הכלי היחיד שהיה לנו הוא הסריגה

הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות.

מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני

איך הוקמה עין טובה?

הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המסרגות הפרטיות שלנו — בלי כוונת תחילה. שיפי ואני נסענו לים המלח עם חבר, וכשדיברנו בטלפון היא אמרה: ׳אולי ניקח איתנו סריגה? בטוח יהיו שם נשים שיתעניינו.׳ לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכות. כל אחת לקחה מהסטאש הפרטי שלה צמר ומסרגות, וככה זה התחיל.״

״היה לנו ברור שהסריגה יכולה להיות משמעותית במיוחד ברגעים האלה. כשהגענו למלון ראינו שגם נשים שלא סרגו הרבה זמן מצאו בזה מפלט. הן ישבו שעות בלי שום דבר לעשות, ופתאום היה משהו שממלא את הזמן. אנשי טיפול שעברו באזור אמרו שזה רעיון מצוין, כמו ריפוי בעיסוק. זה התחיל במקרה, מתוך אינטואיציה עמוקה שזה יכול לעזור.״

״התחלנו כארבע נשים. שיפי (שפרה ויגודה) ואני נסענו בפעם הראשונה עם חבר, וזה היה מקרי לגמרי. בגלל שהמפגש שם היה כל כך חזק, כבר מהדרך התקשרנו להגר.״

הגר: ״אני בכלל ראיתי את הפוסט בפייסבוק. כל כך כעסתי שלא אמרו לי. זה היה בשבוע הראשון למלחמה, אספתי כסף, קניתי ציוד, ואז פתאום ראיתי את הפוסט: “אנחנו יורדות לים המלח.” הרגשתי שאני רוצה לרדת עכשיו. אמרתי לעצמי: ׳זה מה שאני עושה׳. גם ככה אני בבית וסורגת כל היום. זה נתן לי מענה, וגם לשירי (כנעני), שהיינו שותפות לסטודיו. זה היה רגע של ׳אללה, נוסעות׳.״

הילה: ״וזה לא נתן מענה רק למי שפגשנו שם, אלא גם לנו. היה צריך לתעל את האנרגיה, את הלחץ, את התחושה שחייבים לעשות משהו. כולנו סורגות, אז זה היה הדבר הכי טבעי.״

אתן מגיעות למלון בים המלח, ואז מה אתן עושות?

הילה: ״בהתחלה דמיינו שנבוא רק לסרוג, אבל בפועל עשרות נשים התנפלו עלינו. זה נהיה גדול מאוד מהר. שירי והגר הצטרפו ביום השני, ואפילו לא ישבו איתנו, פשוט שלחנו אותן למלון אחר ואמרנו: ׳תשבו, תוציאו סריגה, ואנשים יבואו׳. וזה בדיוק מה שקרה.״

“הימים הראשונים היו מאוד כאוטיים. הרבה מהנשים, בעיקר המבוגרות, היו עסוקות ברופאים, תרופות, בדיקות. שלא לדבר על בגדים, שמפו, כל הדברים הבסיסיים. הן היו בלחץ שהן יפספסו אותנו. היו נשים שישבו שעות, כי לא היה להן לאן ללכת. הן מנותקות מהבית, מהמטבח שלהן, מהפינה שלהן.”

הגר: ״כשהגענו למלון הסברנו שאנחנו לא פעילות רשמיות ולא מבקשות כלום, רק מקום פתוח לשבת. היה לנו חשוב שזה יהיה ספונטני, בלי הרשמה ובלי לחץ. הקפדנו שהמפגשים יהיו ארוכים, שלוש עד חמש שעות, כדי שאנשים יוכלו להגיע בין רופאים, פגישות עם צוותים סוציאליים, והתארגנות. הימים הראשונים היו כאוטיים, והידיעה שאנחנו שם כל הזמן ספקה תחושת יציבות.״

מעגל סריגה של עין טובה

מתי היוזמה האישית הופכת לארגון?

