להנדס חיבוק
- 12 בפבר׳
- זמן קריאה 6 דקות
לינור ברנר על סריגה תעשייתית, בובות ומגע
לינור ברנר היא מעצבת טקסטיל וסריגה תעשייתית, בוגרת שנקר. פרויקט הגמר שלה עסק בפיתוח בובות שנסרגות במכונה ומשמרות איכויות של סריגה ידנית, שמזמינות מגע וחיבוק.
איזה כיף שכתבת לי, נעים מאוד להכיר. ספרי קצת איפה את היום?
״האמת? מנסה להבין איך מתחילים. איך עסק עובד, איך בכלל מתנהלים בעולם הזה. אני בן אדם עם בעיות קשב - זה מגיע עם הרבה יצירתיות, אבל גם עם הרבה קושי. אני יוצאת מהלימודים, ואני כזה מנסה להבין איך עושים את זה עכשיו.״
מתי התחלת לסרוג?
״ממש מוקדם. אני זוכרת את עצמי סורגת כבר בגיל שמונה. סבתא שלי ניסתה ללמד אותי, זה לא כל כך הצליח, ואז עברתי ליוטיוב. מאז זה פשוט איתי. תמיד סרגתי בעיקר במסרגה אחת. היו לי גם פרויקטים עם שתי מסרגות, אבל זה אף פעם לא ממש החזיק אצלי. משהו במסרגה אחת יותר עבד לי. אפשר לזוז איתה, להסתובב, והיא מאפשרת סריגה תלת-מימדית."
למדת אמנות כבר בתיכון.
"כן. למדתי בתיכון לאומנויות בחיפה. גדלתי ביקנעם והייתי נוסעת שעתיים כל בוקר. זה היה קשוח, אבל הייתי מאוד אמביציונית. זה היה בית ספר חזק, עם מורים מהאקדמיה לעיצוב ויצו. למדתי שם עיצוב גרפי וספרות. אחרי זה טיילתי, עבדתי במחנות קיץ, הייתי בהודו. ושם הבנתי שאני צריכה להתחיל ללמוד. לא היה לי ברור מה. תמיד יצרתי דברים, תמיד סרגתי, ותמיד הרגשתי שזו מלאכה עם הרבה structure. משהו תלת־ממדי. אני רואה נפחים."
ואז מגיע הרגע לבחור לימודים. למה עיצוב טקסטיל?
״התלבטתי בין עיצוב תעשייתי לעיצוב טקסטיל. ידעתי שאני אוהבת לסרוג, ידעתי שידי בעיצוב, ואמרתי יאללה. בוא נזרום. היה יום פתוח בבצלאל והיה יום פתוח בשנקר במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר (ראש המחלקה: מיקי קידר). בבצלאל היה חורפי כזה. בשנקר הביאו תותים והיה חמוד. וגם, בכנות, לא רציתי לגור בירושלים. אז בחרתי שנקר.״
״בשנה הראשונה בשנקר לומדים הכול: אריגה, סריגה, הדפס, רקמה. באמת נשמע כמו חלום רטוב של כל מי שאוהבת קראפט. ואז צריך לבחור כיוון, ושם הבנתי שסריגה זה המקום שלי.״
מה מיוחד בלימודי סריגה תעשייתית?
״בשנקר מלמדים ממש לתכנת מכונות סריגה. יש תוכנה שמופעלת על ידי קוד. כדי להבין את זה, צריך להבין סריגה. מי שלא מבין שורות קצרות, אינטרזיה, צמצומים והרחבות - לא מבין מה קורה בתוכנה. אותי זה תפס חזק. אני יכולה להיות בהיפר־פוקוס שעות מול המחשב. כל הפרויקטים שלי התגלגלו לשם. זה הרגיש לי מאוד טבעי.״
ואז מגיעה השנה האחרונה ללימודים.
״השנה האחרונה הייתה בתוך מלחמה. חזרתי לגור אצל ההורים, כי לא היה לי מה לעשות במרכז עם כל האזעקות. וסרגתי. סרגתי מלא בובות. פשוט סרגתי. כששואלים אותך מה את רוצה לעשות בשנת מחקר — לא הייתה לי תשובה ברורה. ידעתי שזה יהיה סריגה תעשייתית. אבל בראש שלי רציתי לעשות בובות. וזה לא משהו ש״עושים״ בשנת מחקר. צריך קונספט, צריך עומק, צריך מסע. ואני רציתי בובות.״
״ידעתי כמה סריגת בובות נתנה לי בתקופה הזאת. ידעתי איזה אופי יש להן. ידעתי כמה אנשים התרגשו כשנתתי להם אותן. לא ידעתי להגיד עדיין מה הקונספט, אבל ידעתי שזו המלאכה שנעימה לי. שזה מה שבא לי לעשות. אני בסוף מעצבת לעצמי. אני לא יכולה לרגש את כולם. אז אני מרגשת את עצמי.״
איך משתלבת הטכנולוגיה בפרויקט הגמר שלך? קראתי באתר שהבובות סרוגות במכונה?
