סרגנית מדופלמת: ראיון עם טטיאנה באייר

טטיאנה באייר סורגת מגיל שש. היא למדה סריגה באופן מקצועי בקולג’ טכני באוקראינה, ועלתה לישראל בתחילת שנות התשעים. שנים אחר כך, מתוך תקופה כלכלית מורכבת, הסריגה הפכה למקור פרנסה. כיום היא מלמדת קבוצות סריגה בכרמיאל ומנהלת קהילה של סורגות סביבה.

טטיאנה באייר

איך התחלת לסרוג?

״למרות כל הסיפורים שמסביב, אני באה ממשפחה שאף אחד לא סרג בה בכלל. אמא שלי מאוד לא אהבה שאני סורגת. מילדות אני עם משקל עודף גדול, והיא לא אהבה שאני יושבת - וסריגה זה לשבת. אבל הייתה לנו שכנה שתפרה וסרגה לאנשים. היא הייתה אישה מתוקתקת, לבושה בבגדים תואמים, והשמלות שלה היו תפורות בדיוק על הגוף. הייתי באה אליה לקחת בדים לבובות, יושבת איתה ורואה אותה סורגת. רציתי ללמוד והיא הראתה לי. זה פשוט הלך לי.״

״הייתה לנו עוד שכנה שלימדה אותי לסרוג גרביים בגיל שתים-עשרה. בעלה עמד במפעל מתכות והוא היה מכין לנו מסרגות מהשפיצים של גלגלי אופניים, כי אי אפשר היה לקנות מסרגות בחנות. אני חושבת שיש לי אותן אפילו עד היום.״

מה סרגת באותה תקופה?

״אז לימדו אותי לסרוג עין ימין בלולאה האחורית. ככה היא סרגה, והשמאל בהתאם. היו אז באופנה ברטים שסרוגים בפטנט אנגלי, בריוש, ולא יצא לי אף פעם. ואז בגיל תשע נורא ביקשתי מאמא איזושהי חוברת סריגה. אי אפשר היה לקנות בחנויות, והיא השיגה את החוברת בפרוטקציה ממישהו. שם ראיתי שאפשר לסרוג ימין ושמאל אחרת.״

אמא שלך השיגה לך חוברת סריגה, למרות שלא רצתה שתסרגי.

״כן. וככה לימדתי את עצמי בגיל תשע איך לסרוג ימין ושמאל אחרת, ואז יצא לי פטנט אנגלי כמו שרציתי.״

מילדה סקרנית ואוטודידקטית, איך התפתחה קריירת הסריגה שלך בהמשך החיים?

״ניסיתי ללמוד דברים אחרים אבל שום דבר לא משך אותי מספיק. אח שלי למד באוניברסיטה, מהנדס בניין, ואלי זה לא דיבר. בעיר שלנו היה סוג של קולג’ טכני שהכינוי שלו היה “טכני יהודי”. הרבה יהודים שלא הצליחו להתקבל לאוניברסיטה הלכו לשם. היו שם מקצועות כמו צילום, ספרות, תיקון מוצרי חשמל, תיקון נעליים, תפירה ותדמיתנות, וגם סריגה במכונות.״

״אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לשם. זה כבר היה באמצע השנה, בנובמבר, לא בספטמבר. אמא שלי מצאה דרך להכניס אותי לשם באמצעות מכרים. כשהגעתי כולם הסתכלו עליי, ישבו שם בנות מבוגרות ממני והמורה שאלה אם אני יודעת לסרוג. אמרתי שכן. הראיתי לה איך אני סורגת בשתי מסרגות וגם במסרגה אחת. היא אמרה לי: ׳יופי, את תראי להן איך לסרוג במסרגה אחת׳.״

