בין מסרגות לשיקום: שיחה עם ענבל פרן פרח על המעבר בין חיי רחוב לחיים נורמטיביים

ענבל פרן פרח

ענבל פרן פרח היא מנהלת הוסטל אופק נשי - מסגרת שיקומית לנשים אחרי יציאה ממעגל הזנות והשימוש. היא אחות קלינית בהכשרתה ובעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות מודרות, עם התמחות במזעור נזקי שימוש, בליווי נשים שחיו בזנות ובהובלת תהליכי שיקום בקהילה. לצד עבודתה בשטח, ענבל חוקרת את המפגש בין נשים בזנות לבין המערכת הרפואית במסגרת המחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן.

ענבל ואני מכירות מהפעילות האקטיביסטית שלנו, ובדצמבר לפני שנה היא פרסמה קול קורא למתנדבת שתלמד סריגה בהוסטל. הרמתי את הכפפה ומאז אני מגיעה להוסטל בימי רביעי אחר הצהריים למפגש של שעתיים.

היי ענבל, תוכלי לתת רקע על אופק נשי?

״אופק נשי הוא הוסטל שיקומי לנשים שהיו במעגל הזנות ובעולם של שימוש, בעיקר סמים ואלכוהול. השנה אצלנו היא שנה שיקומית טיפולית. המטרה של השנה כאן היא להיכנס למין ‘מעבדה’, ככה אני קוראת לזה - שנה שבה הן לומדות איך לחיות באופן עצמאי בלי תלות בזנות ובשימוש.״

״נשים עוברות גמילה, מוצאות עבודה, חוזרות לתפקוד - אבל בפועל, אחרי שיקום, מה שהרבה מהן עושות כל היום זה להיות לבד, לנקות, לבשל, לאכול, לישון. אם אנחנו לא נותנות להן כלים לעשות עוד דברים - את הדברים שאנחנו עושות בחיים שלנו: שאר רוח, אקטיביזם, תחביבים, פיתוח חלומות - אז זה לא יחזיק. המשיכה תחזור לכיוון השימוש. ואני רוצה שזה יחזיק. זו המטרה שלי.״

מי הן הנשים בהוסטל?

"מה שמאפיין את הנשים בהוסטל הוא שבשלב כלשהו בחיים, קצר או ארוך, הן היו בתוך מעגל הזנות. זה למעשה התנאי היחיד כדי להיכנס למסגרת של אופק נשי. הן מגיעות מהמקום שרובנו לא מסתכלים ונאפילו געלים ממנו, ולכן לרוב הציבור אין באמת מושג מי הן ומה עברו. חלקן מגיעות במסגרת חלופת מאסר, כלומר הן ביצעו עבירות שיש עליהן מאסר ובחרו להשתקם במקום ללכת לכלא. לרוב יש היסטוריה של שימוש בחומרים; הקשרים המשפחתיים בדרך כלל שבורים או רופפים; כמעט לכולן יש ילדים, אבל הקשר איתם לא יציב או לא קיים ונדרשת עבודה של חידוש היחסים. כאן מתחילה העבודה - לבנות איתן מחדש חיים שיש בהם יציבות, קהילה, ויכולת לחוות שוב דברים ‘לשמם’, לא לצורך הישרדות.״

בזמנו פרסמת שאת מחפשת מדריכה לסריגה, מאיפה הגיע הרעיון?

״בתוך השנה הזו אני מחפשת עבורן תחומים מהעולם הנורמטיבי - דברים שבכלל לא קיימים בתוך הזנות. משהו שהוא לא טיפול ולא חובה, אלא חלק משגרה רגילה של נשים: תחביב, עשייה שאין לה תכלית מיידית או שימושיות. כי בתוך עולם של שימוש וזנות כל היחסים הופכים להיות יחסי שימוש - בבני אדם, בחפצים, בחומרים. כמעט שאין עשייה שלא תלויה בדבר.״

״חשבתי מה יכול לתת גם שקט וגם כיף וגם קבוצה - ועלתה לי הסריגה לראש. אני יודעת לסרוג; סבתא לימדה אותי, אמא שלי סרגה. זה תמיד היה בשבילי שילוב של יצירה, קצב ורוגע. סריגה זה דבר שכיף לעשות. זה מפתח את המוח ממש בצורה שלמה - זה משפר זיכרון, מחבר בין חלקים שונים במוח. כל ההצלבות האלה שעושים עם המסרגות עובדות גם על החיבורים הנוירולוגיים. יש בזה משהו מאוד מדיטטיבי ומרגיע. זה גם משהו שאפשר לעשות תוך כדי דיבור. בקדרות או בציור את צריכה להתכנס, בסריגה יש מקום לשיחה. יש בה משהו חברתי.״