הילה: ״אחרי כשבוע, כשהפניות התרבו, נוצר צורך במסגרת מינימלית. כתבנו דף הנחיות לנשים שרצו לפתוח מעגלים דומים, והזמנו מתנדבות נוספות להצטרף. בשלב הזה גם נתנו ליוזמה את השם “עין טובה”. השם והלוגו איפשרו לנו להסביר במה מדובר, לארגן תרומות, ולדבר עם עסקים ועם נשים שרצו לפתוח מעגל משלהן בלי להתחיל כל פעם את השיחה מהתחלה.״ 

״הבנו אנחנו לא יכולות להיות בכל מלון, אבל נרכז ציוד, ידע וחומרים. הזמנו כל מי שרוצה לפתוח מעגל ליצור קשר. ואז נטע הלפרין מ”הארץ” ראתה את הפוסט שלי ופנתה לעשות כתבה. היא חשבה שזה יהיה אייטם קטן, אבל זה הפך לכתבה גדולה והפיץ את היוזמה בצורה רחבה. קיבלנו פניות רבות, גם מאנשים שרצו לסרוג וגם מכאלה שלא סורגות אבל רצו לעזור: נהיגה, ארגון, לוגיסטיקה. בשיא הגענו לכ־25 מלונות, ולפי הערכה שלנו היו בערך 600 נשים סורגות.״

הילה: ״אחת הנשים המשמעותיות עבורנו היא סטייסי בצלאל מניו ג’רזי. היא ארגנה רכבת אווירית של צמר. היא סיפרה שרצתה לעזור בתחילת המלחמה, תרמה ושלחה ציוד, אבל זה לא היה משהו שהיא הזדהתה איתו. ואז הבינה שהתרומה שלה צריכה לבוא מהסריגה. דרך הקהילה שלה היא הגיעה למנכ”ל Lion Brand, ומשם קיבלנו כמויות עצומות של חוטים. הייתה נקודה שבה הבנו שצריך גם גב כלכלי כדי שהדבר הזה יוכל להימשך. הגשנו בקשת תמיכה למכון שחרית שמימן חלק גדול מהפעילות שלנו וממשיך לעזור לנו בחשיבה.״

ומהי ההשפעה עליכן?

הגר: ״הרבה מהנשים שהתנדבו ופתחו מעגלים בעצמן הרגישו בדיוק כמונו בהתחלה, מתוסכלות, רוצות לעשות משהו. חברה טובה שבאה מעולם המחול, הצטרפה בלי לדעת לסרוג והתחילה לרקום. אפילו אמא שלי, שהייתה נהגת שלנו, פתחה מעגל משלה.״ 

הילה: ״כל אחת מצאה את מקומה. בשלב מאוחר יותר, נשים שהיו אתנו כבר לא יכלו לנסוע לים המלח וביקשו שנפתח גם פעילות בתל אביב. אמרנו מי שיש לה אומץ ללכת לדלפק מלון ולהגיד “באתי לסרוג עם אנשים” - קדימה! וככה נפתחו מעגלים נוספים.״

הגר: ״מעבר לתנועה ולעשייה, קרה גם משהו אישי. אף פעם לא הרגשתי חלק מקהילת סריגה. פשוט סרגתי. כולנו יפואיות, שכנות, הכרנו אחת את השנייה מעולמות אחרים. ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי חלק מקהילה — וזה קרה תוך כדי התהליך.״

אתן מדברות על נשים שלא באו מרקע של סריגה. מה המשמעות של ניהול מרחב כזה?

הגר: ״לא הגענו כמומחיות. הגענו כבנות אדם שרוצות להיות שם, להחזיק, לארגן, להתחבר. זה נבע מאינסטינקט ויכולות אנושיות, לא ממומחיות בסריגה או מרקע טיפולי.״

הילה: ״אמרנו בצורה ישירה שאנחנו לא כאן כדי ללמד. אם מישהי רוצה ללמוד, יש פה נשים שיודעות יותר מאיתנו. נתנו להן ללמד זו את זו. נשים רבות לא יכלו לסרוג בגלל העיניים או הידיים, ועדיין הגיעו. הן אמרו: “זה לא הצמר ולא המסרגות - זה שבאתן.”

מעגל סריגה של עין טובה במלון התאטרון

מה היתה התרומה של המעגלים האלה לנשים שהגיעו?

​​הילה: ״ישבו שם במלון נשים שברחו משדרות בלי שום דבר. מי שלקחה פיג’מה - זה היה טוב. לא היה להן כלום. ופתאום באות כמה חמודות ומחלקות צמר, והכדור צמר הזה והמסרגות האלה - הם רק שלי עכשיו. אני בחרתי את הצבע, אני בחרתי את עובי המסרגה. והיה לזה משמעות מאוד מאוד גדולה. ברגע הזה של משהו אישי שהן בחרו והוא שלהן.״

הגר: ״הסיפורים הכי מספקים באיזשהו מקום, זה באמת מקומות שהסריגה הצילה. כשאת מביאה את הסריגה לחיים שמישהי עברה את השביעי באוקטובר באחת הדרכים הכי מחרידות שיכולות להיות. הסיפור שלה נגלה לי לאט לאט. הבנתי שהסריגה מלווה אותה לאורך כל השבוע, גם בין לבין, כשהיא קמה בארבע לפנות בוקר ולא יכולה לישון. היא סיפרה לי איך היא יודעת להדליק את האור במלון כדי לא להפריע לבעל לישון. לאן היא יכולה ללכת במלון, לסרוג בחוץ עד שיש כבר אור, כדי לא להפריע.”

