ככה התחיל הסטודיו שלי, בכלא בבוליביה
- 18 ביוני
- זמן קריאה 10 דקות
שרון יצחקי היא מעצבת בגדי ים סרוגים, מורה לסריגה ומי שהקימה בתחילת שנות האלפיים את אחד ממוקדי הסריגה הפעילים והמשפיעים בישראל, דרך הפורום המיתולוגי שניהלה בתפוז.
רבות מכירות את שמה סביב פרשת המאסר בבוליביה בשנות התשעים, סיפור שחזר לתודעה הציבורית לפני שנה, עם פרסום הספר והסרט המבוססים על חייה - ״10 ק״ג קוקאין״.
לפני יותר מעשרים שנה חזרתי לסרוג, חיפשתי הוראות איך לסרוג עין שמאל, והגעתי לסרטון שלך. אז עוד לא ידעתי שזו את, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: ׳היא מסבירה ממש טוב׳. מאיפה זה הגיע?
״גדלתי בבית שסרגו בו כל הזמן. אמא שלי ואחותי סרגו המון. זה היה שנות השבעים, כל הבית היה סרוג. חוץ מהבית עצמו, אני מתכוונת. אני לא התחברתי לזה. רציתי לעשות דברים אחרים, ולקח לי המון שנים עד שחזרתי לזה. וכשהתחברתי, זה היה חיבור מטורף.״
״בכלא מירה פלורס בבוליביה, אף אחת לא רצתה ללמד אותי. אז נאלצתי לפתח יכולת להבין איך עושים את זה לבד. משם באה בעצם השיטה שבה אני מלמדת אחרות ואחרים, כי אני יודעת איך זה ללמוד לבד. אני יודעת איך זה להיתקל בכל הבעיות האפשריות. אני ממש מלמדת כמו שאני חוויתי את זה, ולכן הרבה אומרות לי את מה שאת אומרת, שפתאום הכל נהיה הגיוני וברור.״
בהרבה מהכתבות עלייך, הכלא והחוויה שם עמדו במרכז, אבל אותי מעניין דווקא המקום של הסריגה בתוך הסיפור שלך. הרבה פעמים מספרים שהתחלת לסרוג בכלא, וזה בעצם לא מדויק.
״למדתי לסרוג בבית. אמא שלי ואחותי לימדו אותי. ידעתי לסרוג, פשוט לא התעסקתי עם זה. ואז הגעתי לבוליביה, שם נעצרתי והייתי בכלא. אחרי שקראתי מיליון ספרים ועשיתי כל מיני דברים אחרים, התחלתי לחשוב על עוד דרכים להעביר את הזמן. ארבע וחצי שנים זה מלא זמן.״
״הנשים בכלא סרגו. זה היה משהו שהן מתפרנסות ממנו, אם זה סריגה במכונות סריגה ואם זה בסריגה ידנית, בכל מיני סגנונות וטכניקות. מדובר על שנות התשעים, ובכלא שם כן היה אפשר לסרוג, הם קראו לזה מרכז שיקום.״
איך למדת מחדש בפועל, במקום שבו הנשים סביבך סרגו אבל לא היו פתוחות ללמד אותך?
״ביקשתי מהבוליביאניות שיראו לי, אבל לא היה להן זמן. הן היו צריכות לעבוד. הן גם לא רצו להגיד לי, כי אני זרה. מה אני בכלל רוצה מהן? אז הסתכלתי ואמרתי: ׳גם אני יכולה לעשות את זה׳. אני זוכרת שאמא שלי הייתה סורגת. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שאת לא עושה את זה, מאז הילדות, את צריכה איזושהי אוריינטציה כדי להתקדם. אז הייתי מסתכלת עליהן, מנסה להבין מה הן עושות. ביקשתי מהמתנדבות שיביאו לי את האביזרים, והתחלתי לנסות לסרוג עם מסרגה אחת.״
״אחרי כמה חודשים, הבנתי שאני ממש אוהבת את זה ושאני גם ממש טובה בזה. הבנתי שאני יכולה לעשות דברים מגניבים, כי האוריינטציה שלי מגיל צעיר הייתה עיצוב אופנה. נורא רציתי ללמוד עיצוב אופנה כשהייתי טינאייג׳רית. זה לא הסתדר, אבל היום אני עושה את זה בנישה שלי, מעצבת בגדי ים סרוגים.״
מה סרגו הנשים סביבך בכלא?