״בדמיון שלי היה שהן ישבו שעה בשבוע עם כוס תה ויסרגו. לא חוג אומנות, לא מסגרת טיפולית - פשוט ללמוד מיומנות חדשה, להיות יחד, לעשות דברים יפים, לחשוב על צבע ועל צורה. בדמיון עלו ערבי החורף של הילדות שלי: סבתא יושבת ומלמדת אותי לסרוג, אמא שלי ליד, הבית מתנהל בשקט. לא צריך יותר מדי ופשוט… יש הווה.״

ומה קורה בהווה הזה?

"הרבה פעמים, בתוך השימוש ובתוך הזנות, גם מכורות נקיות אומרות שלהיות מכורה זה להיות כל הזמן רק בכאן ועכשיו. ואני מתלבטת עם זה, כי בעיניי זה ‘כאן ועכשיו’ מיידי, של סיפוק מיידי, אבל זה לא באמת להיות בהווה. זה לא רגע שבו את מסתכלת ואומרת: אלה החיים שלי, אני נוכחת כאן. זה הווה אחר לגמרי.״

״בשימוש, ה‘אין עבר ואין עתיד’ הוא מצב מאוד קשה: העבר - את רק רוצה לברוח ממנו ולהדחיק אותו. והעתיד - רוב הסיכויים שיש בו מוות. ובסריגה קורה משהו הפוך. את יושבת, מדברת, שותה תה, סורגת - ואת בהווה. גם כאן יש ‘אין עבר ואין עתיד’, אבל זה ‘אין עבר ואין עתיד’ מסוג אחר: לא מחיקה, לא הדחקה, אלא רגע שבו את יכולה להניח את העבר והעתיד בצד ולהיות נוכחת בהווה כנוכחות ולא כבריחה."

היו לך חששות או פחדים?

"האמת? לא ממש. לא הכרתי את הצד הזה שלך, את הצד של הסריגה. הדבר היחיד שאמרתי לעצמי היה: ׳אוקי, בוא נראה איך זה יהיה לחן׳. אני מכירה אותך מהאקטיביזם, יודעת שאת אישה אולטרה־חזקה, שיש לך נוכחות, ושבגדול יהיה בסדר. רק לא ידעתי איך יהיה המפגש הראשון שלך איתן, אבל ידעתי שיהיה קליק. נראה לי שזה קשור לעמדה הראשונית שלך: את מגיעה בלי שיפוטיות. וזה בדיוק מה שצריך באופק נשי. זה הכלי המרכזי שלנו: חוסר שיפוטיות ואהבה. אפשר לעטוף את זה בהרבה פדגוגיות, אבל בסוף - אלה הכלים. ואצלך זה קיים באופן טבעי."

איך נראה מפגש הסריגה בהוסטל?

"הגדרתי את זה כ‘מעגל של סבתות’ – במובן הכי חיובי. זה מעגל שיש בו מיומנות אחרת, לא המעגל הטיפולי הרגיל שהן כבר מכירות, שבו הן יודעות בדיוק מה להגיד ואיך להגיד.  זה לא מעגל טיפול, זה מעגל חברות. יש פה שעתיים שבהן הן פשוט נשים נורמטיביות, כמו מעגל סריגה שהיה מתקיים בכל מקום אחר. מבחינתי, לייצר את החלונות האלה – שבהם הן רגע נשים רגילות – זו מטרה חשובה."

"במפגש עצמו את מצליחה לסחוף את כולן, וזה די מדהים. יש שם זמן של חברות בלתי-אמצעית, אבל בתוך מסגרת. זה משהו שאני קוראת לו ‘בלתי פורמלי־מובנה’: זה לא לשבת מול הטלוויזיה שכל אחת מתכנסת בעצמה, אבל זה גם לא קבוצה טיפולית רשמית. זה לקחת מהפורמלי את המסגרת, ומהלא-פורמלי את התוכן."