״הלימודים היו שנתיים. למדנו סריגה ביד אבל לרוב למדנו סריגה במכונות סריגה שטוחות. אלה היו הלימודים הכי טובים והכי משמחים בחיים שלי. מאוד אהבתי את הטכנולוגיה וחומרה אבל הכי נהנתי  מהחישובים המתמטיים. הייתה גם עבודת גמר, אני בחרתי לסרוג סוודר לגבר. המנהלים של הקולג’ רצו שנעשה פרויקטים בשבילם, אבל אני כבר בחרתי מה אני רוצה לסרוג. בגלל שהלכתי נגד ההנהלה, קבלתי נקודה פחות בציון. אז כשאומרים ׳סרגנית לא מדופלמת׳ - אני הסרגנית המדופלמת, יש לי דיפלומה.״ היא אומרת ומחייכת חיוך גדול.

מתי הגעת לישראל?

הגעתי לארץ ב-1991 עם אמא שלי. קיבלתי מסכת אב”כ ביחד עם תעודת העולה בשדה התעופה. הגענו לכרמיאל ושם בעצם התחילו החיים שלנו בארץ.

איך נראה עולם הסריגה בארץ באותה התקופה? 

״החנות הראשונה שהלכתי אליה בארץ הייתה כמובן חנות צמר בכרמיאל. אחר כך גם עבדתי שם.

בחורף היו באות נשים ושואלות: ׳כמה עיניים להעלות לאפודה לנכד שלי בן שנתיים וחצי?׳ הייתי אומרת שצריך לסרוג דוגמית כדי לדעת. הן היו שואלות: ׳בשביל מה דוגמית?׳״

״בעלת החנות הייתה אומרת לי פשוט להגיד מספרים - להוריד בצווארון ארבע, שלוש, שתיים, אחת, לא משנה אם הן סורגות עם חוט עבה במסרגות שש או עם מסרגות שתיים וחצי. לי היה קשה להגיד דברים סתם. אני לא אוהבת להגיד דברים סתם. עד היום אני כזאת גם עם תלמידות״.

״בשנת 2012 בערך הייתה אצלנו תקופה מאוד קשה מבחינה כלכלית וחיפשתי דרכים להגדיל את ההכנסה. לנקות אני לא יודעת, אבל לסרוג כן. חברה שלי מכרה תכשיטים בירידים והיא אמרה לי שיש לי הרבה צמר בבית ושכדאי לנסות לסרוג משהו למכירה. סרגתי כמה כובעים וכמה תחתיות והלכתי איתה ליריד. אנשים קנו. אז פתחתי תיק במס הכנסה והתחלתי לצאת איתה לירידים, בעיקר בחיפה בעיר התחתית.״

איך חווית את המעבר הזה ממוכרת בחנות סריגה ליוצרת בדוכן ביריד אומנים? 

״הייתי צריכה כל הזמן להמציא דברים שימשכו אנשים. בשיא, היו לי שני שולחנות מלאים בפריטים סרוגים. סרגתי בובות גדולות ממוטיבים צבעוניים, היתה פעם דוגמה מפורסמת של בובת היפופוטם ממשושים של פרחים אפריקנים. פעם לקחתי מטריית ילדים, הורדתי ממנה את הבד וסרגתי מפה צבעונית מחוטים בצבעי קשת ומתחתי אותה מעל הדוכן. זה היה מושך אנשים לדוכן. וכל פעם הייתי צריכה לחשוב מה באופנה ומה ילדים אוהבים.״

איך ההרגשה לפגוש לקוחות שבוחנים את היצירות שלך - מולך?

״מצד אחד זה היה נחמד לצאת, להראות, לראות אנשים. מצד שני, היו לפעמים אנשים עם גישה מאוד לא נחמדה. אף אחד לא מחייב אותך לקנות. את שואלת - אני עונה. אבל אנשים היו מעליבים. היו כל מיני חוויות לא פשוטות בכלל. אני חושבת שמישהו אחד צריך לסרוג ומישהו אחר לשווק ולמכור. כי למכור משהו שאת סרגת - זה ממש קשה. או לפחות בשבילי זה היה ממש קשה, אבל הייתי חייבת. זו כנראה הייתה חוויה שהייתי חייבת לעבור.״  

איך הגעת ללמד סריגה?

