"אם אני אכוון למאה אחוז, אני אף פעם לא אתקדם"

את שליו תמיר פגשתי בפעם הראשונה בפיקניק הסריגה בפארק הירקון, על הדשא בחברה של קבוצת צעירות וצעירים שסורגים. לפני שנה, הוא הרים מסרגה בפעם הראשונה. היום הוא כבר משנה דוגמאות ומלמד את עצמו טכניקות חדשות.

שליו תמיר

ספר לי קצת על עצמך.

״קוראים לי שליו תמיר, אני בן עשרים ואחד. התחלתי לסרוג לפני בערך שנה. במקצוע אני מתכנת. אני אוהב לרוץ, ומנסה גם לקרוא אבל לא מצליח להתמיד בזה יותר מדי.״

איך הגעת בכלל לעולם הסריגה? מה משך אותך בזה?

״ראיתי חבר מהעבודה שעושה את זה והיו לו יצירות שממש התלהבתי מהן. אמרתי לו: ׳אתה חייב לעשות גם לי כאלה׳. אבל כמו כל בן אדם שסורג, את יודעת שזה לא ריאלי כי זה מאוד קשה. אז החלטתי לעשות בעצמי והתחלתי ללמוד.״

״ישבתי עם חבר אחר, אמרתי לו ׳תשמע, אני חושב להתחיל לסרוג וזה׳, והוא אמר לי שגם הוא יודע לסרוג. ישבנו ביחד והוא לימד אותי ממש את הבסיס. קניתי ערכה מאיביי עם כל מה שצריך והתחלתי לעשות כל מיני פרויקטים קטנים ומשם זה התקדם. אמרתי לעצמי שלא משנה לאן אני אגיע בסוף, אני לפחות רוצה להגיע לתמנון הזה. ידעתי שהוא לא יעשה לי את זה כי זה מסובך ולוקח הרבה זמן, ואני רוצה שיהיה לי אחד כזה משלי.״

התמנון של שליו

מתי הבנת שאתה נהנה מהסריגה, ולא רק רוצה את התוצאה?

״בהתחלה זו לגמרי הייתה התוצאה, רציתי את הבובה ורציתי לדעת להכין אותה בעצמי. אבל ככל שהתקדמתי גיליתי שיש משהו מאוד מספק גם בתהליך. כשהתחלתי לסרוג סרגתי סתם איזה בובה קטנה כזאת, שמתחילה ב-magic ring ובנקודה הרחבה ביותר שלה יש רק שלושים עיניים – זה לא משהו גדול. וישבתי על זה שעות, איזה שמונה שעות רק בשביל לעשות את הדבר הזה. ועכשיו לראות את ההתקדמות משם למה שאני עושה היום זה מטורף. גם היום כשאני יושב על פרויקטים. יש משהו בלקחת איזה פרויקט אחד שהוא שלי, ולעשות אותו בדיוק כמו שרציתי – זה ממש מגניב.״

אחרי שהשגת את המטרה שהכניסה אותך לעולם הסריגה, לאן המשכת?

"אחרי שסיימתי את התמנון סרגתי כיסוי לספר, תיק כזה. הייתי זורק את הספרים בתיק והם היו נרטבים לי ומתלכלכים לי, אז רציתי למצוא לזה פתרון. זה לקח לי המון זמן, אגב. עשיתי אותו כשהיה בדיוק השביעי באוקטובר וכל זה, אז כל פעם שהייתה אזעקה סרגתי. רוב ההתקדמות הייתה בממ"ד עם הדבר הזה."

כיסוי לספר

חווית איזשהו כישלון או תסכול בסריגה?

