״אני מאמינה בנתינה, ולא יכולה להפסיק״

בסטודיו של אורלי פורת בחיפה יש יותר ממאתיים וחמישים בובות. הן יושבות על מדפים, מצטופפות זו לצד זו, ולכל אחת מהן יש אופי. חלקן נקראות על שם תלמידות, אחרות על שם נכדים, בני זוג או דמויות שנולדו מתוך קבוצת הסורגות שלה.

בשיחה דיברנו על בובות כמרחב של יצירה, קשר וריכוז. על אלפי נשים שמחכות להוראות חדשות בכל יום ראשון; ועל המקומות הפחות חלקים בסיפור: כסף, גבולות, והמחיר של לעשות את מה שאוהבות.

אורלי פורת

איך התחיל הסיפור שלך עם סריגה?

״אני נטורופתית. טיפלתי עשרים שנה בתזונה, בדיקור יפני, ומגע. למדתי מלא שנים. הייתה לי קליניקה נעימה ומטופלים נהדרים. יום אחד הייתי ביום כיף ביערות הכרמל והיתה הרצאה של גיל יפמן. הוא אומן שעשה פרויקט סריגה עם נשים אריתראיות של סלים ענקיים. והוא אמר בהרצאה, ׳אני אדבר ואתם תחזיקו חוטים ביד׳. בסדר, החזקתי את החוטים. וזה היה כמו חשמל. אני לא חוויתי תחושה כזאת בחיים. מין חיבור שאמרתי, ׳אם אני לא הולכת לסרוג אני מתה. אני חייבת את זה׳. זה היה מין דחף כזה.״

״אחרי ההרצאה רצתי וקניתי חוטים. לא ידעתי אפילו איזה חוטים לקנות. קניתי ירוק. זו העבודה הראשונה שלי. אמרתי, ׳טוב, אני אעשה קקטוסים׳. והידע היחידי שלי בסריגה היה מהתבוננות על סבתא שהייתה סורגת מדהימה בקרושה. היא הייתה סורגת מפות ווילונות והכל בחוט רקמה, אבל היא לא נתנה לי אף פעם לסרוג. היא אמרה לי ׳תסתכלי׳. והסתכלתי.״

ומה קרה משם?

״התחלתי לסרוג, את בטח יודעת איך זה כשיש לך מין תשוקה כזו מטורפת למשהו. הייתי מטפלת בימים, ובלילות פשוט סרגתי. פתאום באו לי מלא רעיונות, וגם כשלא סרגתי חלמתי על זה בלילה. ואז החלטתי, אחרי שנה שבימים אני מטפלת ומדברת על קינואה, ובלילות סורגת, אמרתי ׳די. אני הולכת לעשות מה שאני אומרת כל הזמן למטופלות שלי: לכי אחרי הלב׳.״

״נפרדתי מהמטופלים והתחלתי לשבת ולכתוב הוראות לכל הבובות. פשוט כתבתי את הכל, עשיתי חוברות, זה המון הכנה. בהתחלה עשיתי סדנאות קקטוסים כי אלה ההוראות הראשונות שהיו לי, והמשכתי. גיליתי שזה לא פחות טיפול מאשר הנטורופתיה. הן באות לפה ואומרות שזה מחליף להן הכל. זה מחליף להן פסיכולוג, זה מחליף להן גמילה מסיגריות, כי כשהן סורגות, הן לא מעשנות. זה איזה טיפול תזונתי, כי הן לא אוכלות שטויות.״

המעבר הזה לא הפחיד אותך? לעזוב קליניקה מצליחה ולבנות תחום חדש?

״אני נורא האמנתי. ממש רציתי לעשות את זה. הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר לעשות את מה שעשיתי קודם כי רציתי לסרוג וליצור. האמנתי בעצמי והאמנתי שזה הדבר הנכון ולא חששתי לרגע.״

״אבל היה משהו אחר שהיה לי קשה. בהתחלה, נגיד בשיחות בחתונה, כששואלים, ׳נו, אז מה את עושה היום?׳ להגיד ׳אני נטורופתית׳, יש בזה משהו. מיד אומרים, ׳כן, אז בואי אני אשאל אותך, יש לי מיגרנות, יש לי...׳ ואז כששאלו ׳אז מה את עושה היום?׳ היה לי קשה להגיד בהתחלה: ׳אני מורה לסריגה, מורה לסריגת בובות, אני עושה סדנאות סריגה׳. זה נשמע לי פחות מוערך מ׳אני נטורופתית׳. אבל היום אני אומרת את זה. ׳אני מורה לסריגת בובות׳.״

איך נראות סדנאות לסריגת בובות?