״האופנה הסרוגה שראיתי בתקופה ההיא, בשנות התשעים, היתה נורא מגעילה בעיניי. לא היה בה סטייל, הפריטים לא היו יפים, הם היו נורא כבדים. ביל קוסבי למשל, עם כל הגולפים המזעזעים שהוא היה לובש. בכלא, הנשים סרגו בעיקר בגדי תינוקות, מחומרים מאוד כבדים. צמר כבד, לא מעובד, קצת שורט את הגוף, פחות כותנה. זה לא היה אופנתי. זה מה שהפריע לי כל כך. אני הייתי אישה צעירה, ורציתי להפוך את הסריגה למשהו אופנתי, שיקי. ואמרתי: ׳אני חייבת להראות שאפשר לעשות מזה משהו הרבה יותר יפה׳. זה היה טרום האינטרנט, טרום פינטרסט וכל מה שיש היום. היית צריכה לחפש את הדוגמאות, היית צריכה ליצור אותן. לא ידעתי שבאמת יש המון דברים יפים סרוגים, כי פשוט לא ראיתי אותם. ומשם התחלתי לעצב, לנסות לעשות תחרה.״
מה היה הצעד הבא שלך?
״כל עיצוב מתחיל בחיפוש אחרי חומרים נכונים. שלחתי את המתנדבות של הכנסייה שהיו באות לבקר אותנו בכלא לחפש לי חומרים אחרים. לא צמר אלא כותנה, משי, פשתן. אמרתי: ׳אנחנו בבוליביה, איך יכול להיות שאין פה חומרים אחרים? צריך להיות פה הכל ויותר׳. והן מצאו לי המון. הן באו עם שקיות בשפע.״
״המתנדבות של הכנסייה הקתולית היו ממש מלאכים בדמות מאמינות. הן עזרו לכל כך הרבה נשים, ובמיוחד לי, כי הייתי לבד שם. לא הייתה לי משפחה או אנשים שיכולתי לבקש מהם דברים, היה לי רק אותן. הן גם באו מעולם קצת יותר תרבותי, אז יכולתי לתקשר איתן, להגיד למתנדבת: ׳אני מבקשת ווג, מגזינים, שאני אוכל לראות, להתעדכן במה שקורה׳. הן היו נהדרות. הן עזרו לי מאוד מאוד.״
באיזה שלב זה הפך מלימוד סריגה ליצירה ממש?
״זה התחיל כבר שם. ברגע שקבלתי חוטים מסיבי משי, כותנה, כותנה מצרית, ויסקוזה, התחלתי לחקור על חומרים. ביקשתי המון מידע, הייתי צמאה לזה. היה לי המון זמן להתעסק עם זה, אז הקדשתי לזה את כל הזמן.
באיזשהו שלב עיצבתי וסט סרוג מסיבי משי, עם דוגמה של עכבישים כאלה שנפתחים. הוא היה קצר, עד מתחת לחזה, וצבעוני. סרגתי כמה כאלה. לאחת המתנדבות היו קשרים במיאמי דרכם היא מכרה כל מיני עבודות יד מדרום אמריקה. היא ראתה את הווסט ונדלקה עליו ואמרה לי: ׳איזה יופי, אולי תעשי לי עשרה כאלה ואני אמכור אותם ללקוחות שלי׳. אמרתי: ׳בטח׳, ואז חשבתי: איך אני עושה עשרה? היא באה בשבוע הבא. יש לי שבוע ימים. איך אני מספיקה?״
״באתי לשתי סרגניות שישבו איתי והצעתי להן לעבוד איתי. הן סרגו הרבה יותר טוב ממני, אין ספק. הראיתי להן את הפריט שסרגתי, שהוא במתח הנכון, בגודל הנכון, בגזרה הנכונה, והסברתי להן מה אני רוצה שהן יעשו. ככה בעצם התחיל הסטודיו לסריגה שלי בבוליביה, בשנת תשעים ושמונה.״
הייתה לך כבר ספרדית בשביל לנהל שיחה כזאת?