״וואי מלא. הייתה לי תקופה שאפילו שקלתי להפסיק. חיברתי את התוצאה של הסריגה עם הערך העצמי שלי. כל פעם אמרתי לעצמי: ׳וואי, אם לא מצליח לי אז אני גרוע ואני לא חכם ואני לא טוב כי אני לא יודע לעשות את הדבר הזה וזה כל כך פשוט׳. כל פעם שהייתי עושה פרויקט היה עליי את הלחץ הזה לבוא ולהביא תוצאה, גם אם אני לא הולך להראות את זה למישהו. כאילו אני בונה פרויקט מראש במחשבה שאנשים הולכים לשפוט אותי ויראו איך זה יצא ויגידו לי זה טוב, לא טוב. ואז זה שם המון סטרס על התהליך ומין הסתם זה הרבה פחות מהנה.״

״אני עדיין יוצא מהלופ, אבל אני הרבה יותר בחוץ. ככל שהתקדמתי למדתי יותר לבטוח ביכולות שלי, התחלתי לראות שאני מתקדם ושהדברים שאני עושה הם ממש יפים וממש טובים. ולהגיד לעצמי שהכול בסדר גם אם לא יוצא לי טוב – עדיף שיהיה לי משהו שהוא לא מושלם והוא לא טוב מאשר שלא יהיה לי כלום, כי בסוף ככה מתקדמים. אם אני אכוון למאה אחוז, אני אף פעם לא אתקדם. אני צריך לעבור איזשהו תהליך שבדרך, יהיו הרבה טעויות, כי ככה אני לומד. ברגע שהבנתי שהדרך להגיע לאן שאני רוצה תהיה בהכרח לטעות, ושהרבה מהדברים שאני אעשה לא ייצאו כמו שרציתי, אז הבנתי שזה יותר בסדר ויותר אפשרתי לעצמי לעשות את זה״.

״דווקא אתמול, הייתי צריך להיות ער ממש מוקדם או אפשר להגיד מאוחר בלילה והייתי צריך להעביר איזה שעה. אז אמרתי לעצמי זו הזדמנות פשוט לקחת משהו, לסרוג ובלי pattern, בלי ציפיות, אני גם לא מתכוון להראות את זה למישהו. אני אסרוג את זה עכשיו בשביל עצמי. וזה... זה היה ממש יפה.״

ספר לי על הפרויקט שהכי אתגר אותך

״לאחרונה האמת עשיתי את הפרויקט הכי קשה והכי גדול שלי אי פעם ואני אוטוטו מסיים אותו. סרגתי את אפה מאווטאר בחוטי פרווה. כמות הפעמים שפרמתי ועשיתי מחדש... יותר מדי. קשה מאוד לראות בחוט הזה את העיניים. הרבה פעמים פשוט הייתי חייב לפרק חלקים שלמים ולעשות מחדש, כי לא אהבתי איך שזה יצא.״

״סרגתי את אפה מתוך דוגמה, אבל זו פעם ראשונה שראיתי pattern ולא עקבתי בדיוק אחריו, כי אם הייתי עוקב בדיוק אחריו זה היה יוצא לי על הפנים. הייתי חייב להתאים את ה-pattern למה שאני עושה וזה היה ממש מגניב. פה התחלתי לראות את ההתקדמות שלי ושאני מבין מה אני עושה.״

״היה פרויקט אחר למשל, שהניסיון הראשון שלי בו היה מזעזע. הוא היה נראה כמו גוש כזה עם מלא חורים ולא אהבתי את איך שהוא יצא. דיברתי עם חברים והם הציעו לי פשוט לקחת מסרגה יותר קטנה. בזכות הפרויקט הזה הבנתי שמסרגה קטנה יותר הופכת את הסריגה לצפופה יותר – לא הייתי לומד את זה אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת. בניסיון השני זה כבר יצא לי בדיוק כמו שרציתי.  במקביל פתחתי לי גם קובץ מסודר עם כל ההוראות – נגיד עכשיו אני לומד מה זה half double crochet אז אני שם תמונה וסרטון, אם אני לומד מה זה ladder stitch אז גם אני שם תמונה וסרטון ואז אני אוגר לי את כל המידע במקום אחד.״

איך נראתה הדרך מהישיבה הפיזית עם חבר שלימד, ועד למצב שבו מספיק לך סרטון של חצי דקה ביוטיוב כדי לרוץ לבד?

