בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי

הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי. זוכרת את הצעיף הראשון שלך? ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון. שתפי בתגובה

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א

אם הגעת לכאן – יש סיכוי טוב שאת אוהבת לסרוג. ויש גם סיכוי טוב שאת אוהבת אנשים. או שקט. או שיחה טובה. או יצירה שיש בה גם חופש וגם מבנה. או את הרגע הזה שבו פתאום משהו מסתדר – בדוגמה, וגם בראש. סריגה מקומית נולדה מתוך האמונה שסריגה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. מרחב שמחבר בין מחשבה לתנועה, בין לבד ליחד, בין יצירה ליומיום. אני כאן כדי לאסוף את כל מה שיפה, עמוק, מצחיק ומסקרן בעולם הסריגה – בעברית. בלי קיצורים, בלי התנשאות, רק שפה ברורה, תשומת לב, והזמנה להיות חלק ממשהו קרוב.