"בתוך זה אני רואה המון יצירתיות. אחד הדברים הכי חזקים זה התוצרים. למשל, אחת הנשים סרגה גרביים עבור מדריכה שלנו שבהריון. גרביים שנראות כמו בחנות, בצבע כאמל מהמם. היא עשתה את זה לא כדי לקבל משהו, אלא כי היא רצתה לתת מעצמה, מהיצירתיות שלה, לתינוק שיגיע. מטופלת אחרת סרגה כריות ושמיכות, את כל התוצרים שלה היא נתנה במתנה. הן בעצם קבלו כלי ליצור, ופתאום נפתח מרחב של נתינה, והן נותנות את מה שיש להן.״

"וגם ה setting מאוד משמעותי. כשפתחנו את ההוסטל אמרתי לצוות שאני רוצה שכל יום בארבע יהיה afternoon tea של מלכת אנגליה: רציתי שהנשים ישבו לארוחת ארבע, עם קומקומי תה וקפה, עוגיות, סביב השולחן וישוחחו. זה לא מצליח לקרות – חוץ מאשר בימי רביעי, עם הסריגה. וגם מי שלא סורגת - מגיעה לשבת, להיות חלק מקבוצה של נשים. לפעמים רק אחרי חודשים משהו נדלק. אני חושבת שזה קשור למה שאמרתי קודם על הביניים הזה בין הפורמלי לבלתי פורמלי. בשביל שזה יקרה כל יום צריך להחזיק את המרחב הזה, וזה לא תמיד מצליח, וזה בסדר. אבל זה שיש את זה פעם בשבוע – זה מדהים. זה בדיוק מה שדמיינתי."

אנחנו מדברות בקונטקסט של סריגה ובריאות הנפש. אילו תהליכים משמעותיים שקורים דרך הסריגה יצא לך לראות?

"כמו שאת ראית, בסריגה עולים לפעמים זיכרונות טובים או לא טובים, מתמודדים עם פחדים וקשיים. יש בזה משהו שמנקה, מחטא. מוציא סיפור רע והופך אותו לדבר טוב, זיכרון מעיק והופך אותו לדבר משמח."

״דוגמה אחת שעולה לי לראש היא של אחת הנשים אצלנו היה לה מאוד קשה. ממש. כל מפגש היא הייתה יושבת בפינה, על הספה מתחת לחלון - נוכחת בגוף ולא במיינד. ואז באחד המפגשים משהו התחבר. היא גילתה עניין, אולי העזה, אולי השעתה את הספק, והתחילה לסרוג. שבוע–שבועיים אחר כך היא אמרה לי: ‘כשאני אצא מפה אני יכולה למכור סלסלות בשוק’. מאישה שהייתה מנותקת במפגשים, היא מצאה משאבים, היא התמידה, היא הצליחה אפילו להרגיז חברה אחרת ביכולת שלה להצליח לסרוג. ופתאום היא מרגישה יכולת ויכולה גם לדמיין פרנסה."

"הן מקבלות כלי של מלאכת יד, שהוא בעצם מיומנות של שעת חירום. אצל נשים שחוו זנות - וגם אצל הרבה אנשים, אם נהיה כנים - התודעה אומרת: ׳אם אגיע לסף רעב, יש לי את הגוף למכור אותו׳. זה מה שהן יודעות למכור. וכאן הן קבלו משהו אחר, אלטרנטיבה - מיומנות חירום שאיננה זנות. והאישה הזו ועכשיו אומרת: ׳אני אמכור סלסלות׳. היא עוברת משולי השוק ומכניסה את עצמה לתוכו כסוחרת."

״אני כל הזמן חושבת על זה שהפדגוגיה שאנחנו עובדות איתה בהוסטל היא ״הפדגוגיה של המדוכאים״, של פריירה. הוא אומר שהידע נמצא אצל האנשים שאנחנו עובדות איתם, ואם אנחנו מגיעות בלי אגו, ונכנסות ביחד איתם לתהליך, אנחנו יכולות להמציא את הדרך. ואצלנו באמת אין ספר. אף אחד לא כתב איך לעבוד עם נשים שיוצאות מזנות. זה ידע לא כתוב - ואנחנו כותבות אותו תוך כדי. לדעתי צריך לכתוב איך ללמד סריגה במסגרת כזו, ולהעביר את זה הלאה. כי זה כלי שיקומי ממש. ובמובן הזה, את ממציאה פה משהו חדש.״

אחרי הראיון נשארתי עם המון השראה והערכה לענבל, על העבודה שלה באופק נשי; על האסטרטגיה העמוקה שהיא פיתחה ועל היכולת המופלאה שלה לראות את הנשים ולפגוש אותן איפה שהן, ולעבוד איתן ממקום של חמלה וחסד. אני מסיימת שנה של התנדבות בהוסטל, שלא כולה היתה קלה ופשוטה, ואני מרגישה שזה אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי בתחום החברתי.