תמי וטורי: לסרוג עם העיניים

תמי וטורי

כשפוגשים אותך בפעם הראשונה ושואלים מה את עושה, איך את מציגה את עצמך?

״קודם כול אני אמא. אני חושבת שזה התפקיד הכי חשוב ומשמעותי שלי בחיים. הגעתי לסריגה מדלת שהיא הכי מפתיעה בעולם, ואותי היא הפתיעה כפליים, כי כל החיים שלי גדלתי בידיעה שנולדתי עם שתי ידיים שמאליות. הייתי בטוחה שאני לא יצירתית ואני לא מסוגלת ליצור עם הידיים האלה שום דבר שהוא פרי דמיוני. גם כשהייתי קונדיטורית, אף פעם לא הלכתי לכיוון הזילופים ולכיוונים שמצריכים סוג של יצירה.״

מה זה אומר, שתי ידיים שמאליות? מאיפה באה התפיסה העצמית הזו?

״לדעתי זו איזושהי חוויה שלא צלחה בילדות, שגם אף אחד לא ניסה להפריך לי אותה ופשוט לא נתתי הזדמנות שניה. כל הזמן אני אומרת לאמא שלי: ׳אף פעם לא ניסית לשכנע אותי אחרת?׳, דבר שאני היום עושה עם הילדים שלי. באיזשהו שלב מאוד קינאתי באנשים שיש להם את זה. אפילו בקונדיטוריה כל הזמן ביררתי על לימודי זילוף, ותמיד קיבלתי רגליים קרות שנייה לפני.״

מתי החיים הובילו אותך לבחון את ההנחה הזו מחדש?

״הרבה שנים לא התעסקתי בזה, שמונה עשרה שנים עבדתי בבית משפט בתעבורה. ואז קרה המקרה שטלטל את החיים שלי, ואת החיים של המשפחה כולה. הבת הבכורה שלי, שחר, נהרגה בתאונת דרכים לפני ארבע שנים. היא היתה בת שמונה עשרה וחצי. יש לי שתי בנות, שחר ואופק מנישואים קודמים, ויש לי מהנישואים השניים את רומי ואת יהב. בגלל ניכור הורי, רומי ויהב לא הכירו את שחר. עם אופק חידשנו את הקשר שנתיים לפני המוות של שחר, ועם שחר לא הספקתי. תמיד חשבתי שכשהיא תתגייס, המילה ׳אמא׳ תקבל משמעות אחרת והיא תצא מהבית המנכר.״

״לצערי היא נהרגה שלושה שבועות לפני הגיוס, ולא הספקתי. זה היה אובדן בתוך אובדן. שבע שנים ממש חייתי בהרגשה שאני מחכה לה, שהיא תחזור והיא תמצא אמא חזקה. אפילו למדתי קונדיטוריה בשבילה, כי מאז שהיא הייתה קטנה היא תמיד הייתה חוזרת מבית הספר ואומרת: ׳אמא, מה אפית?׳ חלמתי על הרגע הזה. ידעתי שהוא יבוא. ואז והבנתי שאני חייבת משהו שהוא מאוד עוצמתי, שגם ירחיק אותי מהמיטה וגם יתן לי אוויר. וזו הסריגה.״

מתי זה קרה? נשמע שמצאת בסריגה מענה, אבל הרבה פעמים עד שאנחנו מוצאות את הדרך, זה לוקח זמן.

״בשבעה, ממש בתוך השבעה, ביום השני או השלישי, ניגשה אליי מישהי. אין לי מושג מי זאת, אני רק יודעת שאני מכירה אותה. היא חיבקה אותי ואמרה לי: ׳תמי, תזכרי שמבעיטה אפשר לעוף׳. זה היה המשפט שנשאר איתי. ממש באותו יום הלכתי לישון עם המשפט הזה ואמרתי: ׳אוקיי, מבעיטה אפשר לעוף, אבל אפשר לעוף קדימה ואפשר לעוף אחורה׳. בשביל הילדים הקטנים שלי, בשביל עצמי, בשביל המשפחה שלי, אני חייבת לגרום לכך שהבעיטה תעיף אותי קדימה, לא משנה מה.״

