מעטפת רכה במרחב האורבני: על פוליטיקה, מגדר וזיכרון בבית הוורוד שלנו
- 12 במרץ
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 13 במרץ
ציון חודש האישה מעלה לעיתים קרובות את השאלה אילו קולות נותרו מחוץ לדפי ההיסטוריה ואילו מלאכות נחשבו לנחותות רק בשל זיהויין עם המרחב הביתי. בשנת 2016, בעיירה קרבה (Kerava) שבפינלנד, קרה דבר מרהיב: בית עץ קטן בן 100 שנה, ששרד הפצצות במלחמת העולם השנייה, כוסה מכף רגל ועד ראש ביריעות קרושה ורודות. המבנה, שסימל יציבות והיסטוריה מקומית, הפך בן לילה למיצב אמנותי המערער על תפיסות של חומר, מגדר וזמן. בחודש שבו אנו בוחנות את יחסי הכוח בחברה, המיצג הזה מזכיר שהמרחב הפוליטי שייך גם למי שסורגת בשקט את סיפורה אל תוך המבנה החברתי.
מאחורי המהלך עומדת האמנית הפולנייה אגתה אולקסיאק (Olek). הפרויקט הזה לא היה מופע של אישה אחת; הוא נסרג בשיתוף פעולה עם עשרות נשים, רבות מהן פליטות מסוריה ומעיראק שמצאו בפינלנד מקלט זמני.
אולק משתפת:
"במקור, המבנה הזה, שהוקם בראשית המאה ה-20, היה ביתו של קרל ג'ייקוב סוונסק (1883-1968). במהלך 'מלחמת החורף' בשנים 1940-1939, המשפחה נמלטה כדי לחמוק מהפצצות שנחתו בחצר, אך הם לא נאלצו לעזוב לצמיתות. בשנת 2015, למעלה מ-21 מיליון בני אדם נאלצו לעזוב את בתיהם כדי לברוח מאזורי סכסוך. הבית הוורוד — הבית הוורוד שלנו — הוא סמל לעתיד מזהיר מלא בתקווה; הוא סמל להתלכדות שלנו כקהילה."
מהסלון לרחוב: פריצת גבולות המלאכה
כדי להבין את עוצמת הפרויקט, יש להבין את המטען התרבותי של חומר הגלם. במשך מאות שנים התקיימה הפרדה נוקשה בעולם האמנות: הציור והפיסול נחשבו לאמנות גבוהה (Fine Art), גברית, אינטלקטואלית ושייכת למוזיאון. לעומתם, הטקסטיל והסריגה נדחקו לקטגוריית המלאכה (Craft), נשית, ביתית ושימושית.
היסטוריונית האמנות רוז׳יקה פארקר הראתה בספרה המכונן The Subversive Stitch כי הדחיקה הזו לא היתה מקרית. כשהחברה מגדירה סריגה כ"כישרון טבעי" של נשים, ולא כמיומנות טכנית מורכבת שנרכשת בעמל רב, היא מאבדת את מעמדה כאינטלקטואלית. אולק לקחה את המלאכה הזו והוציאה אותה מהסלון הביתי אל הרחוב. בבית הוורוד, הקרושה אינו רק אלמנט דקורטיבי המתווסף למבנה ; הוא הופך לעור שני. הוא מגדיר מחדש את המעטפת האדריכלית והופך את הרך לחזק ואת האינטימי לציבורי.
קראפטיביזם: האיטיות ככלי נשק פוליטי
בעולם של "אקטיביזם בלחיצת כפתור", הבית הוורוד מציע מניפסט של שהיה. המושג קראפטיביזם (Craftivism), שנטבע על ידי בטסי גריר (Betsy Greer), מתאר שימוש במלאכות יד ככלי לביטוי חברתי. גריר טוענת כי האיטיות המובנית בסריגה היא עמדה פוליטית כשלעצמה.