״היו שם נשים שאם היית יושבת בנקודה שלהן בלובי - וואו, וואו. כולם ידעו: ׳פה אליס יושבת וסורגת, ולא מפריעים לה.׳ רק עושים רשימה, מי הבא בתור שהיא תסרוג לו משהו.”

הגר: “הייתה אצלי מישהי שלא הייתה נפש חיה, כולל העובדים במטבח שלא קיבלו כיפה שהיא סרגה. זה היה משהו לעבוד עבורו, ולעזור להתמודד עם טראומה מאוד מאוד קשה. אז זה מין סיפור נורא מספק, במקום שבאמת מלאכת הסריגה עשתה את זה.”

הילה: ״היה גם משהו חזק במראה של קבוצת נשים יושבות וסורגות יחד. גם אנשים שלא סרגו הצטרפו לשבת ליד. אפילו לצפות בזה היה מרגיע. כמובן שזה בנוסף לכל התועלות של הסריגה, כאמצעי שהוכח מחקרית שהוא כלי להפגת לחצים, חרדות והאפשרות להתקרקע בכאן ועכשיו.״

מעגל סריגה של עין טובה

ובכל זאת, לא הכול היה פשוט. איפה היו הקשיים?

הילה: ״היו שיחות קשות. שיחות עומק אישיות שהיינו יוצאות מהן בדמעות. וגם בצד הארגוני לפעמים נדרשתי להציב גבולות.״ 

הגר: “הסריגה היא הסמול טוק. היא הכרטיסייה שאת מכינה כדי להשתמש בה, כשבעצם המטרה היא לעשות משהו אחר. אבל אני הבנתי שבסופו של דבר אני באה על תקן הסורגת. אני לא רוצה לדבר על דברים פוליטיים. הייתה שם סורגת שידעה שאסור לדבר איתי על פוליטיקה, כי אז אני מתבלבלת בסריגה, ויותר חשוב שאני לא אתבלבל בסריגה.״

הילה: “עם כל זה שיש כאב נורא גדול אצל אנשים אחרים, ויש רצון לעזור, יש גם מודעות מאוד גדולה שאנחנו לא מטפלות. אין לנו את הכוח הזה. הכוח היחיד שיש לנו הוא השהייה שם. אבל עצם הנוכחות שלנו, שבוע אחרי שבוע, הייתה משמעותית. היו נשים שאמרו: “לא יצאתי מהחדר שלושה שבועות, ורק כשאמרו שיש סריגה - ירדתי.”

הגר: ״וגם אנחנו היינו צריכות מרחב עבורנו. הייתה לנו פריבילגיה גדולה – שעתיים נסיעה הלוך ושעתיים חזור. זה היה מרחב לעבד. אבל היו מתנדבות שלא היה להן את זה. הן חזרו הביתה אחרי יום קשה, אחרי שצעקו עליהן, אחרי עומס רגשי, ולא היה להן איפה לפרוק.״

הילה: ״בימי שישי אנחנו נפגשות למעגל שלנו בקפה ביפו, וזה היה המקום היחיד שבו הצלחתי באמת לסרוג. במעגלים עצמם הייתי כל הזמן בתנועה. ביפו פשוט ישבתי וסרגתי. היינו יחד.״

בואו נדבר על ההמשך. האוכלוסיה המפונה חזרה לבתים אחרי טראומה קשה

הגר: ״היום הפעילות שלנו הצטמצמה מאוד. המעגלים כפי שהיו בהתחלה כבר לא קיימים. הרבה יוזמות אזרחיות נמצאות במקום דומה. יש עדיין קשרים ותשתיות, אבל לא ברור מה הלאה.״

הילה: ״יכול להיות שנעשה הפסקה. חצי שנה, שנה. ויכול להיות שנחזור. זה לא נסגר. זה פשוט במקום אחר כרגע. ועם כל העייפות, נשארה הידיעה שזה היה חשוב. גם מעגלים קטנים של שלוש נשים היו עולם ומלואו. יש משהו עדין ורך בישיבה יחד - והוא נשאר, גם אם הצורה משתנה.״