לסרוג את החלומות שלי

שני דיעי

שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים.

היי שני, ספרי על עצמך קצת

“נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.”

מתי התחלת לסרוג?

״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי. היא סורגת, אלופת האלופות. הזיכרון המוקדם שלי הוא הגובלנים שהיא הייתה עושה, ואנחנו – האחיות – רבות על השמלות שהיא סרגה. גם סבתא שלי, ניצולת שואה, סרגה עד גיל תשעים ושמונה. היא הייתה סרגנית אולימפית. זה לא היה קשה ללמוד לסרוג. הפרויקט הראשון שלי היה כובע. אני הבת היחידה מבין האחיות שלמדה לסרוג, וכשהתבגרתי זה יצר ביני לבין אמא שלי עוד שפה, עוד משהו משותף.״

מה המקום של הסריגה בחיים שלך?

״הסריגה תמיד חוזרת בתקופות קשות. באשפוזים אני מאוד חוזרת לזה. שם זה הופך להיות עולם ומלואו. האשפוז הראשון היה ב־2012. הילד הקטן היה אז בן שנתיים. במחלקות נפשיות סגורות יש דברים שאסור להכניס, כמו מסרגות, אבל תמיד הייתי מצליחה. אמא שלי השיגה לי אישורים מיוחדים, והייתה מביאה לי מסרגות וחוטים. משהו להתעסק בו, משהו שעושה לי טוב.”

“באשפוז הראשון קיבלתי אישור מיוחד לנסוע לתל אביב. נסעתי בשני אוטובוסים לחנות חוטים שלא הכרתי. חזרתי עם שלוש שקיות ענקיות מלאות בחוטים ומסרגות. ושם התחלתי את השמיכה הזוגית, שאני עדיין איתה. היו שם שעות על גבי שעות שלא עשינו כלום. כל אחת העבירה את הזמן בדרך אחרת, ואני אמרתי: זו ההזדמנות. זה הדבר שהכי עושה לי טוב.״

זו השמיכה שבצילום ששלחת בקבוצה? היא עדיין לא גמורה, נכון?

“נכון. היא יוצאת רק בזמנים קשים. יוצאת מתחת למיטה. זו עבודה בתהליך של שנים. אמא שלי תמיד אומרת לי: ‘די, תפרמי. בשביל מה צריך את זה? הולך על זה כל כך הרבה צמר’. ואני אומרת לה: ‘לא. זה חשוב לי’. אני לא רואה בזה בזבוז. אני רואה בזה משהו מאוד חשוב.״

מה השמיכה הזו מסמלת עבורך?

״שקט נפשי. רוגע. טוב. זמנים טובים. היא הולכת איתי, גם כשאני לא סורגת אותה. לפעמים תקופות מאוד־מאוד ארוכות, של חודשים, היא פשוט שם. תמיד מתחת למיטה שלי. תמיד־תמיד מתחת למיטה שלי.״

״באשפוזים זה מילא לי ימים ושעות. במחלקות הפרעות אכילה בוחנים אותך כל הזמן, ויש שעות ארוכות שצריך להעביר איכשהו. זה היה הזמן שלי. הזמן עם הסריגה.״

השמיכה של שני

ומה את סורגת עכשיו?

היום אני יותר מתחילה פרויקטים. יש לי המון. אלינה, גרביים שעוד לא המשכתי, לפעמים אני מרימה ידיים מהר מדי. אם ההוראות לא ברורות לי ישר. אני מרגישה לפעמים שאני לא מספיק מבינה.”

“תמיד אמרתי לאמא שלי שהחלום שלי הוא לסרוג גרביים. והיא הייתה אומרת: ‘למה לך? מי צריך את זה?’ ואני אמרתי: ‘זה החלום שלי’. נמאס לי מכובעים ושמיכות. רציתי משהו אחר. ישבתי שעות ביוטיוב, הסתכלתי על סוודרים, רגלן, סוודרים פתוחים עם כפתורים, ואמרתי לעצמי שזה עוד חלום. אף פעם לא סרגתי סוודר.”

היצירות של שני

היצירות של שני

היצירות של שני

היצירות של שני

היחס של אמא שלך לסריגה שונה משלך

״אמא שלי אלופת האלופים, אבל היא לא סורגת דברים כאלה. גרביים או סוודר לאישה זה לא מעניין אותה. היא בעיקר סורגת לתינוקות, והיא עושה את זה מושלם. אבל היא מאוד מקובעת. יש לה דברים קבועים שהיא סורגת, ומה שמחוץ לזה – בעיניה זה בזבוז. לדוגמה, השמיכה הזוגית, שכל כך חשובה לי. כל פעם שהיא רואה אותה היא אומרת: ׳בואי נפרום, בשביל מה צריך את זה, חבל על החוטים, חבל על הזמן והכסף׳. מבחינתה זה בזבוז.״

״אבל אני חושבת שזה בא מהמקום שהיא גדלה בו, נעליים, כובע, אפודה לתינוק זה דבר חשוב ומוערך. מעבר לזה, גם את הדברים שהיא עצמה סורגת היא לא באמת מעריכה. היא יכולה למכור סט שלם במחיר סמלי, רק כדי להחזיר את הכסף על החוטים. אין שם הערכה לעצמה או לעבודה. והיא סורגת כל הזמן, מהבוקר עד הלילה. אין מצב שהיא יוצאת מהבית בלי מסרגות. אבל אני יודעת לשים את ההערות של אמא בצד. זה חשוב לי.״

מה זה לקרוס נפשית?