״עם ההחלטה הזו באה עוד החלטה. החלטה שאני יותר לא חוזרת לעסוק במה שעסקתי קודם. הייתה לי חברה של יבוא מוצרי הידרופוניקה, תחום שדיבר יותר לבעלי ופחות אליי. הייתי שם בהנהלת חשבונות וביבוא. החלטתי שאני יותר לא עובדת בעבודה שאני לא אוהבת. אני היום מבינה שאין לדעת מה יהיה עוד שעה. וכבר בשבעה אמרתי לרואה החשבון שלי: ׳אנחנו מסיימים את השבעה ומתחילים בהליך של סגירת החברה.׳ ממש זרקתי את עצמי למים.״

בנקודה הזו את אישה שכרגע חוותה את המחיר הכי נוראי, ובכל זאת יש בך אמונה עצמית. מאיפה זה מגיע?

״כשאני מסתכלת אחורה, בכל נקודת זמן בחיים שלי, תמיד ראיתי אישה חזקה. ההתמודדות עם הניכור ההורי לימדה אותי כמה חוזקות יש בי. את החוזקות האלה אנחנו מגלים דווקא כשאנחנו נמצאים למטה, לא כשהכול טוב. אם זה כשהיה לי קשה לעבור ליד בית הספר, ומצאתי דרך חלופית. בפורים כשכולם העלו תמונות של ילדים מחופשים, הייתי מוצאת דרך לברוח מזה ולהתמודד עם זה. וגם, הכוח שהילדים שלי נתנו לי זה משהו שקשה אפילו להסביר במילים. היה לי ברור שאני שם בשביל אופק ובשביל הקטנים שלי. לא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה, אבל האמנתי.״

אמונה בעצמך? אמונה במה? בבורא עולם?

״בעצמי, בבורא עולם, בכוח הזה שהאמנתי שהקטנים האלה מסוגלים לתת לי. הם היו קטנים ממש. רומי הייתה בת חמש. ויש לי בעל, שמאוד תומך ומאוד לצידי. הוא החזיק איתי את כל הדבר הזה.״

ואז איך הסריגה בעצם פוגשת אותך, או את פוגשת את הסריגה? כי בנוסף למשבר החיים יש לך גם איזו אמונה מגבילה שיצירתיות זה לא בשבילך. יש פה שני דברים: גם מצב נפשי מאוד קשה, וגם תפיסה שכל המחוז הזה הוא לא הבית שלך.

״עברנו את השבעה והתחלתי פשוט לחפש באינטרנט. לא ידעתי מה. חיפשתי ושוטטתי, וקפצה לי מודעה של סדנה דיגיטלית של סלסלות. האסתטיקה והצבעים קרצו לי. זו הייתה סדנה של אפרת אברהם, מ Neat Perfect, שהיא מדהימה בעיניי. למזלי המפגש הראשון שלי היה דרך הקורס שלה, שהוא מאוד איכותי ועזר לי לחוות חוויה של הצלחה.״

הסלסלה הראשונה

בואי נחזור רגע לסלסלה הראשונה. עשית סדנה דיגיטלית, קנית חומרים, התחלת לסרוג. איך הייתה החוויה הזו?

״קניתי המון חומרים בהתלהבות. המון ימים פשוט ישבתי. זה היה הדבר היחיד שעשיתי מהבוקר עד הלילה, כולל הלילה. שבע עשרה, שמונה עשרה, עשרים שעות לפעמים, רק לשבת מול המסך עם המסרגה שהייתה זרה לי לחלוטין, עם מיליון חוטים. פשוט ניסיתי וניסיתי. וזה העסיק אותי. זה מה שרציתי - שמשהו יעסיק אותי. זו הייתה הבריחה החיובית שלי. היה לי מקום שאליו אני בורחת. לאט לאט אפשר היה לזהות שמסתתרת שם סלסלה.״

באיזה צבעים?