״בסריגה תעשייתית יש כמה פרקטיקות ייצור מובילות: בהרבה מקומות סורגים בד, ואז חותכים אותו ותופרים. זו הדרך הכי מוכרת, אבל היא מאוד רחוקה ממה שמעניין אותי. יש דרך יותר מתקדמת, שבה סורגים את החלקים במכונה עם צמצומים והרחבות, ואז מחברים אותם. זה כבר יותר קרוב לסריגה ידנית, אבל עדיין יש שלב של חיבור. מה שעניין אותי הוא הדרך השלישית: לסרוג חפץ שיוצא שלם מהמכונה. שמים חוט, ויוצא אובייקט. בלי חיתוך ובלי תפירה. זה עולם הרבה פחות מפותח, כי הוא מורכב יותר טכנולוגית ולוקח יותר זמן, אבל הוא מאפשר חופש אחר לגמרי.״
״כדי לעבוד בשיטה הזו חייבים להבין סריגה לעומק. המכונה לא חושבת בשבילך, היא מבצעת. ואם אתה לא יודע להסביר לה בדיוק מה אתה רוצה שיקרה, זה פשוט לא יעבוד. בשלב מסוים הבנתי שהידע הזה חסר בשנקר, אז התחלתי להמציא לעצמי דרך. חיברתי ידע מסריגה ידנית למה שהכרתי מסריגה תעשייתית, עשיתי המון ניסויים, וניסיתי לגרום למכונה להתנהג בצורה תלת-ממדית. מה שהיה לי חשוב זה לא לייצר משטחים אלא גופים. רציתי לייצר חפצים תלת-ממדיים, עם מראה ידני, אבל בייצור תעשייתי. שתהליך הייצור יהיה יותר מהיר מסריגה ידנית, אבל שירגיש כמוה. שיהיה רך, מחמם, קצת סנטימנטלי.״
ואני מנחשת שהמרצים לא התלהבו מהרעיון של פרויקט גמר של בובות סרוגות.
״נכון. היתה התנגדות. אבל התהליך עצמו היה מאוד מעניין. כשהתחלתי לקבל את התוצרים הראשונים, אמרו לי: ׳אולי אל תמלאי את הבובות׳. דיברו איתי על כמה כוח יש לטקסטיל לבד, בגלל שהרבה פעמים הוצאתי מהמכונה בדים מאוד חזקים שעמדו לבד; המבנה שלהם היה סוג של קונסטרוקציה, ובעולם הטקסטיל זה נחשב משהו מאוד מוערך - טקסטיל שעומד בעצמו, הוא עוצמתי. להכניס מילוי כביכול מוזיל את העבודה.״
״אבל אני הייתי בטוחה במה שאני רוצה. אמרתי: ׳אני רוצה בובות. אני רוצה מילוי. אני יודעת מה אני רוצה׳. ועשיתי מה שאני רוצה. אני מאוד מאוד שלמה עם מה שיצא, ובאמת - הפרויקט קיבל הרבה תגובות חיוביות.״
בואי נדבר על הבובות
״המטרה והרעיון הקונספטואלי של פרויקט הגמר היה לייצר חפצים שמעניקים נחמה וחיבוק בימים שהם יותר קשים. באמת לכל אחד מהמוצרים יש מין אופי כזה. כדי להגיע לזה חשבתי הרבה על איך מייצרים רגש כלפי חפץ שנוצר בייצור תעשייתי. רציתי חפץ שיחמם אותי, שיהיה לי נעים, ושיהיה בו איזשהו אפקט סנטימנטלי כזה. לא ממש ידעתי איך עושים את זה, והמשימה שלי היתה לפתח דרך בתוך הטכנולוגיה כדי להביא רגש. האובייקטים נראים כמו סריגה ידנית, משהו שלא כל כך קיים בתעשייה, וסרוגים בצורה מעגלית. ובאמת השתמשתי בכל הידע שיש לי בסריגה ידנית כדי לייצר גופים בצורה תלת-ממדית. משם זה הגיע.״
״אלו אובייקטים רכים, כאלה שמיועדים למגע, לחיבוק, לנוכחות פיזית. זה חיבוק בלי מגע. יש הרבה אנשים, במיוחד עכשיו, שאין להם ממי לקבל חיבוק. או שלא יכולים. זה עצוב, אבל זה קיים. שכבתי פה יומיים מכורבלת עם אחת הבובות והבנתי - יש בזה משהו. חפץ שיכול להחזיק רגש.״
״ואצלי אין פרצופים. שואלים אותי הרבה למה אין פרצוף. יש אנשים שזה מפחיד אותם, אבל יש עניין של הפשטות, של הנראות של התוצר ושל הדיזיין. זה הופך את המוצר למשהו שהוא קצת יותר מבוגר, מתאים למבוגרים שרוצים להיות ילדים.״
והבחירות החומריות תומכות בזה.
