.png)
״רציתי ללכת על משהו שיהיה קשה להגדיר״
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 4 דקות
אור גולדשטיין כשר היא סטודנטית שנה ב׳ במחלקה לעיצוב טקסטיל במכללת שנקר אליה הגיעה מתוך משיכה לחומר. נפגשנו במסגרת ההגשה של פרויקט הסיום שלה בקורס לסריגת בובות במכונת סריגה תעשייתית.
ספרי קצת על עצמך.
"קוראים לי אור גולדשטיין כשר. גדלתי ברמת גן והגעתי לטקסטיל ממש במקרה. ידעתי שאני רוצה ללמוד עיצוב, אבל לא הייתי בטוחה בדיוק מה. חברה שאלה אותי אם אני רוצה לבוא ליום הפתוח, ושם הדברים הסתדרו לי והבנתי למה אני נמשכת. סיימתי עכשיו שנה שנייה בשנקר."
למה דווקא טקסטיל?
"יש משהו בחומריות של הדבר. מדובר במשהו בסיסי וראשוני, בלחזור אחורה ולא לקחת דברים כמו בד כמובן מאליו. ידעתי שאני פחות הולכת לכיוון אופנה ופחות לכיוון של סדנאות עץ. טקסטיל ממש חיבר לי הכול. בסוף שנה א' בוחרים בין מסלול סריגה, עם דגש על אופנה, לבין מסלול מוצר, שמציע משהו רחב יותר. במסלול מוצר למדנו השנה גם אריגה וגם סריגה, וזה הרבה יותר דיבר אליי. מאוד נהניתי מסריגה בשנה א' ומאוד נהניתי מאריגה. ידעתי שאני רוצה לגעת בזה כמה שיותר."
איך נכנסת לסריגה?
"נכנסתי לסריגה מהצד של המכונות. בשנה א' למדנו טכניקות בסריגה במכונה, עם פחות דגש על מוצר. בשנה א' הכנתי גם שמשייה. סרגתי שמשייה שמורכבת משלושה עיגולים שונים. כבר אז הלכתי פחות לכיוון של בגדים. אני לא מכירה את מנגנון הסריגה הידנית מלפני. נגעתי בו קצת, אבל אני עדיין לא שולטת בו. אני יודעת שזה מעניין אותי."
"אני מאוד אוהבת את ההבדל הגדול בין אריגה וסריגה. אריגה מאוד איטית. לוקח זמן ולא יוצא משהו מוכן. הסריגה, לעומתה, מאוד משחררת. אני אוהבת אותה גם בתוך התחום של עיצוב הבית והדקורציה. כשניסיתי להכין את השמשייה בשנה א' יצאו לי הרבה ניסיונות שלא השתמשתי בהם. בן הזוג שלי קורא ליד מנורה שהאור שלה מאוד מסנוור אותו, אז אחד הניסיונות משמש עכשיו כאהיל. הוא מעמעם את כל האור בחדר. טקסטיל בתוך חדר פשוט משנה את כל האווירה. העולם של פנים הבית מעניין אותי."
מה הייתה מטלת הגמר בקורס הנוכחי?
"הדגש בסמסטר היה על בובות. די מההתחלה ידעתי שאני לא רוצה לסרוג עיניים וחיוך. רציתי ללכת על משהו יותר אבסטרקטי, שיהיה קשה להגדיר אותו. משום מה גם לא רציתי שיהיה לו שימוש. רציתי שזה יהיה משהו כללי, לא משהו שעושה פונקציה מסוימת ועונה על דרישה מסוימת. משהו יותר משחקי וכיפי. המטלה התחילה בערך באמצע הסמסטר. היינו צריכות להגיש לוח השראה ולהראות מה אנחנו רוצות לעשות ולאן הראש לוקח אותנו. למדנו כמה טכניקות ואז חזרנו לפיתוח הבובות."
איך הגעת לעולם הרפואי?
"אבא שלי הוא רופא ילדים, ובמהלך השנה הוא היה שולח לי תמונות של בדיקות שלו. זה התחבר לי: רפואה, ילדים וטקסטיל. הכול התחבר יחד. בהתחלה רציתי לעשות משהו שיגרום לחולה להרגיש ייחודי. חשבתי ליצור בובה של בדיקת הדם של הילד עצמו. משיחה עם אבא שלי הבנתי שבדרך כלל מנסים להרחיק את המחלה מהילד ולגרום לו להרגיש רגיל. לכן עזבתי את הרעיון הראשון והלכתי למקום של הנגשת רפואה לילדים באופן כללי. זה נושא שנראה לי כיפי ומסקרן, בטח בדור שבו הכול נגיש והם כבר יודעים את הכול. ניגשתי לנגיף הקורונה כי המראה שלו הכי הסתדר לי. יש משהו פשוט בכדור שיוצאים ממנו שוונצים, והוא התחבר לי לילדים ולמשחקיות. ילדים, כמו כלבים, רואים כדור ונדלקים. אז החלטתי שאני הולכת על זה."
