תני בחינם

“מה זאת אומרת 400 ש״ח? זה רק צעיף / שמיכת תינוק / השלימי.”

“50 ש״ח לדוגמה דיגיטלית? השתגעת?”

“שיעור ב־140 ש״ח?”

בואו נדבר על זה רגע.

כשאשה סורגת דורשת תשלום על עבודה, על ידע, על זמן - משהו בסביבה מתכווץ. כאילו שביקשה יותר ממה שמותר לה. כאילו שסורגת זה תחביב, לא מומחיות. חמודה, תני בחינם. הרי את נהנית מזה.

אבל כשהיא מבקשת תשלום על הדוגמה שכתבה? כשהיא דורשת שכר על שיעור? כשהיא מתמחרת את מה שנסרג בידיים שלה? פתאום היא נתפסת כמי שמעיזה. כמו מישהי שעדיין לא הבינה שהזמן שלה שווה פחות. שהעשייה שלה היא בשביל הלב, לא בשביל חשבון הבנק.

אז לא.

אנחנו לא “סתם נהנות”. אנחנו יוצרות. אנחנו מתמקצעות בתחום היצירה שלנו. וכמה קל למחוק את הערך של משהו שנעשה בזמן נשי, זמן שנדחס בין עבודה, חיי משפחה, וכל מה שסביב.

דוגמה עולה כסף כי כרוכות בכתיבה שעות של פיתוח, בדיקות, גרסאות, שרטוטים, התאמות, צילום, כתיבה מדויקת. שיעור עולה כסף כי אני מלמדת איך לסרוג וגם איך לתכנן, איך לחשוב, איך לפתור בעיות, איך להתמודד עם דילמות, ואיך להתקדם בבטחה אל הסיום המיוחל. וסוודר עולה כסף כי הוא נסרג ביד מיומנת, במשך ימים, לילות ושעות ארוכות.

והאישה שסורגת את זה?

מותר לה לבקש.

מותר לה לגבות.

מותר לה להתפרנס בכבוד.

גם אם זה לא נתפס כ״מקצוע״ או כ״מומחיות״ בעיני מי שלא יצר מעולם דבר בידיים.