סריגה, תיקון וקרפטיביזם במציאות הישראלית
- 19 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
לאחר שעסקנו בתנועות קרפטיביזם בינלאומיות שהשתמשו בסריגה ככלי מחאה נוכח, כמו ה-Pussy Hats או Our Pink House, המבט חוזר הביתה אל הזירה המקומית. כאן, המפגש בין המלאכה למציאות הישראלית מייצר עשייה הנעה בין מחאה לבין פעולה של איחוי.
בזירה המקומית, הקרפטיביזם פועל בשני ערוצים: בעיתות שגרה הוא משמש כלי פוליטי המבקש להציב סימני שאלה מול מנגנוני כוח ומגדר. במציאות חברתית וביטחונית רוויית משברים, מלאכה ידנית נעשית לעיתים לאקט אזרחי: דרך לפעול יחד, ליצור קשרים ולתת צורה מוחשית לכאב, לזיכרון ולתקווה.
גיל יפמן: שפה של רוך ופצע
גיל יפמן הוא אמן ישראלי עכשווי בולט, המוכר בזכות עבודותיו במדיום הסריגה והטקסטיל. יצירתו עוסקת לעיתים קרובות בנושאים טעונים כמו גוף, מגדר, שכול וזיכרון קולקטיבי, תוך שימוש במתח שבין החומר הרך לבין דימויים מורכבים. עבור יפמן, אמן א-בינארי הפועל במרחב שמזוהה היסטורית כנשי, הסריגה היא הרבה מעבר לטכניקה; היא שפה שלמה המאפשרת לעסוק ביכולת הריפוי הקהילתית ובפירוק תפיסות מגדריות נוקשות.
בעבודותיו, חוט הצמר הוא חוט מחשבה, והעבודה הידנית והסבלנית מאפשרת לגשת אל מקומות שהטראומה נוטה לחסום. "הסריגה היא סוג של הישרדות", אומרת יפמן, "היא פעולה חזרתית, קצת טקסית וגם טקסטואלית. יש בה חומר וגם מגע שמייצר חיבור בין הרעיונות לחומר".
יפמן מרבה לעבוד עם קהילות של סורגות כחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. בפרויקטים שונים הוא יוצר עבודות טקסטיל גדולות ממדים יחד עם קבוצות סריגה קהילתיות. המפגשים עצמם, השיחות, הידיים העובדות יחד, הקשרים שנוצרים בין המשתתפות, נטווים אל תוך היצירה. כדי לתאר את הקהילה שנוצרת סביב העבודה הזו, יפמן משתמשת בדימוי שהוא מכנה “צבא של סרגני מצפון.” זהו היפוך של הדמיון הלאומי הישראלי: קהילה של סורגות במקום צבא לוחמים, כוח רך במקום כוח קשיח, ומסרגות במקום נשק. זוהי עבודת כפיים קולקטיבית המבקשת להמיר את שפת המלחמה במעשה של יצירה משותפת.
יפמן מנסח זאת כך:
“תמיד היה לי חלום להקים ‘צבא של סרגני מצפון’ אשר מכתתים את חרבותם לחוטים ואת חניתותיהם למסרגות.”
העבודה “זֵר בתוכנו” (2025), שהוצגה במוזיאון העיר תל אביב, הציעה מימוש של החזון הזה. המיצב נבנה כזר זיכרון עצום של פרחים ועלים סרוגים, המפרק את הטקס הרשמי והקשיח ובונה אותו מחדש כאובייקט רך, אנושי וצבעוני, מה שיפמן כינתה “חמ״ל של חמלה”. המיצב נוצר בשיתוף יותר משבעים נשים מקבוצות סריגה קהילתיות, והקשרים האנושיים שנוצרו במפגשים נוכחים בתוך היצירה עצמה; היא נושאת בתוכה את סיפור היווצרותה.
תנועת נשים עושות שלום: מלאכה כהסכם
הצורך בפעולה משותפת כשהמילים נגמרות, עמד בבסיס היוזמה של עליזה ארז, פעילה בתנועת "נשים עושות שלום". התנועה, שהוקמה לאחר מבצע “צוק איתן” בשנת 2014, מאגדת נשים יהודיות וערביות מכל רחבי הארץ ופועלת להחזרת השיח המדיני ולחתירה להסכם לסיום הסכסוך.
בנובמבר 2015 השתתפה ארז בסוף שבוע משותף של פעילות התנועה עם נשים פלסטיניות שפעלו כידידות של “נשים עושות שלום” וביקשו לקדם יוזמות יחד. היא שיערה שהשיחות הצפויות בין המשתתפות יהיו טעונות ומורכבות, והציעה לשלב במפגש פעילות יצירה משותפת.