״הפסטלים, כל הצבעים השקטים, הוורוד והסגול והשמנת. זה כל כך עשה לי טוב. פתאום הבית שלי הפך להיות צבעוני. מה שראיתי לפני כן היה שחור, עם כל מה שהרגשתי. פתאום הצלחתי לחייך, וזה לא היה מובן מאליו. הצלחתי לחשוב על עוד דברים חוץ מעל שחר. זה הכול במקביל, זה לא במקום. פתאום מצאתי את עצמי אומרת כן גם לטיפול פסיכולוגי. משהו שם נפתח. משהו שם גרם לי להיות עם עצמי, להיות ברגע שלי, לתת לעצמי מקום בתוך כל המשבר הזה.״

מה היה שם בסריגה שנתן לך מקום להיות בו?

״דמיינתי את עצמי בחדר מלא אנשים, ובאמצע החדר יש לי חדר זכוכית שאני שם בפנים. כולם רואים אותי, אני רואה את כולם, אבל אני בשקט שלי, בזון שלי בפנים. אף אחד לא יכול להפריע לי ואני לא יכולה להפריע להם. כל פעם שהיה לי קשה הייתי הולכת למקום הזה.״ 

״הייתי בטוחה שאין סיכוי שאני אחייך, ששום דבר כבר לא יכול לגרום לי לחייך, שום דבר כבר לא יכול לגרום לי לשמוח. ופתאום לקבל פידבקים על משהו שאני עושה בידיים שלי, זה היה הזוי.״

מתי הסריגה התחילה לצאת החוצה, לא רק להיות משהו שאת עושה עבור עצמך?

פנו אליי מהמועצה כאן, מהמתנ״ס, שאפתח דוכן של סלסלות ותיקים במסגרת חג ישובי. אני זוכרת שבאותו דוכן שאלו אותי: ׳את מלמדת?׳ זה הצחיק אותי בפנים. ׳אני מלמדת? אני רחוקה מזה. אין סיכוי.׳ לא היה לי עדיין את הביטחון הזה. חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי והוא אמר לי: ׳תמי, מה אכפת לך? תנסי׳.״

הדוכן הראשון

איך ההרגשה לעמוד בדוכן שבו התוצרת שלך מונחת שם, ואת חשופה לביקורת על האיכות, על המחיר, על הבחירות?

״אני מאוד פרפקציוניסטית, וכל מה שהנחתי על השולחן שם, בשבילי היה מושלם. אז הייתי חסינה. לא היה לי חשש מביקורות לא טובות. גם אם היו כאלה, הייתי לוקחת את זה כביקורת בונה. הפידבקים היו כל כך טובים שזה היה בשבילי כמו לעמוד מאחורי הילד שלי בגאווה כזאת. הסיפוק היה עצום. לא באמת הייתה לי ציפייה למכור הכול. זה היה נטו בשביל החוויה, בשביל האות, בשביל החותמת. אולי בגלל זה גם לא באתי עם חששות. לשבת שם ולסרוג תוך כדי, ופתאום כולם התקהלו סביב הדוכן: ׳וואו, את עשית את זה לבד? אין מצב׳. נראה לי שעליתי עשרה קילו מרב נחת. זה גרם לי לרצות לצאת אל העולם.״ 

ומה היה הצעד הבא?

״ראיתי איזשהו תיק שמאוד אהבתי, והוא נראה לי מאוד מורכב. אמרתי לעצמי: ׳תמי, אם את מצליחה לסרוג את התיק הזה, את פותחת את הסדנה הראשונה שלך. זאת הוכחה שאת מסוגלת׳. והצלחתי. קראתי לתיק שחר.״

״פתחתי את הסדנה הראשונה שלי בסלון. כל הבית התגייס לטובת העניין. בשעה חמש כולם כבר בחדרים, שמרו על שקט, לא מפריעים, אמא בסדנה. ואני פחדתי שישאלו אותי שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. פוחדת שידעו שאני לומדת. היום אני מסתכלת על זה, וזה מדהים לראות את הדרך.״

לתיק קראת על שם שחר לפני שסרגת אותו או אחרי? זה מעניין שהאתגר שלך הוא התנאי לצעד הבא, והוא קרוי על שמה.