״האשפוז הראשון היה סביב הפרעות אכילה, והוא היה הראשון מתוך כמה שבאו אחריו. בהמשך, האשפוזים כבר לא עסקו בהפרעות אכילה, אלא בסכיזופרניה שהתפרצה. כשהמחלה מתפרצת – החיים מתמוטטים. אין תפקוד. לא בבית, לא בעצמך, לא עם הילדים. שום דבר לא מסתדר, שום דבר לא הגיוני. קשה להבין מה קורה בכלל.״

״יש לי בעל מדהים, אבל בפעם הראשונה לא הבינו. זו הייתה הידרדרות הדרגתית, עד שיום אחד הגעתי לאחותי. כל האחיות שלי היו שם, גם אמא שלי, ופשוט נשכבתי על הרצפה ולא יכולתי לקום. זה היה מחוץ לבית שלהם, בגינה, במושב. פשוט נשכבתי, ושם זה נעצר. בהתמוטטות הראשונה, הטוטאלית, הרגשתי שזהו – מפה אני כבר לא קמה.״

״דווקא הרגע הזה העיר את כולם. באמת העיר. בעקבותיו הגעתי לאשפוז פסיכיאטריה. בסך הכול היו לי, לדעתי, ארבעה אשפוזים, וכל אחד מהם נמשך בין שלושה לארבעה חודשים. זה נחשב להרבה. היו שבועות שלא זכרתי כלום מתחילת האשפוז, לא איך הגעתי, לא מה עשיתי שם. אני זוכרת שקמים, מקבלים כדורים, ומעבירים את היום איכשהו, עם מתנדבים מהמחלקה ומבחוץ. ולאט־לאט, יום אחרי יום, משהו קטן מתרומם, משהו מסתדר, משהו חוזר לזיכרון.״ 

גם שם סרגת?

״גם שם אמא שלי דחפה להשיג אישורים לסריגה. אנשים אחרים התעסקו בצביעה, במנדלות ובפעילויות שונות, ואני בעיקר סרגתי. לא את השמיכה. סרגתי פרויקטים קטנים שאפשר לסיים. באשפוזים זה חשוב שיהיה משהו שניתן לסיים, זה נותן תחושה של סגירת מעגל. את רוב הדברים שסרגתי נתתי במתנה, אני לא מוכרת. אבל יש הבדל ברור בין השמיכה מהאשפוז הראשון לבין הדברים שסרגתי אחר כך. השמיכה היא משהו שלי. משהו שאני עושה בשבילי, לא בשביל אף אחד אחר. לא משנה אם זה לוקח חודש, שנה או שנתיים – זה נשאר שלי.״

איך את מרגישה היום? 

״אחת הסיבות שהצטרפתי לטסט של הסוודר שלך זה שרציתי, פעם אחת, לעשות משהו שמאתגר אותי. אותו דבר עם הגרביים, וגם עם אלינה. אני מנסה. אני באמת משתדלת. אני חושבת שהיה לי קל יותר, אם ההוראות היו מאוד־מאוד פשוטות. אני צריכה הסבר ממש בסיסי, שלב־אחרי־שלב.״

״כשדיברת על הרגעים שבהם נהיה קשה – כשיש טעויות, כשהכול מסתבך, וכשעולים הקולות הפנימיים שאומרים ׳את לא שווה, את לא יכולה׳ – זה פגע בול. אלה בדיוק המשפטים שלי. ׳מי את שתעזי בכלל. אל תעזי.׳ שלושת המשפטים האלה הם בדיוק ההגדרה של מה שאני מרגישה וחושבת כלפי עצמי.״

שני דיעי

מה החלום שלך בסריגה?

״אני עוקבת אחרי המון קבוצות, באמת המון, מכל מיני תחומים. אבל הקבוצה שלך, של הסריגה, היא אחרת. אחריה אני באמת עוקבת. אני קוראת כל שורה, כל תגובה, כל דבר שנכתב שם. והיום, כשהעלית את התמונה שלך עם הסוודר שסרגת – וואו. זה היה כל כך יפה. מבחינתי, זה השראה. זה החלום שלי להגיע לשם.״

״בשבילי הסריגה היא קודם כול שקט. ומתוך השקט הזה מסתובבים המון חלומות. אחד מהם הוא גרביים. זה תמיד היה שם, זה לא רעיון חדש. אבל תמיד הורידו אותי מזה ואמרו לי: ׳בשביל מה? לכי תקני גרביים במחסני ביגוד׳. וזה בדיוק העניין – הרצון הזה לסרוג משהו שלא “צריך”, שלא מצדיק את עצמו כלכלית, אלא בא מחלום. משהו שנולד מהרצון, לא מהשימושיות. גדלתי וחונכתי על דברים פרקטיים. אבל היום אני מבינה שמותר גם לא לעשות דברים פרקטיים. בעיניי, הסריגה היא חלק מחלום הרבה יותר גדול. ומותר לחלום.״

האם יש חלום בסריגה שכבר הגשמת?

״כן. נעליים לתינוקות. אם הייתי מראה לך את הנעלולים הקטנטנים האלה… זה היה פרויקט שאפילו אמא שלי לא האמינה שאני אצליח לסרוג. בקשתי ממנה שתגיד לי בדיוק מה לעשות. כתבתי הכל על דף, סרגתי בדיוק וזה עבד. זה היה שוס.״

״יש לי שידה ליד המיטה, עם חמש מגירות. ארבע מהן מלאות בסריגה - צמר, חוטים, מסרגות, הכול.

והמגירה החמישית היא של תרופות. וזה בסדר גמור. זה הכול טיפול. זו שידת הטיפול שלי.״

שני דיעי