״כן, בטח. אני דוברת ספרדית. אני גם קוראת וכותבת. למדתי שם כי הייתי חייבת. הסיטואציה המשפטית שהייתי נתונה בה הייתה מאוד לא פשוטה, וגם הבנתי שאני הולכת להיות שם כמה שנים, אז כדאי שאלמד את השפה. ספרדית היא לא שפה קשה. אפשר ללמוד אותה די מהר.״
והפריטים נמכרו?
״כולם. ועוד המשכתי והוספתי עוד ועוד פריטים: שאלים יפהפיים שהייתי עושה מפרחים, בגדי חוף שהיא הייתה מוכרת במיאמי בשבילי, כל מיני דברים. משם הגעתי לבגדי ים. היא ביקשה ממני בגדי חוף, ומבגדי החוף אמרתי: רגע, אפשר לעשות גם בגדי ים. היא אמרה לי: ׳כן, כן, בברזיל עושים את זה הרבה׳. ומשם התחלתי להתפתח לכיוון הזה.״
מה גרם לפריטים שלך לבלוט בעינייך?
״אני חושבת שזכיתי להיות מוכרת כי אני מעצבת את הפריטים שאני מוכרת. היום יש המון חומר באינטרנט, וכולם מעתיקים מכולם. לא שזה רע, אף אחד לא המציא את הגלגל, אבל תמיד אפשר לקחת את הקיים ולהפוך אותו למשהו שהוא שלך, שיש לו את החתימה שלך.״
״רוב הנשים מנסות לעשות את אותם הדברים כל הזמן. כשיש שפע מטורף ויש יותר היצע מביקוש, את לא תצליחי למכור. אבל אם את יושבת עם זה ועושה קצת יותר מאמץ להפוך פריט שאת אוהבת למשהו שלך, שם זה מתחיל. ופה מגיעה החשיבה העסקית: כל פריט למכירה צריך לקבל סיפור מאחוריו. צריך לקבל עיצוב, חתימה, בן אדם מאחוריו. היום את מוכרת סיפור. את כבר לא מוכרת פריט.״
אם את צריכה לאפיין מה הסריגה הייתה בשבילך בשנים של הכלא, מה היא הייתה?
״הסריגה הייתה בשבילי לייף סייבר. אני מאמינה שכל מי שסורגת יודעת כמה זמן לוקח לעשות כל פריט, וזה ממש כיווץ לי את הזמן. זה שינה לי את כל תפיסת הזמן. שעה לא הייתה כבר שעה, ויום לא היה יום. הכל נספר בפריטים. ספרתי את הזמן שלי בכמה זמן לוקח לי לסרוג פריט. זה העביר לי את הזמן. זה הציל את חיי, ברמה הכי אמיתית. הציל את חיי, הציל את העתיד שלי, נתן לי המון תקווה.״
״יש לי קבוצה בפייסבוק שקוראים לה “סריגה חברה טובה”, כי הסריגה היא החברה הכי טובה בכל סיטואציה שאת נמצאת בה. גם כשכל החברות ילכו, בסוף, כשאת נשארת לבד, מי שתישאר בחיקך זו הסריגה. היא תהיה איתך והיא לא תעזוב אותך. מבחינתי הסריגה היא החברה הכי טובה שלי. לא משנה מה אני עוברת בחיים, איתה אני יודעת שיש לי את המקום הבטוח, הנכון, המקבל. היא תקבל אותי בכל דרך, ואיתה אני גם אתפתח. אני נותנת לה אופי מסוים של בן אדם. בשבילי היא בן אדם. היא משהו חי. זו הסריגה בשבילי מאז ועד היום.״
כשיצאת מהכלא, למעשה כבר היה לך ניסיון בעיצוב, בניהול, בעבודה עם סרגניות ובמכירות. מה קרה כשחזרת לארץ?
