סבטלנה חייקין: הסריגה בשבילי היא חמצן
- חן מנדלסון אדרקה
- 27 בנוב׳
- זמן קריאה 5 דקות
סבטלנה חייקין חיה בין שני עולמות שנראים שונים לגמרי — חדר הלידה וסלון הסריגה — אבל בידיים שלה הם קשורים בחוט אחד. היא מיילדת במרכז הרפואי ברזילי, מורה לסריגה, ויוצרת שמביאה אל המלאכה יצירתיות וסקרנות אין סופית. בשיחה פתוחה היא מספרת על החזרה לסריגה אחרי שני עשורים, על הובלת תהליכים של לידה והוראה ועל הדרך שבה עבודת הידיים הפכה למרחב של עוגן, יצירה ונשימה.
איך התחלת לסרוג?
״התחלתי לסרוג בגיל מאוד מוקדם, בסביבות גיל שבע. אמא שלי עשתה איתי את הצעדים הראשונים, ואחר כך התעמקתי בזה לבד. כשהייתי בת עשר היה טרנד מטורף של כובעים עם קפל, ואני הייתי חייבת אחד כזה אז ישבתי וסרגתי.״
״פעם לא היה אינטרנט, ולא היה יוטיוב, אבל לאמא שלי היה ספר אחד ברוסית שחרשתי מא׳ ועד ת׳ ומת׳ ועד א׳. זה היה ספר עם דוגמאות סריגה, איורים והסברים איך לסרוג בגדים. סרגתי ושוב ניסיתי עד שהצלחתי. כבר אז הרגשתי את הסיפוק הזה: שעם שתי ידיים וקצת סבלנות אני יכולה ליצור משהו שאני רוצה.״
מתי עברת לארץ ומאיפה?
״עליתי מאוקראינה בגיל 26, כבר הייתי אמא לשני ילדים. החיים היו עמוסים ותקופה ארוכה לא הייתה לי בכלל סריגה בראש - היה צריך להתאקלם, לעבוד, להחזיק בית. כמובן שהבאתי את המסרגות ואת ציוד הסריגה שלי איתי, אבל החיים דרשו הרבה אנרגיה והכל חיכה בארון. זו היתה תקופה של 20 שנים, אבל הסריגה לא נעלמה, וכשהחיים הגיעו לשלב של התייצבות, הסריגה חזרה לחיים שלי ובגדול.״
״יום אחד הייתי בפינטרסט, וראיתי שמלה של מריה קסטרו, סרגנית דרום־אמריקאית. זו היתה שמלת קרושה מדהימה. נעצרה לי הנשימה והרגשתי שאני חייבת לסרוג אותה. ברגע הזה משהו בי התעורר מחדש. זה היה רגע של חזרה ומאז אני לא יכולה לעצור.״
התרגשת?
״ברור. כמו שאומרים שלא שוכחים איך לרכוב על אופניים, לא שכחתי איך לסרוג. ומאז אני צופה ביוטיוב בטכניקות, חברה בהרבה קבוצות פייסבוק ישראליות ונושמת סריגה.״
איך היתה החזרה לעולם הסריגה, הפעם בישראל?
״גיליתי שהרמה כאן פחות מתקדמת ממה שהכרתי בברית המועצות, ושיש חוסר עצום במידע בעברית. הרבה נשים מחפשות תשובות — ולא תמיד מוצאות. רציתי למלא את החוסר הזה, והחלטתי לכתוב מדריך לסריגת רגלן ללא תפרים, מלמעלה למטה. בהתחלה אמרתי שאם אמכור חמש יחידות - זה יהיה מדהים. בפועל הוא מאוד מצליח.״
״היה לי מרתק ליצור אותו: ללמוד פאואר פוינט, להכין דיאגרמות ושרטוטים. ישבתי ולמדתי לבד, כמו ילדה בכיתה א׳. יצרתי דוגמה והסברתי דרכה, שלב אחרי שלב, את כל העקרונות. אני מוכרת אותו כקובץ דיגיטלי, ויש גם גרסה מודפסת לאיסוף מאשקלון. ובסוף - הרצון ללמד הוא מה שהוביל אותי לכתוב את המדריך. פתחתי עסק קטן ורציתי שזה יהיה רשמי. זו העבודה השנייה שלי.״
מה העבודה הראשונה שלך?
