ג׳וליה וצביקה בסטודיו יארן, בזכרון יעקב

ראשית הדרך

ג׳וליה וצביקה הכירו בחיפה, שם למדו באותה כיתה בתיכון. “אני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי,” אומרת ג׳וליה. “הייתי הולכת לחנויות סריגה ומתמלאת השראה. הצבעים, המרקמים, האפשרויות - זה ריגש אותי. אז עוד היו מעט חנויות, כמו זו במוריה בחיפה, שבה קנו חוטי אקרילן לפי קילו, בשקים גדולים.” צביקה מחייך: “סבתא שלי סרגה תמיד, אבל זה לא היה משהו שעניין אותי אז. זה היה ברקע, לא חלק מהעולם שלי. אבל תמיד אהבתי לגלות דברים חדשים, להבין איך דברים בנויים.״

ג׳וליה מוסיפה: “סרגתי כמעט תמיד, למעט כמה שנים בצבא ובלימודים. ואז עברתי ניתוח שהצריך החלמה של ממושכת. דאגתי מה אעשה חודש בבית ושלחתי את צביקה לחנות סריגה ברחוב מוריה לקנות לי חוטים; בחור בן עשרים וחמש שנכנס לחנות מלאה נשים מבוגרות שסורגות… הן היו בשוק! הוא חזר עם שקית מלאה, ואני חזרתי לסרוג בלי הפסקה.”

“אחרי הצבא למדתי בטכניון,״ אומר צביקה, ״ואחר כך באופן טבעי השתלבתי בהייטק. בארץ, באותה תקופה רב חנויות הסריגה נסגרו, ואני טסתי הרבה לחו״ל. בכל נסיעה הייתי מביא לג׳וליה חוטים. בהתחלה היא היתה רושמת לי מה לקנות, עם הזמן לא רק שזה נהיה הרגל אלא גם תחביב - לחפש, לגלות, ולהביא מוצרים מיוחדים. הסתקרנתי איך כל זה עובד, מאיפה מגיעים החוטים, איך מייצרים, איך חנויות בנויות.”

“כעבדתי במערכת הביטחון,” נזכרת ג׳וליה, “היה שבוע של דיוני סיעור מוחות, וכל היום היו מלא דיונים בהם דיברו ודיברו - ואני חשבתי שאתחרפן. כל כך הרבה מילים וכל כך הרבה שעות… אז שאלתי את הבוס שלי אם אכפת לו שמחר אביא סריגה. הוא אמר: ‘תביאי מה שאת רוצה, רק אל תפריעי לי’. וכך היה, למחרת השתתפתי בדיונים וסרגתי. סיימתי באותו שבוע חולצת קיץ שלמה. בהתחלה הסתכלו עליי קצת מוזר, אבל לאט־לאט התרגלו. בכל דיון השתתפתי וסרגתי. מהר מאוד גם הגיעה ההתעניינות במה אני סורגת ומהר מאוד זה הפך לדבר רגיל בנוף, שהיה מאוד מיליטנטי וגברי.”

ג׳וליה סורגת

איך נולדה יארן

“זה התחיל בכלל ממתנה ליום הולדת,” מספר צביקה. “רצינו לקנות לג׳וליה סט מסרגות. זה לפני עידן הקניות ברשת, ומצאנו חנות אינטרנטית קטנה בארץ, של ליאורה, והחלטנו להזמין ממנה. אנחנו תמיד מעדיפים לקנות מקומי, גם אם זה קצת יותר יקר.״ 

״המסרגות הגיעו, מעץ יפהפה, וזה היה פשוט ‘וואו’, אומרת ג׳וליה. ״אחרי המסרגות האפורות הישנות שהיו לי, שהיו מתעקמות עם הזמן, זו הייתה חוויה אחרת לגמרי.”

“ואז,” צביקה מוסיף, “כמה שבועות אחר כך קיבלנו ממנה מייל: היא כתבה שהיה נורא נחמד, אבל היא סוגרת את העסק. זה היה רגע עצוב, הנה עוד עסק מקומי נסגר. זה גם היה הטריגר לכל מה שבא אחר כך.”

“צביקה אמר לי: אז אולי נקנה ממנה את העסק?” נזכרת ג׳וליה. “עניתי מהר - רק שלא נפסיד. מקסימום יהיה לי צמר לכל החיים.”