״למדתי שם את כל הדברים האלה. אבל כשחזרתי לארץ, אחרי חמש וחצי שנים בערך, פתאום הבנתי שפה אין את זה. זה לא קיים. צחקו עליי כשהיו רואים אותי סורגת ואומרת שאני עושה בגדי ים. זו הייתה דרך מאוד מאוד קשה.״
״הדבר הראשון היה לחפש עוד סורגות כמוני, להבין שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שאוהבים את הדבר הפסיכי הזה. אף אחד לא הסכים לקנות ממני פה שום דבר, בטח לא בגדי ים, כי החוטים פה לא היו מתאימים ובאמת אי אפשר היה לעשות את מה שעשיתי שם. לקח לי זמן עד שמצאתי את החוטים הנכונים.״
״חיפשתי. היה אז את אתר הפורומים תפוז. פתחתי שם קומונה כי הם לא רצו לעשות לי פורום. אמרו שאין לסריגה מספיק ביקוש. אז פתחתי קומונה באזור החופשי, ואני זוכרת שתוך איזה חודשיים נכנסו לשם המון נשים. פתאום תפוז עצמם פנו אליי ואמרו: ׳טוב, בואי נהפוך אותך לפורום רשמי׳. זה היה מטורף. כמות האנשים שהגיעו מכל הארץ לפורום הזה הייתה מדהימה. התחלנו ליצור שם קהילה. לקחתי איתי עוד מנהלת, קולגה שלי, כי לא הצלחתי להשתלט על הכל. ככה יצרנו את הקהילה הזו ופיתחנו אותה קדימה.״
בגדי ים סרוגים הם אולי המקום הכי מאתגר לקחת אליו את סריגה: שמש, מים, כלור, מבני גוף שונים… מה משך אותך דווקא לשם?
״זו הרמה שאני שואפת אליה. אני שואפת להגיע ל-impossible ולהפוך אותו ל-possible. אין אצלי דבר כזה שיגידו לי: ׳לא, זה לא׳. אין דבר כזה. אם את מתייחסת לסריגה כטקסטיל, את רק צריכה למצוא את החומר הנכון שממנו תביאי את הטקסטיל הנכון ותעשי את הפריט שאת רוצה.״
״זו הרמה שאני שואפת אליה בכל דבר שאני עושה. אני חושבת שאם אדם עושה משהו, הוא צריך לעשות אותו טוב עד הסוף. לא להתפשר, לא לסלוח לעצמך, לא לעשות קיצורי דרך. אני עושה את זה מתוך תשוקה. כשאני סורגת בגד ים, לא מעניין אותי אם מישהו יקנה אותו. אני עושה אותו כי דמיינתי אותו ובא לי להביא אותו להגשמה. אחר כך מגיע הפן העסקי, אבל לא מעניין אותי שיגידו לי שזה יפה. בעיניי זה יפה. זה הכי חשוב בעיניי. לקחתי את הפריט שדמיינתי למקום הכי גבוה שיכולתי להביא אותו.״
איך בגדי הים שלך השתנו לאורך השנים?
״בהתחלה לא היו חוטים מספיק מתאימים ודקים. עשיתי את הליין הראשון מכותנה קצת יותר עבה שמתאימה למסרגה שתיים, שתיים וחצי. הכותנה גם לא הייתה באיכות מי יודע מה. היא הייתה מתנפחת במים, והייתי עושה לזה בדיקות: מה קורה לה במים, מה קורה לה בכלור.״
״ניסיתי לייבא חוטים מברזיל, כי כשהייתי בברזיל ראיתי את האיכויות של החוטים שיש להם שם, שמתאימים לסריגה מהסוג הזה. אבל זה היה מאוד יקר ולא הצלחתי. ניסיתי גם ממקסיקו, וזה לא הלך. בסוף נכנס לארץ ייבוא מטורקיה של חוטים שהתאימו יותר, וזה עזר לי להביא את המוצר למקום הכי טוב שלו. כמובן ששיפרתי את זה גם עם עזרים נלווים. בגד ים צריך בטנה. צריך סרטי אלכסון. צריך לדעת איך לתפור אותו. זה לא רק להביא את הדבר עצמו, אלא לשפר אותו עם כל אמצעי אפשרי.״
אז למדת גם לתפור.