״בירידים תמיד היו באות נשים שסורגות לדבר איתי. הן היו מראות לי בטלפון מה הן סרגו, שאלו שאלות לגבי הסריגה שלהן ואני הייתי מסבירה. אז התחילו להגיד לי: ׳למה שלא תלמדי?׳ וככה הגיעו אלי התלמידות הראשונות. לימדתי בחנות ״מחסן הצמר החברתי״ בכרמיאל, ואחר כך עברתי ללמד נעמת במתנ''ס   ובעמותת ״מרחבים״ במשגב. לאט לאט נפתחו עוד קבוצות. יש תלמידות שבאות אליי לפחות שמונה שנים. זה כבר נהיה סוג של קהילה.״

את ידועה כמי שלא ״מעגלת פינות״ כמורה. מהם העקרונות שלך? 

״כל אחת סורגת מה שהיא רוצה. זה קשה מאוד, במיוחד כשיש עשר נשים במפגש. התלמידות הרבה פעמים צוחקות שצריך לקחת תור עד שאני מגיעה לענות לכולן.״

״יש לי שני משפטים שאני תמיד אומרת לתלמידות, במיוחד בהתחלה: הראשון, 'דוגמית זה לא מילה גסה'. והשני, 'אין סריגה בלי פרימה'. בהתחלה היו כאלו שנעלבו שאני אומרת שצריך לפרום. ואז למדתי להגיד 'יש לך אפשרות כזו ויש אפשרות כזו'. ואם שואלות אותי 'את היית פורמת?', אני תמיד אומרת 'כן'. אם עבודה לא עשויה טוב, אני אגיד איך אפשר לשפר אותה, אני לא אגיד שהיא ׳מהממת׳ סתם. אבל אם אני רואה שמישהי עשתה את הכי טוב שהיא יכולה, אני בהחלט אפרגן כי באמת מגיע לה.  תמיד יש מה לשפר ותמיד יש מה ללמוד.״

איך הופכים חוג סריגה למרחב שבו נשים מגיעות כדי לחדש כוחות? 

״יש לי תלמידות שבאות אלי הרבה שנים, זה כבר סוג של קהילה. מאוד חשוב לי לשמור על האווירה שנוצרת. אם מתקשרת מישהי חדשה, אני שואלת שאלות ומקשיבה ואחרי זה מנסה להתאים אותה לאחת לקבוצה שאני חושבת שבה יהיה לה טוב. אני רוצה לשמור על הבנות שלי, אני רוצה שיהיה להן טוב, שהאווירה בקבוצה תישאר נעימה וידידותית, שהן יבואו עם מצב רוח טוב וירצו לחזור עוד ועוד. חשוב לחבק ולהרגיש את הבן אדם שבא.״

יש דברים שאת לא אוהבת ללמד או שלא תלמדי בכלל?

״כן. סריגה מחוטי טריקו אני לא ממש מלמדת. אני מחזיקה את המסרגה בשיטת עט ולא בשיטת סכין, ובשיטה הזאת קשה מאוד לסרוג טריקו. אני יכולה להסביר את הבסיס, אבל אני לא נכנסת לזה לעומק. גם סריגה אירית במסרגה אחת היא משהו שאני פחות מתחברת אליו. אני מעדיפה להפנות למישהי שכן מתמחה בזה. באופן כללי אני לא אוהבת ללמד משהו שאני לא מרגישה שאני ממש טובה בו.״

מה הכי מאתגר בהוראה?

״לפעמים מישהי לא מבינה הסבר מסוים ואז צריך למצוא דרך אחרת להסביר את אותו הדבר. אני הופכת את זה בראש ומנסה להסביר שוב בצורה אחרת עד שהיא מבינה. דבר נוסף שקשה לפעמים זה ללמד שמאליות.״

עקבו אחרי טטיאנה:

בפייסבוק