הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי. זוכרת את הצעיף הראשון שלך? ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון. שתפי בתגובה

כובע אדם כתבתי את ההוראות לכובע הזה עבור התלמידות שלי. הן מספקות למידה בצורה מדורגת: שולי הכובע מספקים תרגול של עיני ימין ושמאל . אחרי שאלו הופכים לזכרון שרירי, ממשיכות בסריגה חלקה בעיגול על חמש מסרגות. אחרי שיש קצב לסריגה, מתקדמות לצמצומים בכתר הכובע ובסוף – הרגע המתוק והמשמח מכולם: הפונפון!   עבורן זו דרך ללמוד צעד אחר צעד, להרגיש את ההתקדמות בידיים; עבורך זו יכולה להיות הפוגה רגעית בסופ״ש 🧶 כובע אדם

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א

“מה זאת אומרת 400 ש״ח? זה רק צעיף / שמיכת תינוק / השלימי.” “50 ש״ח לדוגמה דיגיטלית? השתגעת?” “שיעור ב־140 ש״ח?” בואו נדבר על זה רגע. כשאשה סורגת דורשת תשלום על עבודה, על ידע, על זמן - משהו בסביבה מתכווץ. כאילו שביקשה יותר ממה שמותר לה. כאילו שסורגת זה תחביב, לא מומחיות. חמודה, תני בחינם. הרי את נהנית מזה. אבל כשהיא מבקשת תשלום על הדוגמה שכתבה? כשהיא דורשת שכר על שיעור? כשהיא מתמחרת את מה שנסרג בידיים שלה? פתאום היא נתפסת כמי שמעיזה. כמו מישהי שעדיין לא הבינה שהזמן שלה שווה פח

שמי חן, ואני סורגת. אבל במשך שנים עשיתי את זה בשקט, מהצד, כמעט בהחבא. סרגתי בטיסות, בלילות, בין לבין – ואז הסברתי בחיוך מתגונן: “כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה״ (כי ברור שאין לי חיים). למה? כי נשים לא אמורות שיהיה להן זמן. כי אם את יוצרת – בטח את לא עובדת קשה מספיק. כי אם יש לך רגע לעצמך, כנראה שאת מתפנקת. וקחי כבר מגב ודלי, למען השם. אז זהו. סיימתי להתנצל. אני סורגת כי זה שומר עליי. כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור. כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מר

אם הגעת לכאן – יש סיכוי טוב שאת אוהבת לסרוג. ויש גם סיכוי טוב שאת אוהבת אנשים. או שקט. או שיחה טובה. או יצירה שיש בה גם חופש וגם מבנה. או את הרגע הזה שבו פתאום משהו מסתדר – בדוגמה, וגם בראש. סריגה מקומית נולדה מתוך האמונה שסריגה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. מרחב שמחבר בין מחשבה לתנועה, בין לבד ליחד, בין יצירה ליומיום.    אני כאן כדי לאסוף את כל מה שיפה, עמוק, מצחיק ומסקרן בעולם הסריגה – בעברית.  בלי קיצורים, בלי התנשאות, רק שפה ברורה, תשומת לב, והזמנה להיות חלק ממשהו קרוב.