״כן. בהתחלה נעזרתי בתופרות, אבל מהר מאוד הבנתי שקשה להיות תלויה בבן אדם בעיצוב שלך. אז קניתי מכונה ולמדתי לתפור.
אילו פידבקים קבלת?
״כשאת מוכרת בארץ בגד ים סרוג בשש מאות חמישים שקל, יש מי שתגיד: ׳למה זה עולה שש מאות חמישים שקל? אני יכולה להזמין בעלי אקספרס בחמישים׳. אז אני אומרת לה: ׳תקני בעלי אקספרס, אחר כך תתקשרי אליי׳. מי שלא סורגת לא יודעת שזה לא אותו מוצר. אין לה מושג. אחר כך הן חוזרות אליי, כי פתאום יש להן למה להשוות.״
איך את מתאימה בגד ים סרוג לגוף של אישה מסוימת?
״אני עושה בגדי ים לפי מידה. יש לי את המידות הקטלוגיות, סמול, אקסטרה סמול, מדיום, לארג׳, ויש גם custom made. את יכולה לבוא אליי ולהגיד לי: ׳אני מידה כזו בחזיה וכזו בתחתונים׳. אני מציעה לך את הגזרות שיתאימו למידות הספציפיות שלך. יש לי ניסיון, אני עושה את זה מיליון שנה. אני יוצרת את בגד הים שמתאים לגוף שלך ולא להפך. אני לא לוקחת בגד ים קיים ומנסה להדביק אותו עלייך.״
״יש לי יותר מארבעים גזרות של חזייה ותחתונים שיצרתי עם השנים, כי הבנתי את הצרכים. אם באה אליי אישה שיש לה למעלה מידה אקסטרה לארג׳ ובתחתונים סמול, צריך לדעת איך לעבוד עם זה.״
מה חשוב לך שמי שסורגת לפי ההוראות שלך תבין לפני שהיא מתחילה?
״אני מדגישה שהתוצאה הסופית תצא כמו שצריך רק אם באמת תשתמשי בדברים שאני אומרת ותעשי בדיוק כמו שאני אומרת, בלי קיצורי דרך. למשל, אני ממליצה על חוט דק שצריך לעבוד איתו עם מסרגה 1.25, ואז מישהי אומרת “שטויות”, קונה כותנה ועובדת עם מסרגה שלוש. אחר כך היא שואלת למה זה לא כמו שצריך. או שאני אומרת לקנות סרטי אלכסון מסוג מסוים, והן סורגות שרוך. שרוך סרוג שקושרים איתו בגד ים זה כמו חוסם עורקים. זה לא כיף. או בלי בטנה. כל מיני דברים כאלה.״
״כל מי שקונה ממני הוראות סריגה תמיד יכולה לפנות אליי. אני תמיד אענה. אם לא הבנת משהו, איזו שורה מסוימת, תשאלי אותי. אני אסביר לך בדיוק מה את צריכה לעשות. אני אפילו אשלח לך סרטון.״
מה השתנה בקהילת הסריגה מאז ימי הפורום בתפוז?
״זה משהו לא מגניב שאני הולכת להגיד, אבל יש חוסר פרגון בין סרגניות. כל אחת חושבת שזה בא על חשבונה, שאין מספיק לקוחות. זה נורא מכוער בעיניי. יש כל כך הרבה לקוחות לכל פריט, לכל ז׳אנר, לכל דבר. בואו נפרגן אחת לשנייה כדי שנוכל לעזור אחת לשנייה למכור. אם מישהי תבוא אליי ותגיד לי שהיא רוצה בובה של לילו וסטיץ׳ מחוט קטיפה, בחיים אני לא אעשה דבר כזה. אני לא יודעת לעשות את זה אז אני אשלח אותה למישהי שאני יודעת שעושה את זה. אני אפרגן למישהי אחרת.״
״אני זוכרת את הפורום שלי בתפוז. איזה שיח היה שם. על כל פריט היינו מעלות הסברים איך עושים את זה, איך עושים את ההוא. היום כולן מאוד חכמות כי יש תרשים בפינטרסט, אבל כדי להצליח צריך לדעת עוד דברים חוץ מהתרשים כמו טכניקות מסוימות.״
מה למדת על הוראה מתוך זה שהיית צריכה ללמוד הרבה דברים לבד?