״המקצוע שלי הוא מיילדות. אני מיילדת כבר למעלה מ- 30 שנים. אני אוהבת את זה.״
יש קווי דמיון בין מיילדות לבין סריגה?
״כן, גם מיילדות וגם סריגה זה אומנות. גם בלידה וגם בסריגה — זו עבודה בידיים. זו מלאכה שלוקחת שנים של ליטוש. בכל פעם אפשר לרכוש עוד משהו ושתיהן מלאכות. להדריך ללדת זו גם הוראה, צריך טאץ׳, את צריכה לדעת לגעת נכון, להיות רגישה, להבין מי עומדת מולך. במיילדות יש המון פסיכולוגיה, וגם בהוראת סריגה. צריך לדעת לבנות אמון, להרגיש מתי להסביר, איך להסביר. כל אישה שמגיעה ללמוד אצלי היא עולם שלם, עם קצב וחששות וחלומות משלה.״
״כשאישה במצוקה בלידה - את צריכה לדבר נכון, לגעת נכון, להרגיע. וכשאישה מסתבכת עם רגלן או עם דוגמה מורכבת - זה גם רגש והתמודדות. אז מבחינתי זה אותו מרחב. בשני התחומים יש תכניות ויש מה שקורה בשטח, ואת פער בין הדמיון לבין המציאות צריך לנהל במיומנות.״
איך התחלת ללמד?
״התלמידה הראשונה שלי אמרה לי: ‘את חייבת ללמד, יוצא לך טוב’. יש לי כושר הסבר, וזה משרת גם מילדות צעירות שאני מדריכה וגם תלמידות בסריגה. אני מוכנה לחלוק ידע כשהתלמידה באמת רוצה ללמוד, כשהקולטנים פתוחים. כששואלים אותי כמה סוודרים אפשר לסרוג מהמדריך שלי, אני מבינה שהתלמידה עדיין לא שם.״
אני חושבת שאת עושה עבודה מעולה בסושיאל, אני רואה הרבה סרטונים שלך בפייסבוק
״עד שהתחלתי — לקח לי זמן. לערוך בטיקטוק הרגיש כמו ללמוד סינית. היום זה קל יותר, אבל זו הייתה למידה. לא פשוט להקליט את עצמך ולקבל את זה. הקהילה סביבי מאוד תומכת, אומרים שאני יוצאת טבעית, וזה מעודד אותי להמשיך ולהתפתח בכיוון.״
תוכלי לספר על אתגר או קושי שקשור לסריגה?
״הסריגה היא החמצן שלי. זו אחת הדרכים החשובות בשבילי להתמודד עם הקושי. במיוחד כאן בדרום. עשרה ימים אחרי השביעי באוקטובר עזבנו את אשקלון ונסענו לאילת. זה לא דיבר אלי לפני כן, אבל נכנסתי לשוונג של סריגת תיקים. סרגתי כמויות אדירות של תיקים, אחד אחרי השני. זו היתה דרך להתמודד. באילת, מצאתי חנות חוטים ויצאתי ממנה עם שני שקים מפוצצים. בעלי ראה את השקיות ולא אמר כלום. לקח את השקיות והכניס לאוטו. הוא הבין את המשמעות של החוטים האלה בשבילי. זו המדיטציה שלי. בזמן הסריגה הראש פועל, עולים רעיונות, אני חושבת על דברים, זו דרך התמודדות עם החיים.״
אני מאוד אוהבת את הסגנון שלך, הוא מאוד סקסי ופלפלי.
״לפני שנתיים נכנס לי ג׳וק שאני רוצה לסרוג שמלה ארוכה. אני גבוהה - מטר שמונים - ושמלה באורך מלא בשבילי זו התחייבות רצינית. ובכל זאת סרגתי אותה, אדומה ויפהפייה. אני לא יכולה לסרוג רגיל; אני תמיד מחפשת אתגר, את הטוויסט, את הדבר שיהיה שלי.״
איך נראה תהליך היצירה שלך?