״החלטתי לקרוא לדגם שחר אחרי שהחלטתי ללמד אותו. את שחר למדתי להכיר בעצם אחרי המוות שלה, מחברות, מסיפורים. בשנים הכי משמעותיות בחיים שלה לא הייתי, והבנתי שהיא מאוד אהבה תיקים. היא בכלל הייתה ילדה מאוד אסתטית, מאוד מטופחת ומתוקתקת. ראיתי אותה בדמיון מדגמנת לי את כל התיקים ועפה על התיק הזה. תמיד ראיתי אותה ככה. הרגשתי את הפרגון שלה משם, והרבה כוח היא נתנה לי. קשה לפעמים לתאר חוויות טובות, כי זה צמח מתוך מקום מאוד קשה. אבל אחד הדברים שלמדתי בטיפול הפסיכולוגי שלי הוא שאני חייבת ללמוד לחיות לצד הדבר הזה. ולצד הדבר הזה שמתי את הסריגה, הרגשתי שהיא משהו שעוזר לי בריפוי שלי.״

את מדברת הסריגה כחלק מתהליך של ריפוי. איפה היא פגשה אותך ביומיום?

״בגלל ששחר נהרגה בתאונת דרכים, אחת התופעות הקשות היא שהתחלתי לחוות הייתה התקפי חרדה בנהיגה. מישהו עוקף אותי, התקף חרדה. מישהו נוסע מהר לידי, התקף חרדה. אמבולנס עובר, אני ישר מדמיינת אותה בפנים. פחדתי שההתקפים יקחו לי את העצמאות, ונלחמתי בהם. אמרתי לעצמי: ׳אוקיי, סריגה מרגיעה אותך, בואי תנסי׳. לקחתי מסרגה וחוט, שמתי באוטו, וכל פעם שהיה לי התקף חרדה הייתי עוצרת בצד, מוציאה את החוט והמסרגה ופשוט סורגת בשולי הדרך. שורה, שתיים, שלוש, עד שאני נרגעת וממשיכה לנסוע. לאט לאט ראיתי שגם העוצמה של ההתקפים הייתה יותר נמוכה, ההתקפים היו פחות חזקים, פחות עוצמתיים, וגם המרווחים בין התקף להתקף נהיו גדולים יותר. היום יש לי אפס התקפי חרדה בנהיגה. עדיין יש לי מסרגה וחוט באוטו, אבל ברוך השם אני כבר לא משתמשת בזה. גם עם השינה. מההתחלה, מאז שזה קרה, הצלחתי להירדם רק עם כדורי שינה. זה הלחיץ אותי. אמרתי: ׳אין מצב שאני מתמכרת לדבר הזה׳ והחלטתי שחצי שעה לפני שאני הולכת לישון אני יושבת לסרוג, לעשות ריסטארט, ומצליחה להירדם.״

ומה את סורגת לפני השינה? יש משהו מסוים או שזה הפרויקט הנוכחי?

״יש לי משהו שהוא לא מוגדר, ולדעתי לא יצא משם כלום, סתם בשביל לסרוג. בשעות קשות כאלה לא אכפת לי, רק צריכה לעשות ריסטארט. ויש לי את הפרויקטים שלי. אני עובדת על כמה פרויקטים במקביל תמיד. אם אני במוד קצת יותר ערני, אני פשוט לוקחת אחד מהם.״ 

מה גרם לך לעבור מ”אני רוצה לסרוג סלסלה” ל”אני רוצה להבין למה הסלסלה הזאת נראית ככה”

״אני טיפוס מאוד חוקר. ברגע שהייתה לי הצלחה של משהו שאפילו רק נדמה דומה לסלסלה, אפילו לא סלסלה שהיום הייתי מתגאה בה, התחלתי לחקור. אם אני עושה ככה אז מה קורה, ואם אני עושה אחרת אז מה קורה.״

נשים מגיעות אלייך ללמוד לסרוג, אבל אני מניחה שהן לא בהכרח באות בשביל המקום הטיפולי שאת מתארת. איך את מנהלת את התהליך שלהן?

