הידיים זוכרות הכל
- חן מנדלסון אדרקה
- 6 בנוב׳
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 8 בנוב׳
גילי גולדשטיין נולדה בתל אביב, בוגרת המחלקה לקרמיקה בבצלאל, וכיום חיה במילאנו, שם היא לומדת לתואר שני בעיצוב טקסטיל באקדמיה NABA. בין קרמיקה לחוטים, בין נול למכונת סריגה, היא מחפשת את נקודת המפגש בין חומר, הקשבה וזיכרון חושי. נפגשנו לשוחח על תהליכי יצירה, על המפגש עם החומר ועל הידע שטמון בידיים.
״אני חושבת שהייתי תלמידה מאתגרת,” היא אומרת בחיוך. “אבל בבית הספר הדמוקרטי ביפו נתנו לי להבין שאני שווה למורה. יש פער גילאים, אבל שנינו בני אדם. זה נתן לי ערך לעצמי. זה היה מאוד חשוב.”
שם, לדבריה, התחילה להבין שהיא לומדת דרך הידיים - דרך עשייה, מגע, חוויה. ומבית הספר הדמוקרטי נסללה הדרך אל לימודי עיצוב קרמי בבצלאל ובהמשך לימודי עיצוב טקסטיל במילאנו.
מכל תחומי היצירה הקיימים, איך בחרת דווקא את התחום הזה?
“בהתחלה התלבטתי מאוד בין עיצוב טקסטיל בשנקר לבין עיצוב קרמי בבצלאל. הלכתי ליום פתוח בבצלאל, ראיתי בתוכניה ‘קרמיקה וזכוכית’ ואמרתי לעצמי – זה ממש מוזר, בוא נלך לראות מה זה. ביום הפתוח, ראיתי מישהי מנפחת זכוכית ואמרתי ‘זה מטורף’. כמה זמן אחר כך ניפחתי זכוכית בעצמי והבנתי שזה לא בשבילי, אבל התאהבתי בחומר. קרמיקה זה חומר מופלא.”
התלבטת בין שני התחומים האלה, זה דומה? זה שונה?
זה מאוד דומה, למרות שהחומרים שונים מאוד זה מזה: זה קשה וזה רך, זה מיידי וזה לוקח המון זמן. אבל משהו בעשייה, במדיטטיביות שדרושה לכך, הוא כמעט זהה עבורי. אם אני עובדת על האובניים או סורגת פריט על המכונה, התחושה מאוד דומה. גם כשנהרס משהו, אם יש חור קטן ונופלות עיניים ואת מצליחה להעלות אותן חזרה אל המסרגות, אם העבודה על האובניים קורסת או יוצאת ממרכוז ואת מצליחה להציל; או אם החוט נקרע והסריגה נשמטת ואם החומר מתפרק ונשבר - זה בדיוק אותו מקום.
ומה הוביל אותך מעיצוב קרמי לטקסטיל?
האהבה לטקסטיל תמיד נשארה גם אחרי שבחרתי ללמוד עיצוב קרמי בבצלאל. אחרי הלימודים עברנו לחיפה. גרנו שם שלוש שנים, חיפה היא עיר שהיא בעצם כפר קטן. עבדתי ולימדתי קרמיקה ב"סטודיו דווקא”, אבל התחושה בסוף היתה שבקרמיקה יש מגבלות. במקביל, הדחף ליצור וללמוד טקסטיל הוביל אותנו אל מילאנו, עבור לימודי התואר השני שלי בעיצוב טקסטיל.
את מדברת הרבה על “להקשיב לחומר”. למה את מתכוונת בזה?
לכל חומר יש גבול. אם את מנסה לעבור אותו – הוא יגיב. זה משהו שלמדתי גם בקרמיקה וגם בסריגה. צריך לדעת איפה את מסתיימת ואיפה החומר מתחיל. ברגע שאת מקשיבה, את מצליחה להגיע איתו למקומות שלא חשבת. אם את מתעקשת מדי – הוא יתפרק. זה דיאלוג.
יש לך דוגמה לרגע כזה, שבו החומר לימד אותך משהו?
״בבצלאל, כחלק מההגשה, אבא שלי ואני בנינו מדף משוכלל. לקחנו צעד אחורה - והכול נפל. כל העבודות מפורצלן נשברו לרסיסים. עבדתי עליהן חודשים, והחזקתי אותן כמו ביצת זהב. זה היה רגע כואב, אבל גם רגע של הבנה: הידיים זוכרות. אני יכולה לעשות שוב. זה אולי לא יהיה אותו הדבר, אבל זה יהיה אני עכשיו.
אחר כך, כשעבדתי בסטודיו לקרמיקה “סטודיו דווקא” בחיפה, כשתלמידים שהתבאסו שהעבודה נסדקה או משהו התפקשש, הייתי אומרת להם: הידיים זוכרות. תעשו שוב. זה לא הלך לאיבוד. הידע נמצא בידיים, לא בעבודה עצמה.
איך נראים הלימודים שלך במילאנו?