מה בעצם כלל האתגר שבחרת?
"רוב הסמסטר הכנתי כדורים, סרגתי כדורים ומילאתי אותם. זה מה שאני אוהבת בסריגה, בעיקר בסריגה במכונה: היא מהירה. אני אוהבת ללמוד, אבל לא אוהבת את החישובים. אני עושה, מבינה, עושה, מבינה, עד שאני מבינה בדיוק מה צריך לעשות ולומדת את הלקחים שלי. רוב הזמן עשיתי כדורים. יצאו לי בוטנים, ריבועים וכוכבים, עד שהגעתי לכדור שרציתי. הייתה לי בראש נקודת התחלה מהשמשייה שעשיתי בשנה א'. בשלב מסוים לינור נתנה לי נוסחה מדויקת, אבל גם היא לא עבדה לי. היא הייתה בסיס התחלתי, ועליו שיפצתי עד שהגעתי לצורה."
ומה קרה אחרי שפיצחת את הכדור?
"הוספתי את האנטנות. זה לקח הרבה זמן. היו הרבה אנטנות וזו הייתה התעסקות קטנה ומיניאטורית, אבל זה השלב הסיזיפי וזה השלב האהוב עליי. אחרי שפיצחת הכול את פשוט עובדת. את במדיטציה, לא שומעת כלום, עושה עוד אחד ועוד אחד. את כל האנטנות חיברתי ידנית בבית. רציתי שהן ישבו טוב ושהכדור יישאר עגול ולא יהיה שטוח, ולכן עשיתי את החיבור ידנית. אני חושבת שאם מחשבים את זה כמו שצריך לפני שממלאים את הכדור, אפשר יהיה לעשות גם את החיבור שלהן על המכונה. זו יכולה להיות האבולוציה של הבובה."
מה עמד מאחורי בחירת החוטים?
"די מהר רציתי שזה יהיה אקרילן בגלל הפריזיות שלו. ניסיתי לסרוג יחד איתו חוט דיג, כי רציתי שהאנטנות יהיו קשיחות, אבל המכונות לא אהבו אותו והיה לי קשה לעבוד איתו. הוא גם לא השתלב עם הכדור. יש כדור עשוי מאקרילן וממולא באקרילן, ואז לתפור לתוכו חוט דיג היה הורס את זה. בסוף יצא משהו שאפשר למולל ולשחק איתו. האנטנות עדינות ונופלות, אבל יש בזה גם משהו חינני."
איך בחרת את הצבעים?
"הבחירה הראשונה התבססה על הדימויים המוכרים של הקורונה. יש כמה סוגים ודימויים שונים. אני הלכתי על סגול וכחול, אבל יש גם דימויים באפור ובאדום. אחר כך כבר התחלתי להפוך את זה קצת לגימיק והרשיתי לעצמי לשחק יותר עם הצבעים. אם היה לי עוד זמן, הייתי עושה עוד צבעים, עוד גדלים ועוד צורות. הייתי יוצרת משפחות".
כשראיתי את הפרויקט שלך, יכולתי לדמיין אותו כמוצר מסחרי. חשבת על זה?
"כבר בהגשת הקונספט בתחילת הסמסטר דיברתי על האפשרות ללמוד דרך המשחק. למשל, חיידקים שקשורים זה לזה יתחברו במגנט, ואחרים יתרחקו באמצעות מגנטים או סקוטש. אפשר ליצור משחקים שמלמדים את הילד על החיידקים תוך כדי המשחק. עוד לא יצא לי לחשוב ברצינות אם לקחת את זה צעד קדימה ולהפוך את זה למוצר. היינו בטרפת של הגשות, יום אחרי יום. אבל אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים שיש סביבם ילדים. אבא שלי, אמא של בן הזוג שלי שהיא מורה, ועוד אנשים אומרים שזה משהו שהם יכולים לדמיין ילד נמשך אליו. לפני שצילמתי את אבא שלי עם הכדורים ניסיתי לצלם אותם עם האחיינים שלי, אבל לא הצלחתי כי הכדורים לא עצרו לרגע. הם עפו ללא הפסקה. הרעיון הראשון שלי היה שזה יהיה מרצ' של בית חולים. רופאים יוכלו ללכת עם מחזיק מפתחות של חיידק קטן או לשים אותו על תג השם שלהם."
לאן את רוצה לקחת את הסריגה שלך?
"אני עדיין לא יודעת. אני עוד סטודנטית ואני במקום שבו אני לומדת את העולם ואת כל מה שיש בו. אני מאוד נהנית מהסריגה ומרגישה שהיא קצת יותר ממשימה שקיבלתי בקורס. אני קצת צנועה. אני עדיין לא יודעת איך לדבר על הדברים ולאן לשאוף, אבל אני כן רוצה להמשיך עם זה, חד־משמעית."
עקבו אחרי אור
