לסיים רק מהלב

עידית פארן היא אחת הנשים המוכרות והאהובות בקהילת הסריגה הישראלית. היא מורה לסריגה ובעלת הסטודיו “סורגות בזמן” שביישוב עשרת, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק הפופולרית “מועדון סריגה”.

עידית פארן

סורגות רבות מזהות אותה מהסדנאות ומהרשת, והיא מודה שזה עדיין מפתיע אותה בכל פעם מחדש – “זה תמיד נחמד כשניגשות אליי בבתי קפה או באירועים,״ היא מחייכת במבוכה, ״אבל זה עדיין קצת מוזר. אני לא באמת מרגישה מפורסמת, זה פשוט נעים לדעת שהן סורגות בזכות משהו שראו אצלי.”

את אחת הנשים המוכרות בעולם הסריגה המקומי. את מבינה את זה?

״לא בטוח,״ היא מחייכת, ״אני לא מרגישה את זה ככה. אבל אני כן רואה את הקשר שנוצר עם התלמידות. אני חושבת שזה בגלל שאני מלמדת מתוך מקום אמיתי. אני לא עושה הצגות. אני מדברת בגובה העיניים, מסבירה דברים מורכבים בצורה נגישה, ולא מפחדת להגיד “זה קשה”. אולי זה מה שמחבר.״

איך התחלת לסרוג?

״התחלתי לסרוג בגיל שמונה,״ היא נזכרת. ״חברה של אמא שלי, דלית פרנץ, שהיתה אלופה בסריגה ואחר כך מורה לאומנות בבית הספר בערד, לימדה אותי. הייתי קטנה, וישבתי ליד חבורה של נשים סורגות ומדברות, והחזקתי מסרגות ארוכות יותר ממני. סרגתי אז בצורה לא נכונה בכלל, אני ממש זוכרת איך סידרתי את המסרגות ככה שזה יסתדר לי, אבל זה עבד. בכיתה ה’ דודה שלי לימדה אותי לסרוג במסרגה אחת, ולמדתי ממנה להחזיק אחרת את המסרגות. בצבא ובאוניברסיטה סרגתי ממש מעט. התחילה תקופה שהסריגה בה היתה פחות אופנתית. רק אחרי שנים, כשגרנו ביפן, חזרתי לסריגה.״

מה חיבר אותך חזרה לסריגה?

״בהתחלה זה בכלל היה דרך תכשיטים. התחלתי לסרוג תכשיטים עם חרוזים, ובהדרגה זה הפך לעסק של ממש. היו לי לקוחות גדולים, בתי אופנה, ביניהם דורין פרנקפורט והייתי טסה לחו״ל לא מעט במסגרת העבודה. זו הייתה תקופה אינטנסיבית, כמעט עשר שנים של יצירה. בסוף הרגשתי שמיציתי ומאוד חיפשתי מה הדבר הבא שלי״.

מהי סריגה עבורך?

״זה תמיד משמח אותי להתחיל פרויקט. גם עכשיו, בתקופה שהיא כל כך קשה ומורכבת, אם אני מצליחה להתחיל עוד פרויקט, אפילו כשיש לי עשרים פרויקטים בשקיות וזה עושה לי שמח, אז אני יודעת שזה הדבר הנכון. לפעמים הסריגה היא משהו קטן כמו פקעת אחת בתיק, וזה מספיק כדי להזכיר לי שאני חיה ויוצרת.״

איך התחלת ללמד סריגה?

״זה התחיל בכלל במקרה,״ היא נזכרת. ״התחלתי עם מסרגה אחת וחוטי טריקו, ואז חברה אמרה לי ׳אם את מתחילה לסרוג בשתי מסרגות, את חייבת לסרוג תחרה׳.״עד אז, חשבתי שתחרה זה סוג של סריגה במסרגה אחת, בדקתי ביוטוב וגיליתי עולם שאין לו סוף. בהמשך נרשמתי לסדנת סריגה עם ״החוטים של השוות״, ונפתח לי עולם שמאז אני מתהלכת בו. מנסה, לומדת, מלמדת.״

עידית מתארת את הדרך אל ההוראה כדרך של גדילה והתפתחות אישית. ״לפני שהייתי מורה לא האמנתי שאני יכולה ללמד. היום אני יודעת שהקסם בשבילי נמצא דווקא בדברים שקשה לי ללמוד. כל טכניקה שהייתה לי מאתגרת ומסובכת, אחר כך קל לי יותר ללמד אותה. כשמשהו בא לי בקלות, דווקא קשה לי להסביר אותו. אבל אם התקשיתי – אני יודעת בדיוק איפה נקודת השבר ואיך לעבור אותה. משם, קל לי להנחות תלמידות איך לעשות את זה עם פחות קושי.״

איך נולד מועדון הסריגה?

״בהתחלה זה היה כדי לפרסם את הסטודיו, היה קשה להביא תלמידות. ליאת בנטוב מ״עושה עיניים״ הציעה לי לפתוח קבוצה בפייסבוק. אחרי הרבה הפצרות, פתחתי קבוצה. זה התחיל בעשרות, ואז במאה־מאתיים חברות, ובקורונה זה התפוצץ. היום יש שם קרוב ל 20 אלף. אני בודקת כל בקשת הצטרפות בעצמי. לפעמים זו עבודת פרך, אבל זו הדרך היחידה לשמור על מרחב אמיתי.״

אחד הנושאים שלקחתי לעצמי כאתגר מקצועי הוא לסגור את הפער בין שפע התוכן והדוגמאות שיש בעולם, לעומת מה שיש לנו כאן ברמה המקומית. איך את חווה את הפער הזה בעשיה שלך?