“זה היה כנראה חלק ממשבר גיל ה- 40 שלי. אבל בתור מי שמגיע מההייטק, ממש כמו באינטל, עשינו תוכנית מקיפה,” אומר צביקה. “תכנית שמתחילה בחזון, ובערכים. החלטנו שלא נביא מוצרים שכבר קיימים בארץ, כי לא נתחרה ראש בראש עם עמיתים. נוביל ברמת השירות שלנו, במוצרים איכותיים, ונתמוך ביצרנים קטנים. בתור זוג שעבד במשרות מלאות, זה לא היה בשביל רווח, אלא בשביל העשייה.”

אחרי שקנו מליאורה את העסק, צביקה בנה את האתר בעצמו, לגמרי מאפס. “הסתכלתי על כל מיני חנויות בעולם שהזמנתי מהן בעצמי, וחשבתי מה אהבתי ומה הפריע לי. רציתי ליצור חוויית גלישה פשוטה, בלי רעש מיותר.”

“לקח לנו חצי שנה עד שהכול היה מוכן,” מוסיפה ג׳וליה. “ובסוף, כשהגיע הרגע, העלינו אותו לאוויר. היינו באילת, לחצנו ‘פרסום’ והלכנו לישון. לא ידעתי למה לצפות, והגדרתי התראה קולית לכל הזמנה שתגיע. תוך דקות הגיעה ההזמנה הראשונה. ישבנו במיטה והסתכלנו אחד על השנייה - זה היה רגע מרגש שלא אשכח. ואז עוד התראה ועוד אחת״, צביקה מחייך.

ימי יארן המוקדמים

“בשותפות שלנו אני אחראית על בחירת הצבעים,” אומרת ג׳וליה, “וצביקה יותר על הצד הטכני.” צביקה מחייך וממשיך את הסיפור: “ופתאום שמנו לב שאין לנו בכלל חוטים בצבע צהוב. שום חוט צהוב. זה עלה מתוך שאלות של לקוחות ורק אז גילינו את שורש הענין: ג׳וליה לא אוהבת צהוב. אז בלי לשים לב - כל החנות הייתה די סגולה-כחלחלה״. ״זו הייתה הנקודה הראשונה שבה הבנו שצריך לחשוב לא רק לפי הטעם שלנו, אלא גם לחשוב על הלקוחות שלנו והטעם שלהן,״ ג׳וליה מחייכת.

״אנחנו חושבים על חווית הקניה, על האריזה שתהיה כייפית למקבלת, בכתב יד״, צביקה מדגיש. ״יש המון לוגיסטיקה סביב יבוא, מכסים, שילוח. עכשיו במלחמה לדוגמא, מלאי אדיר שהזמנו לפני 10 חודשים נתקע חודשים באירופה בגלל חוסר בטיסות. מהצד השני, איך אנחנו עומדים בהבטחות ללקוחות לאספקת חוטים כדי לסיים פרויקט? אם צריך, גם מאמזון אני מזמין, העיקר לעמוד בסטנדרט של שירות עבור הלקוחות שלנו.״ 

איך בונים קטלוג מוצרים

“אנחנו לא מוכרים שום דבר שלא בדקנו,” אומר צביקה. “חשוב לנו לדעת בדיוק מה אנחנו שמים בידיים של הסורגות שלנו. בהתחלה, היינו עושים מבחן שריפה כדי לבדוק שהרכב החוט שמפורסם על התווית הוא באמת כזה. אני לא מסתפק בנייר שבו כתוב שהיצרן עומד בתקן כזה או אחר.” 

ג׳וליה מוסיפה: “לפני שאנחנו מחליטים על ספק חדש, אני עושה מחקר, קוראת, בודקת, משווה. חשוב לי להבין איך החוט מרגיש, איך הוא מתנהג, ומה הסיפור מאחוריו. לכל תערוכה אנחנו באים מוכנים, עם רשימה של מה מעניין אותנו ומי היינו רוצים לפגוש.”

“אנחנו מעדיפים לעבוד עם ספקים קטנים ומשפחתיים,” אומר צביקה. “לא עם מפעלים גדולים או חוטים ג׳נריים. כשאנחנו מתחילים לעבוד עם ספק חדש, חשוב לנו שתהיה לו גם יציבות כלכלית, אז אנחנו מביאים ממנו כמה חוטים, כדי שזה יהיה משתלם גם בשבילו. אלו יחסים של הדדיות.”

“גם Malabrigo היה אצלנו בסטודיו,” מוסיפה ג׳וליה. “התחלנו לעבוד איתם לפני הרבה מאוד שנים, ונוצר קשר קרוב. הסיפורים האישיים האלה הם חלק משמעותי מהעשייה.”