״כן. בחרתי חוטי כותנה של סריגה ידנית. לא חומרים תעשייתיים “נוחים”. אלה חוטים של בובות, עם feel רך, כותנה לא ממורצרת. אלו לא חוטים אידיאליים למכונה, והייתי צריכה להמציא דרכים לעבוד איתם. אבל רציתי שהאובייקט ירגיש ידני, גם אם הוא יוצא ממכונה.״
בסוף הפרויקט מקבל תגובות חזקות.
״אני מאוד מאוד שלמה עם מה שיצא, ובאמת הפרויקט קיבל הרבה תגובות חיוביות. היו תגובות כל כך טובות שהבנתי שאין לי ברירה אלא לגרום לדבר הזה לקרות ולהוליד אותו לעולם, ושיש לו ערך. העבודות שלי הוצגו בתערוכה של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שחגגה עשרים שנה. הביאו עבודות של בוגרות ובוגרים לאורך השנים, וגם אני הצגתי שם. לראות את העבודה שלי בתוך הרצף הזה, לצד עבודות של שנים אחורה, היה משמעותי. מעבר לזה גם הצגתי בתערוכה ״צבע טרי״ וגם במסגרת New York Textile Month 2025, והיה מועמד (Finalist) לפרס Dorothy Waxman International Textile Design Prize.״
מה קורה אחרי רגעים גדולים כאלה של אירועים גדולים והרבה חשיפה?
״יש high. יש התרגשות גדולה. פתאום מלא תגובות. אנשים מתלהבים. אומרים דברים טובים. ואז זה נגמר. ויש שקט. וזה מבלבל. כי היה רגע חזק של אישור, ואז אין המשכיות מיידית. אין מסגרת. אין מישהו שאומר לך מה עכשיו. את נשארת לבד עם הדבר הזה. צריך להחליט אם זה ממשיך. איך זה ממשיך, ואם בכלל.״
איפה היה הקושי הכי גדול?
״יצאתי מהלימודים עם תחום שאני מאוד אוהבת, פיתוח סריגה, והוא מאוד מאוד ספציפי. אין לזה כמעט מקום בארץ. חיפשתי איפה לעסוק בסריגה ולא מצאתי. ובמקביל, אם אני רוצה להפוך את זה לעסק, צריך להבין איך דברים עובדים: איך מקימים עסק, איך מתפרנסים, איך מייצרים. יש לי הרבה יצירתיות, אבל יש גם הרבה קושי בדברים האלה.״
ואיפה את היום?
״אני עובדת בשנקר, בשבילי להיות קרובה לתחום שאני רוצה לעסוק בו זה הכי הגיוני. אני עובדת בתור עוזרת הוראה, ואני עובדת עם הסטודנטים. בחודש הבא אני מתחילה להרצות גם במחלקה לעיצוב טקסטיל בסריגה. במקביל אני עובדת במכון מחקר Cirtex שעוסק בפיתוח פתרונות טקסטיליים לתעשייה ואני הסורגת שלהם. אם יש חברות שצריכות בדים מיוחדים, עם פונקציה מיוחדת, זה מה שמפתחים במכון.״
״לא תכננתי להיות עצמאית בכלל. אבל הרגשתי שאין לי ברירה. פיתחתי טכנולוגיה שיש לי רק איך לייצר אותה במוסד אקדמי. לא קל לבנות על זה עסק. אז זה משהו שאני מנסה בזמן החופשי לעבוד עליו. כל פעם שיש לי רגע פנוי אני פונה למעצבת פנים הזו ולחנות הזו, ואני יושבת פה עם סטוק של עשרים בובות בבית. ואני מאוד מקווה שפשוט אם יש משהו שאתה באמת מאמין בו ועובד בו בכל זמן שאפשר, אז אולי משהו יתפוס. אני מאוד מאמינה במה שאני עושה.״
עקבו אחרי לינור:
החנות בה ניתן לרכוש את הבובות המופלאות שלה - https://www.needlehug.com/