״יש הרבה נשים שלא יודעות אנגלית, וזה בסדר גמור. אבל אני אומרת להן – בטוח יש שפה כלשהי שאת יודעת. רוסית, ספרדית, משהו. אז תקראי הוראות. תתרגמי. תנסי להבין. אל תוותרי על זה. זה לא משנה באיזו שפה, העיקר לא לפחד לקרוא וללמוד. בסוף, כדי להבין דוגמה, מספיק לדעת ולהבין אולי 300 מלים באנגלית. כשההוראות כתובות טוב - זה מספיק.״

את בעצם נוגעת בחוסר הביטחון.

״נכון. אני רוצה שיהיה להן ביטחון. לא רק לדעת איך לסרוג, אלא לדעת להקשיב לעצמן,״ היא אומרת בביטחון ואני יכולה לדמיין את השיחה שלה עם תלמידות. ״הבטחון כמובן מתחיל בשפה וממשיך הלאה בסריגה. אני מנסה ללמד אותן ליצור מתוך מה שיש,״ היא אומרת. ״כמו שאני עושה סלט לארוחת שישי אצל אמא שלי, אני לוקחת ממה שיש במקרר. לפעמים זה יוצא נהדר, ושואלים אותי מה שמתי בסלט ואין לי מושג, ולפעמים פחות, וזה בסדר. ככה זה עם חוטים, או עם דוגמאות. בתמונות זה נראה משהו אחד, ואנחנו יכולות לעשות מזה משהו אחר. העיקר לנסות, לשחק, לראות מה עובד.״

את מדברת גם על נגישות – של מידע והבטחון העצמי להתמודד איתו, אבל גם על נגישות של חומרים.

״זה נורא חשוב לי. אני לא אוהבת “יארן סנוביות”. לא כל אחת יכולה לקנות חוטים ב־600 שקל לסוודר אחד. אז מה, היא פחות טובה? יש תלמידות מדהימות שסורגות מחוטים פשוטים, שלפעמים שווים מאוד, וזה מהמם. אני אוהבת ללמד איך לקחת דוגמה קיימת, לראות את העיקרון, ולהתאים אותה לבד. לא חייבים לקנות כל פעם עוד קובץ ב־6 דולר.״

את אומרת “אני מסיימת רק מהלב”. תסבירי.

עידית מראה לי זוג גרביים ירוקות כמעט גמורות, שהיא חושבת לפרום.

״אני לא מסיימת פרויקט כי “צריך לסיים”. אם זה לא קורה לי מבפנים, זה פשוט לא קורה. יש לי ערימה של דברים כמעט גמורים, אבל אני לא אסיים אותם רק כדי לסמן וי. אני מסיימת רק מהלב. אני גם לא סורגת בהזמנה — זה קונספט שלא מתאים לי. אני מבינה מי שעושה את זה, אבל בשבילי זה היה הורג את החשק. לפעמים אני מתחילה משהו כדי לבדוק אותו לתלמידות שלי, ואז ברור שאפרום. לפעמים אני פשוט מרגישה שמשהו לא עובד. אני מעלה עיניים, רואה שזה לא זה — ומתחילה מחדש. אני לא פוחדת לפרום.״ 

את מדברת הרבה על הלב ועל החשק, אבל את גם מנהלת עסק, קהילה, ומלמדת. איך את מנהלת את כל הזירות האלה?

״זה קשה. להיות עצמאית זה לחיות על קצה חוט. אין תעודת ביטוח, אין גב של ארגון. אבל אני לא יכולה אחרת. אני מלמדת כבר הרבה שנים. אני אוהבת את הסטודיו, את הבלגן, את השולחן המלא בחוטים. את המרחב שנוצר כאן. זה הבית שלי.״

מה היעד הבא שלך?

״היעד הבא הוא יוטיוב,״ היא אומרת בעיניים בורקות. ״אני מצלמת, עורכת, נלחמת עם התוכנה, מתאמנת על האנגלית. אולי יהיו מאה צפיות בהתחלה, לא אכפת לי. אני רוצה להיות שם, לדבר על תהליכים, לשלב קצת הומור. אחרי שנתיים בלי לצחוק, אני מרגישה שהסטנדאפיסטית הקטנה שבי חוזרת לחיים.״

אחרי שסיימנו את הראיון, וישבתי להקשיב להקלטה, הבנתי משהו שלא נאמר ישירות בשיחה: עידית היא יוצרת שבנתה לעצמה מרחב שבו אפשר לטעות, לפרום, להתחיל מחדש — בלי לבקש רשות. אולי זו המתנה הגדולה שהיא נותנת לתלמידות שלה, האפשרות להיות לא־מושלמות ובכל זאת ליצור. בתוך עולם שמבקש מאיתנו לסיים מהר ולסמן וי, היא מזכירה שחשוב שנפעל רק על פי מה שמרגיש לנו נכון לנו בלב.

עידית פארן

עידית פארן

הסריגה של עידית פארן

עידית פארן

עקבו אחרי עידית:

סורגות בזמן האתר באינסטגרם מועדון סריגה בפייסבוק