״השיחות שלי עם נשים שמשאירות לי פרטים הן קודם כל להבין למה סריגה. יש את אלה שבאות כי הן יצאו לפנסיה ורוצות תחביב. יש את אלה שסורגות שנים ורוצות להתמקצע. יש את אלה ששמעו את הסיפור שלי ורוצות לנסות. אבל אני אומרת שגם מי שהגיעה לכאן רק כתחביב, בסוף הכלי אצלה בכיס. היא יכולה להשתמש בו מתי שהיא רוצה. זה יכול לפגוש אותנו גם בסיטואציות קטנות. זה לא חייב להיות אובדן כזה גדול, וזה כלי. כמעט כל סדנה אני פותחת עם הסיפור שלי, לא כדי שירחמו אלא כדי לתת כוח. וכמובן שיש את כל העניין שלא האמנתי שאני מסוגלת בכלל, ופתאום מאחת שלא מסוגלת, היום אני מלמדת. תאמיני בעצמך, גם את מסוגלת.״

איזו מורה את? 

״השיטה שלי היא קודם כול לא ללמד כמו תוכי. אני טיפוס חוקר, וחשוב לי להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים: למה עושים ככה ולא ככה. לסרוג עם העיניים.״ 

מה זה אומר, לסרוג עם העיניים?

״אני מלמדת אותן לעקוב אחרי התנועה, ומיד לאחר מכן לעקוב אחרי התוצאה. אז הן מגלות את הטעויות מאוד מהר. הן לא צריכות להגיע לסוף השורה אפילו. לפעמים הן יושבות פה, בחיים לא ראו מסרגה, והן לבד אומרות: ׳וואי, נראה לי שטעיתי פה׳. כי הן לומדות להסתכל בעיניים. הן יודעות מה הן אמורות לקבל ומשוות למה שהן מקבלות בפועל.״ 

״מי שלא מסוגלת להקטין, להגדיל, לשנות סגירה, מבחינתי לא סיימה את התהליך. כי רק כשאנחנו באמת מבינות מה אנחנו עושות, יש לנו ביטחון. רק אז אנחנו באמת לא תלויות בהוראות ואנחנו מסוגלות להביא כל דבר אלינו. יכול להיות שזה לא יצליח. יכול להיות שיהיה לי ניסיון שלא יהיה כמו שדמיינתי. אבל עצם התעוזה שהסכמתי לנסות, בשבילי זה אומר שהיא מבינה סריגה, שהיא לא רק יודעת לסרוג.״

מה ההבדל בין לדעת לסרוג לבין להבין סריגה?

״זה מתחיל הרבה פעמים בשלב הרבה יותר מוקדם, זה להבין את השפה. את לא יכולה לבנות בניין בלי היסודות. כדי שתביני תשובה שאני אתן לך מרחוק או תביני איזה פוסט שקראת בפייסבוק, את חייבת להבין את השפה. רק כשאת מבינה את השפה את יכולה להתקדם לשלב הבא: להבין את המבנה, להבין למה צריך לעשות מסגרת, איך מתמודדים עם פינות או כל מיני סוגים של סגירות. את יכולה לשלב בין טכניקות וליצור משהו שהוא נטו שלך. יש לי תלמידות שעשו את כל הסדנאות שלי וממש מתחילות לשלב טכניקות. זה כיף לראות את זה.״

מתי החלטת להרחיב את הפעילות גם לחנות? ראיתי שאת מוכרת גם חוטים ואביזרים

״בהתחלה הייתי מוכרת יחד עם התיקים הסרוגים גם בגדים שהייתי מביאה ממילאנו, עד שהבנתי שזה לא בשבילי. ואז התחלתי להביא חומרים, חוטים ואבזור. את אחד החדרים בבית הפכתי למחסן וחדר נוסף לחנות קטנה. יש לי גם אתר אונליין, ששם אפשר לקנות הכול, כמו חנות ממתקים. הייתי שמחה להגדיל אבל יש לי מצוקת מקום. השאיפה היא כן באיזשהו שלב לצאת החוצה ולגדול, אבל עם המצב של המדינה שלנו אני שנייה מחכה עם זה. ממה שהוצאתי מהחדר הזה, אני באמת מברכת. יש לתלמידות שלי מענה לצרכים שלהן, ויש גם לקוחות שקונות רק חומרים וציוד.״

מה גילית בדרך שאולי בהתחלה חשבת שמתאים, ועם הזמן התברר כלא מדויק לך?