״אני מאוד אוהבת לימוד פרטני. אני אוהבת ללמד אחת על אחת או זוגות, כי אני חושבת שזו הדרך להגיע באמת לתוצאות טובות. לימדתי גם קבוצות של עשרות, אבל בשיעור פרטי אני יכולה להיות ממש שם. אני מביאה גם את הסריגה שלי ואנחנו סורגות ביחד. זה מאוד כיף שיש מישהי ליד ששומרת על המסרגה, ואני בודקת כל שורה, שהיא בפרופורציה נכונה, שהיא מתאימה. אני שם. השיעורים הפרטניים שלי הם שעתיים, ויש זמן. סריגה היא דבר מאוד רגשי לנשים. זה מעורב בהמון רגש, וצריך להבין שאני לא מוכרת פה רק שיעור סריגה. יש לזה ערך מוסף, ואני כבר יודעת לשלב את זה ביחד עם הסריגה.״
מי מגיעות אלייך ללמוד?
״מי לא? מגיעות אליי מכל וכל. מצעירות בנות חמש עשרה שרוצות לסרוג לעצמן ביקיני, ועד סבתות בנות שישים וחמש שרוצות לעשות שמלת חוף לעצמן. אני מלמדת הכל, לא רק בגדי ים. אני מלמדת מסרגה אחת מהבסיס, שתי מסרגות מהבסיס, ואת כל ההתפתחויות שלהן. יש דרגות מסוימות של סריגה, ואני מלמדת כל אחת מהמקום שהיא מגיעה ממנו.״
מה קורה כשמגיעה אלייך מישהי עם פרויקט או טכניקה שפחות נמצאים באזור שלך?
״אם הגעתי למצב כזה, זה רק בגלל שאני באמת יודעת שיש מישהי אחרת שתדע לעשות את זה טוב ממני. אז אני אפנה אותה למישהי אחרת. בובות זה המקום היחיד שאני הרבה פחות בו, למרות שגם את זה אני עושה. יש דמויות מאוד ספציפיות שאהבתי לעשות, נגיד הנסיך הקטן, אבל יש סוגים מסוימים שלא. אני פשוט יודעת שיש מישהי שיודעת לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני, ואני אפנה אליה תמיד.״
מה התכניות להמשך?
״אני רוצה להמשיך עם בגדי הים. אני רוצה להגיע ליותר לקוחות, מיותר גילאים, מיותר שכבות גיל. אני רוצה שיותר יכירו את העבודה שלי. גם נשים שלובשות בגדי ים וגם סרגניות שבאות ללמוד. גם וגם. אחרי הרבה שנים שתשומת הלב העיקרית שלי נלקחה ממני בגלל הסרט שהוצאתי ועוד כל מיני פרויקטים מטורפים שהייתי מעורבת בהם, עכשיו, אחרי שהכל בחוץ, אני רוצה לחזור לבייבי שלי ולהשקיע בו. לתת כבוד למוצר הזה, כי בעיניי הוא מאוד יוקרתי וטוב.״
״אני באמת עושה אותו טוב. זה אחד הפרמטרים שלי כסורגת: מוצר שאני מקבלת עליו כסף חייב להיות מושלם. נקודה.״
מה זה אומר מבחינתך, שמוצר חייב להיות מושלם?
״זה אומר שאני חייבת להביא אותו להגשמה כמו שדמיינתי אותו. אין פריט שלא הצלחתי להביא להגשמה, לא פריט שלי ולא פריט שמישהי שביקשה ממני.״
ומה קורה כשאת מסיימת יום שלם של סריגה שהיא עבודה?
״אחרי שאני מסיימת את העבודה שלי בסריגה, כשאני יושבת לנוח על הספה, אני סורגת משהו שהוא שלי. זו המנוחה שלי. הפריט שאני לא מוכרת, שישאר אצלי, שאני סורגת לעצמי. כשאישה סורגת בשביל עצמה, אין דבר שהוא יותר מדי זמן, כי זו חוויה אישית. זה משהו אינטימי מאוד שלך עם עצמך.״