״אני לא מסוגלת לסרוג מהוראות כתובות. קודם כל זה לא אותם החוטים, אותן הידיים, אותן המסרגות. לכן אני מחפשת רעיונות, אבל את הסוודר שלי אני מחשבת לבד. אני קוראת לזה ״להיות בהריון עם סוודר״. זה תהליך שאני מאוד אוהבת, הוא בדרך כלל מתחיל בלחפש כיוונים עבור חוטים שיש לי. בשלב הבא, אני מתחילה לסרוג דוגמית ואז סורגת במסרגות בגדלים שונים ורואה איך הן משנות התוצאות. ואז הרבה פעמים אני משנה את הדוגמה. זה יכול לדרוש מטרים של סריגה עד שאני מחליטה מה אני רוצה. למישהו אחר יכול להראות כמו שגעון, אבל בשבילי זה תהליך חשוב. להיות בהריון עם הרעיון עד שהוא “נולד”.״
איזה שינוי את מרגישה שקורה בעולם הסריגה בשנים האחרונות?
״הרבה נשים צעירות, ילדות אפילו נכנסות היום לעולם הסריגה. היום הייתה אצלי ילדה בת שמונה שיכולה לשבת שעה שלמה ולהתרכז. אני נדהמת מהסבלנות שלה וכמה היא מדייקת ומשתדלת, זה לא מובן מאליו. יש משהו במדיטציה של הסריגה שמחבר נשים בכל גיל. אני חושבת שהעולם נהיה כל כך לחוץ ומהיר - שהסריגה פתאום נותנת מקום אחר: שקט. נשימה. רגע לא לחשוב על כלום. זה מושך הרבה נשים, גם צעירות.״
מה האתגר המקצועי הבא?
״אני רוצה לגדול, להגיע ליותר אנשים, ללמד יותר, למכור יותר. העבודות שלי, במיילדות ובסריגה, נותנות לי רצון לחיות. הייתי רוצה גם לקבל עליהן תמורה, לא רק כספית. לדעת שאנשים מעריכים את העבודה שלי, שהם מקבלים ערך ולהרגיש שגם לעבודה שלי בהוראת סריגה יש משמעות.״ ״הרבה אנשים לצערי לא מבינים שווי של עבודת יד, חושבים שלסרוג סוודר זה כלום ושום דבר. אנשים לא רואים את זה. הם רואים רק את המוצר. לא את עלות החוטים ובטח שלא את זמן העבודה. אני רוצה שהעסק שלי יגדל איתי. גם לפנסיה. אני אוהבת ללמד. אני אוהבת ליצור. אני אוהבת את הקשר עם נשים.״
סבטלנה מובילה תהליכים מתוך הקשבה עמוקה לאישה שמולה — בלידה ובסריגה. היא יודעת לזהות קצב, להכיל פחדים, ולכוון את התהליך באופן שמאפשר ביטחון וצמיחה. היכולת שלה להפוך מלאכת יד או רגע לידה למרחב שבו אישה מרגישה שמובילים אותה — אבל גם פוגשים אותה בדיוק במקום שבו היא נמצאת ריגשה אותי. לרגע חשבתי לעצמי, כמה חבל שלא היתה המיילדת שלי.
נעים להכירך סבטלנה והדומאות שלך נהדרות. וכמובן לברך אותך על עבודת הקודש של מיילדת. ואני לגמרי מזדהה עם אמירתך שכשאנו יוצרות סריג אנו בהריון אתו.
משפט אחד שלך מאד העציב או הטריד אותי, כשאת אומר 'שגילית שהרמה כאן פחות מתקדמת ממה שהכרת בברית במועצות ויש חוסר עצום במידע בעברית'. זה אולי נראה לך כך מפני שמכל מיני סיבות הסריגה בארץ התמעטה בסוף שנות ה1980 -תחילת שנות ה1990 , אך לפני כן הייתה תקופה שכל חורף יצאו לאור לפחות 3 וכמה פעמים אפילו 4 חוברות של חברות צמר שונות, בעתון לאשה הייתה מופיעה דוגמת סריג כלשהו בחודשי החורף ודוגמאת מפית מתחרה בחודשי הקיץ. היו המון סורגות ובל נשכח את אסיפות הקיבוצים שבהם סרגו רוב הנשים סוודרים לכולם. בכל עיר היו …