״בהתחלה עקומת הלמידה הייתה מאוד חדה, ואני חושב שזו גם אחת הסיבות שהרבה אנשים יוצאים מזה בהתחלה. כשהעקומה הייתה חדה היה לי הרבה יותר קשה ללמוד, אז הייתי צריך מאוד את הלימוד הפיזי הזה. נפגשתי עם חברים והייתי לומד מהם, בין אם זה בקבוצה בעבודה או בין אם זה סתם להיפגש עם חבר. עם ברק ישבנו כמה פעמים, נפגשנו בבתי קפה ופשוט הוצאנו מסרגות והתחלנו לסרוג. זה היה בהתחלה.״

״ואז כשטיפה הבנתי את הבסיס והרגשתי שאני קצת יודע מה אני עושה, הרגשתי שאני יותר יכול ללמוד מהאינטרנט כי נהייתה לי הבנה של התנועה וזה פחות נראה לי כמו בלגן אחד גדול שסתם מישהו מזיז את הידיים. ועכשיו אני מרגיש שאני בלמעלה של עקומת הלמידה, אז אם אני רוצה ללמוד משהו אני פשוט פותח סרטון חצי דקה, מדלג לקטע שאני צריך, רואה בדיוק איך עושים את הסטיץ' שאני צריך וזהו. פה זה כבר לא מורכב כי אני פשוט לוקח את הדבר הספציפי שאני צריך מיוטיוב.״

אתה עובד ביומיום עם קוד. מסקרן אותי לדעת איך אתה ניגש להוראות סריגה?

״אני מעדיף הוראות כתובות כי סרטונים זה לבוא וכל פעם לזכור איפה עשית ולהגיע לחלק הזה בסרטון. תרשימים לא ניסיתי האמת, אבל רק מהמראה זה הפחיד אותי, זה נראה לי מסובך. אני בטוח ויודע שאני יכול ללמוד את זה, אבל פשוט אנחנו נמשכים למה שהכי קל ב default. אז הלכתי לכאלה כתובים ולמדתי אותם באנגלית, ככה גם הכי קל למצוא אותם באינטרנט. אני מחפש pattern לזה ולזה ופשוט יש לי איזה קובץ שאני ניגש אליו, אז גם אם יש לי אינטרנט או אין לי אינטרנט אני פשוט פותח את הקובץ ויש לי הכול."

יצא לך לפגוש סטריאוטיפים או ביקורת חברתית סביב הסריגה?

״יצא לי לא מעט. הרבה כשהם שומעים את זה, האינסטינקט הראשוני זה ׳רגע זה נשי, מה אתה עושה? למה אתה עושה את זה?׳ אבל מצד שני, ואפילו אותה כמות אנשים, אם לא יותר, הם רואים את זה והם מאוד מתלהבים: ׳וואי אתה סורג, זה מגניב, בוא תראה לי מה אתה עושה׳ ודברים כאלה. עם הרבה אנשים, בעיקר אנשים שאני פחות מכיר אישית, אז הסריגה זה הנקודה שהם זוכרים ואז כשאני בא ופוגש אותם זה ׳אה אתה זה שסורג נכון? מה איך זה מתקדם?׳ זה הדבר העיקרי שהם זוכרים כי זה משהו שהוא פחות קונבנציונלי אז זה נשאר איתם.״

״אני דווקא מרגיש יותר ביקורת מהדור המבוגר יותר, זה נראה להם יותר תמוה. כאילו ׳אתה לא סבתא שסורגת, מה הקשר? מאיפה הבאת את זה?׳ הביקורת היא בעיקר סביב הגיל והמגדר, זה מה שאני מרגיש שקורה. בהתחלה גם לי זה היה מוזר וכזה יותר החבאתי את זה וזה היה לי כזה מביך, אבל למדתי שככל שאני מפתח יותר ביטחון עצמי, אז כמו שאמרת – שיקפצו לי אני אעשה מה שאני אוהב, ומה אכפת לי מאנשים שלא מאשרים את זה. להפך, הדבר הזה כשאת מקבלת את זה בעצמך ומראה את זה לעולם, זה מראה את האישיות שלך לעולם ומזמין את האנשים הטובים שאת רוצה להיות סביבם. וככל שאני מקיף את עצמי יותר באנשים מהגיל שלי שעושים את זה, זה נותן לעצמי יותר לגיטימציה לעשות את זה. אצלנו בעבודה פתחנו קבוצה של סורגים, ואפילו עשינו כל מיני מפגשים שפשוט ישבנו וסרגנו ביחד. אלו לגמרי דברים שמעצימים.״

אם היית יכול לשנות משהו בעולם הסריגה כדי שעוד צעירים ירגישו בו בבית, מה היית עושה?