״בהתחלה הייתי מאוד הייתי מנסה לרצות. ׳כן, מה שאת רוצה, איך שאת רוצה, כמה שאת רוצה׳. מהר מאוד הבנתי שאני חייבת לשים גבולות. עם כל זה שאני רוצה להיות מאוד נחמדה ולהחזיר כסף למי שמבטלת סדנה ברגע האחרון, יש מדיניות ביטול ואני חייבת לעמוד בה. עם כל זה שיש תלמידה שאני מתחברת אליה יותר ובא לי לתת לה הנחה גדולה יותר, לא יקרה מצב שהיא תשב בסדנה עם עוד משתתפות והן יבינו שהיא קיבלה מחיר אחר מהן. היום אין לי בעיה להגיד: ׳אני לא יודעת, תני לי לבדוק׳. בהתחלה הייתי ממש מתביישת בזה. כאילו את חייבת לדעת הכול. היום אני מבינה שהעולם הזה כל כך רחב וכל כך גדול, שאף אחת לא יודעת הכול. וזה בסדר להגיד: ׳אני הולכת לבדוק׳. זה גם מאפשר לי ללמוד ולהתפתח.״

האם גבולות היה נושא שקשה לך איתו? אני שומעת שאת מדברת על גבולות סביב כסף, אבל לא רק

״אני בן אדם שחי בתוך גבולות מאז שאני מכירה את עצמי, והגבולות האלה נפרצו עם הניכור ההורי. כששחר נהרגה, איבדתי את הגבולות מול הילדים שלי. הכול היה מותר להם. אסור להגיד לא. וזה לא נכון. זה גרם לי לאבד את עצמי מולם ואת עצמי מול עצמי. החלטתי שאני עוצרת את זה ומחזירה את כולם לגבולות. במקרה של הצעירים שלי, אני יותר גמישה, כי אני קצת יותר רגישה אליהם אחרי כל מה שעברתי, אבל עדיין הכול בתוך מסגרת.״ 

״בהתחלה מול לקוחות היה לי קשה ולא נעים. היה לי קשה להגיד למישהי שצריך לפרום. היום אני מבינה שזה לטובתה, והיא גם מבינה את זה. נוצרה פה מערכת יחסים פתוחה. אני אומרת: ׳אני לא יכולה לתת לך הנחה כי אני לא רוצה שיהיה מצב ש..׳. או: ׳אני אומרת לך שצריך לפרום כי אני רוצה להביא אותך למשבצת מתקדמת׳. גם אם יש מישהי שכותבת בפייסבוק שכך ואחרת, הכול בסדר. אני יודעת את כל הסיפור, ואני יודעת שעשיתי את המקסימום. אני מאמינה בדרך שלי, וזה לא חייב להתאים לכולם.״

מה היית רוצה שתלמידה תיקח איתה מהמפגש איתך?

״שתאמין בעצמה. גם אני הייתי בטוחה שאני לא מסוגלת. כל החיים הייתי בטוחה שאין לי את זה. ופתאום, מאחת שלא מסוגלת, היום אני מלמדת. אני רוצה שהיא תלמד לסרוג, אבל בעיקר שתבין סריגה. שתבין את השפה, שתדע לסרוג עם העיניים, שתדע לזהות טעויות, לשנות, להעז, להביא את הפרויקט אליה. כי כשאת מבינה מה את עושה, יש לך ביטחון. את לא תלויה בהוראות ולא תלויה במדריכה. את יכולה ליצור משהו שהוא שלך.״

עקבו אחרי תמי:

אתר פייסבוק אינטגרם

יוטיוב טיקטוק