״בהתחלה התחלתי עם שולחנות גדולים של שמונה, תשע נשים. ואז הגיעה הקורונה והיינו צריכות להצטמצם, וזה הפך להיות שלוש נשים. פתאום ראיתי שזה מקסים שלוש, כי זה מאפשר איזשהו שיח אחר ואינטימיות אחרת. נשארתי בפורמט הזה.״

״אני לא עושה מפגשים רצופים. אצלי כל סדנה עומדת בפני עצמה. את הולכת הביתה, מסיימת את החלקים של הבובה, ואת חוזרת לחבר אותם. יש כאלה שמגיעות באמת פעם בשבוע ויש כאלה שפעם בכמה זמן. ויש כאלה שהן כבר ממש יודעות לסרוג והן איתי כבר ארבע שנים, אז הן קופצות, קונות חוטים, הוראות, ונותנות חיבוק.״

מה עומד מאחורי הבלעדיות של סריגת בובות? למה רק בובות?

״אני רואה את זה על כל הסרגניות. זה עושה איזשהו חיבור לילד הפנימי. זה ממש מכניס המון שמחה. וגם לתת בובות זה נורא כיף. האושר של הילדים כשנותנים להם את הבובה, זה שווה החיוך שלהם. מה אכפת להם משמיכה? לא אכפת להם. אבל כשמקבלים בובה זה משהו אחר.״

״בשביעי לאוקטובר, כשפינו את כולם לים המלח ולמלונות כאן, בקשתי מהסרגניות את כל הבובות שיש לכן שאתן לא קשורות אליהן מאוד, תביאו לפה ואנחנו נשלח. שלחנו ארבע מאות בובות. שלחנו לים המלח, ושלחתי לדן פנורמה. הילדים היו פשוט בעננים.״

מה יש בתהליך של סריגת בובה שמייצר קשר כזה?

״שאת סורגת את העיניים ואת עושה את האף הקטן ואת החיוך, את מרגישה שילדת. זה בריאה. ככה זה מרגיש הרבה פעמים. גם לסרגניות. הן אומרות, ׳כן, את זה אני אתן לנכד שלי׳, ואז פתאום הבובה מסתיימת והיא אומרת, ׳מה? אני לא רוצה לתת את זה׳. היא כבר נקשרה אליה.״

כשמסתכלים על הבובות שלך, רואים שיש להן ממש דמויות. זה משהו שאת מכוונת אליו?

״יש להן אישיות. כל אחת עם האישיות שלה. יש להן אופי ויש להן שם. הסרגניות יודעות את כל השמות של הבובות. השמות הם על השם שלהן או של הבעלים שלהן או של הנכדים שלהן. כל פעם שאני עושה בובה חדשה, מישהי שמגיעה מספר פעמים יכולה להפוך להשראה לשם. עמרם הסנאי, לדוגמה, זה על שם בעל של מישהי. זה נחמד.״

את סורגת פרויקטים אחרים מעבר לבובות?

״כמעט ולא. סרגתי שטיח, סרגתי סלסלה, זה משעמם אותי. זה שובר את הידיים. עזבתי את זה. אני עושה רק מה שכיף, מה שטוב לי, ומה שנכון לי אני מלמדת. מה שלא, אני אומרת שלא.״

את מתארת את הסריגה כמרחב כמעט טיפולי. מה קורה שם, מעבר לטכניקה עצמה?

״השיחות שיש לנו דרך הקשיים בסריגה הן שיחות מאוד עמוקות. בקטע הזה לא פספסתי. אני לא פחות מטפלת מאשר הייתי קודם. אני גם נכנסתי לעולם של מעגלי הקשבה, אני לומדת כל הזמן.״

איך בנית את הקהל שלך?

״יש לי עמוד פייסבוק, רבות מגיעות מפה לאוזן, ויש קבוצת וואטסאפ שנקראת ״סורגים עם אורלי״. הוואטסאפ התמלא. אז עשיתי קבוצה שנייה, ושלישית. זה אלפיים חמש מאות נשים שבכל יום ראשון בשמונה וחצי, כבר שלוש שנים, לא משנה איפה אני בעולם, לא משנה מה הסיטואציה, טילים לא טילים - מקבלות ממני הוראות בחינם למשהו קטן. סורגות בובות הן חייבות הוראות כל הזמן. הן חייבות. הן חמודות, אבל הן מאוד נחושות.״

מה זה משהו קטן?

״יש הוראות לדברים מורכבים שאני מוכרת. אבל יש הוראות סריגה לדברים פשוטים וקלילים שממש משמחים, שאני שולחת חינם ומסתבר שזה ממש תפס. יש קבוצות של נשים שמחכות בשמונה וחצי בבוקר. הן מדפיסות את ההוראות ויושבות ביחד וסורגות. אני לא מכירה אותן, אבל הן כותבות ושולחות לי את כל מה שהן סרגו. נוצרה קהילה מאוד פעילה של סורגות שהיצירה היא חלק משמעותי מהחיים שלהן.״

הקבוצה היא לשיחה או שהיא רק להפצה?