פעולה פוליטית נתפסת לעיתים קרובות כמשהו מהיר: הפגנות, פוסטים חדים או גרפיטי לילי. אך בעוד שהפגנה היא אירוע מתפרץ, הסריגה היא תהליך של הצטברות. כל תך הוא יחידת זמן, המייצרת נוכחות מסוג אחר במרחב הציבורי. בבית הוורוד, אלפי שעות עבודה של נשים שאיבדו את ביתן התגבשו לכדי הגנה פיזית על בית של מישהו אחר. האיטיות הזו כמעט מוחשית: אלפי תכים המצטברים עד שהם מכסים מבנה שלם. היא מאפשרת מרחב למחשבה ולשיח שלא קיים במהירות של המדיה הדיגיטלית. זהו "אקטיביזם שקט" שבו הכוח נובע מהחזרתיות ומההתמדה.
תקשורת ללא מילים: הסריגה כגשר בין תרבויות
לפרויקט הצטרפו נשים רבות שהגיעו לאירופה בעקבות מלחמות ועקירה. עבורן, השפה הפינית או האנגלית היו מחסום ממשי שמנע אינטראקציה עם הקהילה המקומית. במצב זה, הסריגה המשותפת תפקדה כמערכת הפעלה חלופית. הן סרגו יחד מאות יריעות קרושה, ובהמשך חיברו את החלקים לכיסוי אחד גדול שנמתח על פני הבית.
בניגוד לדיון אינטלקטואלי הדורש שליטה בשפה, הסריגה מבוססת על למידה דרך חיקוי גופני. המשתתפות לא היו צריכות לדבר על הטראומה; הן התבוננו בתנועות הידיים ושכפלו את הטכניקה. בתוך תהליך העבודה הזה הקרושה הפך לאמצעי תקשורת: התכים חוזרים על עצמם, הידיים עובדות בסנכרון, והפעולה אפשרה שיתוף פעולה גם כשלא הייתה שפה מדוברת משותפת.
ורוד רדיקלי: להחצין את האינטימי אל הנוף העירוני
גם הבחירה בצבע אינה מקרית. הצבע שמזוהה עם הנשי והביתי הופך לנוכחות ציבורית בולטת. הניגוד בין רכות הסריגה לבין קשיחות המבנה מדגיש את המפגש בין חומר רך לבין אדריכלות קשיחה. בפרויקט הזה הוורוד, המזוהה עם אופטימיות וחיוניות, נפרש על גבי מבנה שעבר הזנחה וזיכרונות מלחמה, ובכך מציע נרטיב של ריפוי דרך המלאכה.
בין העצמה לניצול: כשהקהילה הופכת לחומר ביד האמנית
כמו פרויקטים רבים של אמנות השתתפותית, גם העבודה הזו עוררה ביקורת. העיסוק במצבים של עקירה ופגיעות אנושית מעמיד את "הבית הוורוד" בלב מורכבות אתית. חוקרת התרבות שאנון ג’קסון (Shannon Jackson) מצביעה על כך שאמנות הפועלת בזירה החברתית נעה תמיד על ציר מתוח שבין מעשה פוליטי ממשי לבין ייצוג אסתטי של מציאות קשה. השאלה המרכזית שהיא מעלה נוגעת ל"תשתיות של תמיכה": האם הפרויקט האמנותי מייצר עבור המשתתפות בו רשת ביטחון ממשית – כמו שכר הוגן, הכרה מקצועית או תמיכה קהילתית בת קיימא – או שמא הוא מסתפק בשימוש בסיפור חייהן כדי לייצר דימוי ויזואלי עוצמתי.
כאשר הופכים את הטראומה של המלחמה והעקירה לאובייקט ורוד ופוטוגני, נוצרת סכנה של אסתטיזציה. ג'קסון מזהירה כי היופי המרהיב עלול "לרכך" את המציאות עבור הצופה; במקום שהיצירה תעורר אי-נוחות, היא עלולה לייצר חוויה של קתרזיס אסתטי, שבה הצופה מרגיש שהבעיה "טופלה" רק משום שכוסתה במעטפת צמר מלטפת. התוצר הסופי המופץ בעולם עלול להפוך את סבלן של הנשים למוצר צריכה אמנותי נעים לעין, המטשטש את חומרת המציאות הפוליטית.