סטודיו יארן, זכרון יעקב

לתמוך בעסקים מקומיים

“יש לנו קשר עם חוות האלפקות במצפה רמון,” מספר צביקה. “זו בעצם היצרנית הישראלית היחידה שהכול אצלה - מגידול בעלי החיים ועד טווית החוט - קורה כאן. ניסינו לתמוך בהם, חיברנו אנשים שיעזרו להם בציוד ובידע. אנחנו מוכרים את החוטים שלהם כמעט בלי רווח, רק כדי שימשיכו לפעול ושנוכל לספק ללקוחות שמגיעות מחו״ל ומחפשות מוצר מקומי. זה חשוב לנו - כי זה באמת ישראלי.”

הוא מוסיף: “היה מפעל ותיק בדרום תל אביב, ‘אַרְתַּא’, שעמד להיסגר. הבעלים היה אדם מבוגר שהחזיק בידע אדיר בטווית חוטים. ניסיתי לחבר אותו לשנקר, כדי שהמפעל ייצר חוטים בהזמנה מיוחדת לסטודנטים. וזה עבד יפה לתקופה, והסטודנטים התלהבו. בסוף, למרות הכול, המפעל נסגר.”

חינוך וקהילה

“יש הרבה בלבול סביב חוטים,” אומרת ג׳וליה. “אנשים שומעים מילים כמו אנטי־פילינג, טבעוני, צמר, ולא תמיד מבינים מה זה אומר. אז אנחנו מסבירים, זה חלק מהעבודה שלנו. כשלקוחה נכנסת לחנות, ישנה הזדמנות לשיחה; אני יכולה להציג סיבים חדשים דרך דוגמיות סרוגות, להעמיק בידע. זה לא קורה כשמוכרים אונליין - אין את הרגע הזה שקורה במפגש. לכן היה לנו חשוב להרחיב את הפעילות של החנות האינטרנטית ולהקים את הסטודיו הפיזי, מקום שאפשר לבוא אליו, להרגיש, לגעת, לשאול שאלות. זו הדרך שלנו להמשיך ללמד ולהתפתח.”

האנשים במרכז

“יש לנו לקוחות מכל הארץ,” אומרת ג׳וליה. “מאילת ועד הגולן. הרבה מהקשרים הפכו לידידות אמיתית. אנחנו מכירים את השמות, את הסיפורים. אנחנו יודעים מי בחו״ל, ומי עברה איזה ניתוח, למי נולד נכד ומי סורגת לתרומה. זה החלק שהכי מרגש - האנשים.”

וצביקה מסכם: “בסוף, המטרה שלנו היא להגיע לכל סורגת, גם כאלו שעדיין לא מכירות אותנו, ולהביא ערך. אנחנו כל הזמן חושבים על דרכים חדשות ומה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את תחום הסריגה בארץ. אם זה דרך אספקת חוטים לצביעה, שיתופי פעולה עם בתי ספר אנתרופוסופים, עבודה בקהילה - כמו פרויקט הכובעים שסרגנו במלחמה. יש המון כיוונים ואנחנו תמיד שמחים גם להיזון חוזר מהקהל.”

עקבו אחרי יארן:

לאתר החנות - www.yarn.co.il באינסטגרם - @myyarnstore

בפייסבוק - צמר Yarn

בתום השיחה עם ג׳וליה וצביקה, חשבתי שזה מקסים לראות את הטנגו הזוגי בניהול העסק. איך לכל אחת ואחד יש את התפקיד לפי תחומי הענין, ויחד האופרציה המורכבת הזו פועלת מדהים, גדלה ומתפתחת. מרגש לראות איך בזכות הערכים הבלתי מתפשרים של צביקה וג׳וליה לאיכות, חדשנות מוצרית ושירות, יארן גדלה ופורחת ואני שמחה על התפקיד המשמעותי שהם ממלאים בשוק הסריגה הישראלי, באחריות ובעבודה משותפת עם הקהל.

חשבתי גם על ההנאה של עבודה משותפת. בתור מי שעבדה כל חייה בחברות והובילה צוותים מקצועיים, אני מתגעגעת לעשיה משותפת, ליכולת לגלגל רעיונות ולחלום ממש בגדול ולדעת שיש קבוצה שתגרום לחלומות לקרות. עזרו לי לממש חלומות בסריגה מקומית 💙