״אין שיח. פתחתי את זה פעם אחת לחצי שעה, ונבהלתי מהכמויות שהן שלחו... תמונות של המשפחה, של הנכד שלהן שמחזיק את הבובות. סגרתי את זה. זו קבוצה רק להשראה, ומי שרוצה שתכתוב לי או תשלח לי תמונה בפרטי. אני עונה באהבה לכל הודעה. אי אפשר להטריד אלפיים נשים בתמונה של היצירה שלך.״

אני רוצה לשאול - למה חינם?

״אני מאמינה בנתינה. אני חושבת שנתינה זה דבר חשוב, ואני רואה שזה עושה טוב. ואני לא מסוגלת להפסיק את זה כבר. זה חלק מהנוהל.״

חשמלאי לא נותן חינם. כתיבה של הוראות דורשת ממך זמן. לחשוב על הרעיון, ליצור, לסרוג את הדוגמה, לכתוב אותה, לצלם ולערוך. הכי מהר שתעשי את זה, זה עדיין מסתכם בכמה שעות.

״אני מרוויחה מהסדנאות. אני מוכרת דוגמאות מתוך קטלוג, והן מזמינות מדי פעם. אם את ואני היינו גרות עכשיו בניו יורק היינו מרוויחות יותר כסף. בישראל הקהילה היא לא מספיק גדולה. יש הרבה מאוד מתוך האלפיים חמש מאות שמסתפקות בהוראות במתנה. אבל יש גם כאלה שרואות שזה מצליח להן, ואז זה ממריץ אותן לעשות דברים אחרים מורכבים יותר. אבל בינינו, כמה הם עולים? מעט. המחיר לא באמת משקף את ההשקעה. יש לי סיפוק מזה שאני מעבירה אהבה למשהו שאני חושבת שהוא חשוב לנפש.״

אני מסכימה איתך עם החשיבות. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם התמחור. גם אני בעד נתינה, אבל אם נשאיר את המחירים מאוד נמוכים ובעיקר בחינם, התחום שלנו תמיד יישאר חמוד ולא בר-קיימא.

מהו משהו שלא הצליח או נכשל, או איזשהו אזור של חיכוך בתהליך הזה? כי ברור לי שלא הכל הצליח או היה מדויק מהרגע הראשון.

״ברגע שעברתי לעולם הזה אני מרוויחה פחות. בתור נטורופתית הייתי מרוויחה הרבה יותר כסף ביום. הרבה יותר, כמובן. אבל אני מאוד מאושרת. לא יודעת למה לא הייתה לי בעיה לגבות בנטורופתיה חמש מאות שקל על שעה של ייעוץ תזונתי, ופה הן משלמות לי על שלוש שעות מאתיים שקל על סדנה. כי אני מרחמת עליהן, אז אני אומרת, ׳מה זה, זה הופך להיות חוג יקר?׳״

״העניין של הגבולות הוא גם אישיו. לפעמים הן כל כך נסערות שהן לא מצליחות לעשות משהו, שהן חושבות שזה לגיטימי ביום שישי בשבע בערב, כשאני עוד שנייה מגישה את העוף ביין, לשאול אותי מה כתוב בשורה ארבע עשרה. ואז אני תמיד מתלבטת האם לענות, כי אני מבינה שזה מאוד משמעותי עבורן. אני אוהבת את המקום הזה של לפתור בעיות ולתת להן את רגע הנחת הזה להמשיך. אני נותנת לה תשובה. ואני יודעת שזו טעות. אם הייתי מקבלת שקל על כל תשובה שעניתי מחוץ לסדנאות, הייתי מיליונרית.״

״אני אתן לך עוד דוגמה לקושי שלי עם גבולות: להסכים למכור חבילת חוטים בעשר בלילה כי היא חייבת לסיים את הדובי, ולהתמודד עם בן הזוג שלי, ששואל אם אני עובדת בטיפול נמרץ נשימתי.״ 

כבר עשית בחיים כמה מעברים גדולים. משרד פרסום, נטורופתיה, ועכשיו עולם הבובות. מה מנחה אותך בהחלטות האלה?

״הייתי שותפה במשרד פרסום שנקרא ישראל לוי פורת כמה שנים טובות, ואז החלטתי שבוער לי לעשות משהו אחר. למדתי נטורופתיה, ופתחתי את הקליניקה. מאוד אהבתי את זה, עד שלא. אני חושבת שהדבר שהכי מנחה אותי בחיים זה ללכת אחרי הלב. באמת, לא כקלישאה. פשוט להקשיב רגע. לעצור, לראות מה משמח אותי  ולעשות אותו עד הסוף.״

מה באופק המקצועי שלך?

״אני רוצה לעשות עוד ועוד דוגמאות ודברים שישמחו אנשים. יש לי ערמות של רעיונות ואני פשוט חייבת להוציא אותם.״

עקבו אחרי אורלי

בפייסבוק