הביקורת הזו מתחברת לדבריה של היסטוריונית האמנות קלייר בישופ (Claire Bishop), המזהירה מפני מצב שבו הקהילה המשתתפת הופכת למעשה לחלק מחומרי הגלם של היצירה. בישופ וג'קסון תוהות האם הנשים הפליטות הן סובייקטים בעלי קול וסוכנות בתוך הפרויקט, או שהן מתפקדות כניצבות בתוך מיצב שנועד בראש ובראשונה להאדיר את שמה של האמנית. המתח הזה אינו פוסל את היצירה, אך הוא מחייב אותנו להתבונן בבית הוורוד לא רק כאל אובייקט של יופי, אלא כאל זירה של יחסי כוח בלתי פתורים.
לסרוג מחדש את המרחב הציבורי
הבית הוורוד של אולק נותר כעדות חזותית רבת-עוצמה למפגש בין חומר רך להיסטוריה קשיחה. דרך פעולת הסריגה, הפך מבנה עץ דומם למיצג שחיבר בין טראומות עבר לבין משברי פליטות עכשוויים, אך מעבר לכך – הוא הציב תמונת מראה למעמדן של נשים במרחב. הפרויקט הוכיח שהמלאכה הנשית, זו שנדחקה במשך דורות לשוליים הביתיים והפרטיים, מחזיקה בכוח פוליטי שמסוגל לשנות את פני הרחוב ולייצר שפה של שותפות במקום שבו המילים כשלו.
בחודש שבו אנו מציינות את כוחן של נשים, "הבית הוורוד" מזכיר לנו שהשינוי אינו חייב להגיע בצעקה או בהפגנה מהירה; לפעמים הוא נבנה בתהליך איטי, סבלני ומשותף, תך אחר תך. הוא מותיר אותנו עם השאלה אילו עוד מלאכות "שקופות" ואילו עוד סיפורים נשיים ממתינים להיחשף תחת המעטפת, ומזמין אותנו לבחון לא רק את האמנות שאנו רואות, אלא גם את האופן שבו אנחנו בוחרות לייצר, לייצג ולעטוף את הסיפורים של הנשים סביבנו.
המאמר על הבית הוורוד עוסק, בין היתר, במתן ערך ונוכחות לעבודה נשית שנחשבה שקופה. ברוח הזו, חשוב לי לציין שהכתיבה, המחקר והנגשת השיח הזה בעברית הן עבודה מקצועית לכל דבר.
המודל שמאפשר לתוכן הזה להישאר פתוח וחינמי הוא פשוט: רכישה מהחנות של סריגה מקומית. אם מצאת ערך במאמר הזה, אני מזמינה אותך לבחור מוצר ולהשקיע במקום שמזין אותך. זו עסקה הוגנת בין יוצרת שמקדישה זמן ומחשבה, לבין אישה שבוחרת לתת כוח למקומות שמעניקים לה השראה.
מקורות
Bishop, C. (2012). Artificial Hells: Participatory Art and the Politics of Spectatorship. London, UK: Verso.
Greer, B. (2014). Craftivism: The Art of Craft and Activism. Vancouver, Canada: Arsenal Pulp Press.
Jackson, S. (2011). Social Works: Performing Art, Supporting Publics. New York, NY: Routledge.
Jobson, C. (2016, September 29). "Artist Olek Covers a House in Finland with Pink Crochet". Colossal. https://www.thisiscolossal.com/2016/09/artist-olek-covers-a-house-
Parker, R. (2010). The Subversive Stitch: Embroidery and the Making of the Feminine. London, UK: I.B. Tauris.
Pentney, B. (2008). "Feminism, activism, and knitting: Are the fibre arts a viable mode for feminist political action?". Third Space: A Journal of Feminist Theory & Culture, 8(1).