כקווילטרית, הבחירה הייתה טבעית: ליצור יחד שמיכת טלאים. ארז הביאה עמה ריבועי בד כותנה לבנים בגודל 35×35 ס״מ ושאריות בדים, חוטים, צמר וחרוזים. לאחר ארוחת ערב שישי התיישבו סביב שולחן אחד עשרים וארבע נשים, יהודיות ופלסטיניות, וכל אחת קישטה את הריבוע שלה במסר אישי של שלום ותקווה. למחרת בבוקר החלה ארז לחבר את הריבועים.
“באופן סימבולי הרגשתי שאני מחברת ומתחברת לנשים הפלסטיניות, ‘לאויבות’ שלי,” היא מתארת. “הנה אני יוצרת הסכם.”
מתוך הרגע הזה נולד פרויקט “פ[ר]יסות שלום” (Piece for Peace). הרעיון היה להפוך את שמיכת הטלאים הראשונה לפרויקט בינלאומי שבו נשים מכל העולם יוצרות ריבועים ומחברות אותם לשטיחי שלום גדולים. הריבועים, שנשלחו ממדינות רבות, נתפרו לשטיחים המורכבים מ- 25 ריבועים כל אחד.
השטיחים הוצגו במיצגים ובאירועים של תנועת “נשים עושות שלום”, בהם צעדת התקווה בים המלח, אירועים בכיכר רבין ובגן הוורדים מול הכנסת, וכן בתערוכות בארץ ובעולם. עם זאת, המומנטום של הפרויקט נקטע. מגפת הקורונה הקשתה על מפגשים ויצירה משותפת, ובהמשך גם המציאות הביטחונית והמלחמה עצרו את המשך התפתחותו. המלאכה כאן אינה רק מטאפורה. פעולת החיבור של טלאי לטלאי הופכת למעשה הפוליטי עצמו: ניסיון ליצור חיבור במקום שבו השיח המדיני תקוע. כיום השטיחים והריבועים שנוצרו נשמרים בידי התנועה, בתקווה שיום אחד יוצגו בהקשר שלשמו נוצרו – חתימת הסכם שלום. חלום שנרקם תפר אחר תפר על ידי אלפי ידיים.
מלאכה בעת משבר: להחזיק את הזמן
מאז השבעה באוקטובר קיבל הקרפטיביזם הישראלי ממד נוסף של הישרדות קהילתית. ברגעים כאלה, כשהמילים נגמרות, המלאכה מאפשרת לפעול: היא יוצרת חיבור ממשי בין אנשים ומעניקה צורה מוחשית להמתנה, לכאב ולתקווה.
אחד המיזמים הבולטים שנוצרו מתוך הרגע הזה הוא “שטיח התקווה הטובה”. הפרויקט, אותו יזמה האוצרת יעל ניצן, והפיקו שרה פריאל, אירית חן טובי, זהבית זהר, שלומית קרוביארסקי ובטי דנון, התקיים בשיתוף מוזיאון נשים פורצות דרך בישראל והמועצה לשימור אתרים.
כ- 1,500 נשים מכל רחבי הארץ, יהודיות, ערביות, בדואיות ודרוזיות, השתתפו במיזם וסרגו כ- 700 שטיחונים בעבודת יד, כל אחד בגודל 50×50 ס״מ. השטיחונים חוברו יחד לשטיח גדול שהוצג בכיכר החטופים בתל אביב. דרך היצירה המשותפת ביקשו המשתתפות להביע הזדהות עם משפחות החטופים והמשפחות השכולות ולהבליט תחושת גורל משותף בימים של מלחמה.
באותם ימים גם האמנית אלכסנדרה בן אבא, הרימה את המסרגה והחוטים כדי לומר דבר על המציאות הבטחונית והחברתית, דרך היצירה הקהילתית “סורגות את הזמן לחזרתםן”. בן אבא החלה לסרוג במאהל המחאה ליד הכנסת ב-9 בנובמבר 2023, כחודש לאחר 7 באוקטובר, מתוך תחושת חוסר אונים ומתוך הצורך לפעול למען החטופים.
במהלך החודשים הצטרפו אל פעולת הסריגה נשים וגברים נוספים, והעבודה התרחבה לפעולה ציבורית. היריעות שנוצרו — מחוטי טריקו וצמר בגוונים של לבן מלוכלך ואדום — נאספו לאחר יותר מעשרה חודשי עבודה והוצגו בתערוכת יחיד בסדנאות האמנים.
מיזמים כאלה מחזירים את המלאכה אל המרחב הציבורי כביטוי של פעולה אזרחית. הקרפטיביזם הישראלי מציע צורה אחרת של פעולה פוליטית – איטית, ידנית וקולקטיבית. היכולת לחבר חוט לחוט, טלאי לטלאי ואדם לאדם היא פעולה עמוקה: ניסיון לאחוז בחוטים של עולם שמרגיש פרום.