אני לומדת לתואר שני בעיצוב טקסטיל ב־NABA, במילאנו. זה מקום שמשלב טכנולוגיה ועבודה ידנית. אנחנו עובדים עם מכונות כמו שימסייקי (Shima Seiki) ו־TC2 (טכנולוגיית אריגה בג׳קארד), לומדים לתכנת דוגמאות, להבין איך כל חוט מתנהג. זה כמעט מדע, אבל גם מאוד תחושתי. אני לומדת סריגה, אריגה, הדפס, הדמיה דיגיטלית. אני אוהבת להתחיל במשהו פיזי, לגזור, לצבוע, לגעת, ואז להעביר את זה למחשב ולהמשיך לשחק עם ההדפסים באופן דיגיטלי, כמו ההדפס על צעיף המשי.”
איך נראה תהליך היצירה שלך? האם זה תהליך קבוע או כל פעם זה קורה אחרת?
״אני חושבת שהכול מתחיל ממגע. אני אוהבת לגעת בחומר לפני שאני מחליטה מה לעשות איתו. לפעמים אני פשוט נוגעת ורואה מה הוא רוצה להיות. אני לא באה עם רעיון מראש, אלא מנסה להבין אותו. יש בזה משהו מאוד אינטימי — את והחומר, כמו שיחה. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא, אבל זה תמיד מלמד.״
בתיק העבודות שלה אפשר למצוא קולקציות שמשלבות גזרות וינטג’ משנות ה־60 עם טקסטורות חדשניות, בדים סרוגים ולבד, והדפסים של צעיפי משי שמקורם בגזירי נייר ידניים שציירה וצבעה בצבעי אקריליק ואז צילמה והעבירה למחשב לעיבוד דיגיטלי.
ספרי קצת על עבודת הגמר שלך.
היא מבוססת על מפות עולם מימי הביניים – mappa mundi. הן לא נועדו להתמצאות בשטח אלא צוירו על ידי מאיירים כדי להסביר את העולם עבור הקהילה שלא ידעה קרוא וכתוב. המאיירים ציירו את אלוהים, את גן העדן, את ירושלים. אספתי את הצורות שבהן הציגו את גן העדן ומתוך זה אני יוצרת חמש מערכות לבוש. חלק יהיו בשימסייקי (Shima Seiki), שהיא מכונת סריגה מתקדמת שמאפשרת לסרוג בגדים שלמים ללא תפרים, חלק עם מכונות שמדפיסות פאנלים ולאחר מכן אחבר באופן ידני, אולי גם עם מכונת Brother שהיא מכונת סריגה ביתית ואכלול גם הדפס על צעיפי משי. זה בעצם לאסוף את כל הכלים שלמדתי בתואר במילאנו ולהשתמש בהם בפרויקט הסיום.
שיקום דרך הידיים
במקביל ללימודים, גילי עובדת בסטודיו חברתי במילאנו, כחלק מהמיזם Motivo Donna – מפעל טקסטיל המעסיק נשים שהגיעו מרקע פגיע, רבות מהן פליטות או קורבנות אלימות.
“אני עובדת איתן על נול ברוחב של 160 ס”מ, מלמדת, תופרת, ובעיקר מנסה ליצור איתן מרחב אנושי בטוח. זה קשה רגשית, כי הן חולקות סיפורים מאוד קשים, אבל אני מאמינה בעבודה עם הידיים ככלי שיקום. יש בזה משהו שמחזיר לך כוח – כשאת מייצרת משהו, את רואה שיש לך יכולת.”
לפני כן התנדבה בישראל בעמותת “לא עומדות מנגד”, בקו החם עם נשים בתהליכי שיקום מהמעגל של זנות ואלימות. ״זו הייתה עבודה מאוד קשה, אבל אני תמיד ארצה לשלב עשייה למען קהילה נשית ועשייה בידיים. זה נותן משמעות.״
כשאני שואלת אותה מה החלום הבא, היא מחייכת:
״אני אוהבת כשהמכונה עושה טעות, כשיש לה ג׳וק. פתאום יש לולאה שלא נתפסה או קו שהולך קצת עקום. זה דווקא מה שאני הכי אוהבת — זה מזכיר שיש שם חיים. מה שמעניין אותי עכשיו זה למצוא דרך להחזיר לסריגה התעשייתית את התחושה של סריגה ביד, לשמר את החלל האינטימי בין הבגד לבין הלובש. שהסריגה במכונה תרגיש קצת כמו הידיים. שזה לא יהיה מושלם, אלא ירגיש חי.״
בכל פעם שהיא מדברת על חומר, נדמה שהיא בעצם מדברת על החיים. על היכולות והמגבלות, על החשיבות של ההקשבה, ועל הידיעה שמה שנשבר אפשר לבנות שוב כי הידע נמצא בידיים.
אשמח לקישור לאינסטגרם של גילי
ראיון מאד מענין. בעיקר מצא חן בעיניי כשגילי אמרה שהנגיעה בחוט , כבר אומרת לה מה לעשות, וכי הידיים זוכרות, אני אומרת בלי בושה שכאשר אני בחנות , אז הבד או החוט אומרים לי שהם רוצים להיות משהו. מרים