״הייתי מנגיש יותר פעילויות חברתיות, כמו הפיקניק שהיה בפארק הירקון. אני מרגיש שאין איזה מקום מאורגן שאפשר לעשות דברים כאלה, כמו נגיד אנשים שאוהבים קומיקסים אז יש להם כנסים ודברים כאלה, אז משהו בסגנון ואני חושב שזה יכול להיות ממש מגניב. צריך מישהו שירים את הכפפה, לא באמת משנה מי, העיקר שיקימו את זה. אני חושב שמשהו בסריגה, בתחום המשותף, קצת מוריד את החומות בין צעירים לאנשים שהם קצת יותר מבוגרים. עצם זה שאת אוהבת את הסריגה כמוני וכמו עוד הרבה אנשים, אז זה כבר מה שמחבר בינינו וזה מכנה משותף מספיק גדול בשביל לבוא ולהקים דבר כזה.״

״מה הסיבה שפחות רואים אנשים צעירים שנכנסים לזה? זה כי אנחנו רגילים לתוצאות מהירות והכול כאן ועכשיו. ואז לבוא ולשבת ולסרוג ולעשות בובה קטנה שלוקחת לי שמונה שעות זה פחות קורה. אז אולי לחשוב על איזושהי דרך למשוך אותם קודם כל עם התוצאה, ואז שיראו ששווה לעבוד בשביל התוצאה הזאת. לכל אחד יש את התחום שיותר מדבר אליו ושאם הוא היה רואה פרויקטים מוכנים, גם אם הם קשים וגם אם ייקח זמן עד שיגיעו לשם, אז זה מאוד מלהיב ומדרבן. לפחות זה מה שהכניס אותי לתחום. את התהליך מגלים תוך כדי אחרי שאת רואה את התוצאה, את לא נכנסת מראש ואומרת איזה מרגיע זה לסרוג, כאילו אין לך באמת מושג.״

מה המקום של הסריגה בחיים שלך היום?

״אני מאמין שאין דבר כזה "אין זמן", יש דבר כזה "זה לא מספיק חשוב לי". אז אני מתעדף את הסריגה בהתאם לתקופה בחיים שלי. נגיד הייתה לנו תקופה מאוד מאוד עמוסה בעבודה שעבדנו שתים עשרה שעות ביום, אז לא סרגתי כי אמרתי טוב, אני משקיע עכשיו בעבודה. אבל ביום יום, בעיקר בסופ"שים, אני נותן לעצמי את הזמן הזה ככה לשבת ולנקות את הראש ולסרוג.״

סריגה נותנת לי אחלה של תירוץ לבוא ולשבת באיזה מקום בטבע או לשבת עם חברים ולהעסיק את הידיים באיזה משהו, להכיר יותר אנשים וגם לעשות משהו שאני אוהב שנותן לי סיפוק. ככל שיש לי שהערך העצמי שלי פחות תלוי, אז ככל שאני סורג, זה נהיה יותר מנוחה – ככל שיש פחות לחץ מן הסתם. למרות שזה משהו שהוא קשה ומרגיש כמו אתגר, כמו ריצה, תחושת הסיפוק שזה נותן לי בסוף משתלמת. אם אני אהיה בפלאפון חמש שעות אני ארגיש שנשרף לי המוח, אבל אם אני אסרוג חמש שעות אני אהיה מאוד מסופק ויהיה לי טוב מזה.״

מה היית רוצה שעוד אנשים ייקחו מהחוויה שלך?

״אני מאוד אשמח לדרבן אנשים צעירים ולתת להם לגיטימציה. זה בסדר. זאת דרך להביע את עצמך, וכל כך הרבה אנשים עושים את זה. צריך פשוט למצוא ולהקיף את עצמך באנשים הנכונים.״

עקבי אחרי שליו

אינסטגרם