סבתא סורגת

על גילנות, חוסר יצוג ומה עושות עם הסטריאוטיפ

אוקטובר הוא חודש המודעות לגיל השלישי ורציתי להתייחס לנושא מבלי ליפול לקלישאות או לבחור בכיוונים צפויים כמו ״למדתי מסבתא שלי לסרוג״. זה אמנם נכון וראוי, אבל לא חשבתי שזה מספיק מעניין. מול הפנים נעמד לו הסטריאוטיפ של ״סבתא סורגת״, והחלטתי לחקור איך הוא נולד, איך השתמר, אילו שינויים עבר ומה לעזאזל אני עושה איתו - כי האמת? הוא די מעצבן אותי.

מהמלאכה למלאכת נשים

הדימוי של סריגה כתחביב בלעדי של סבתות, הוא תוצר תרבותי יחסית חדש שנולד ממפגש בין שינויים כלכליים, מגדריים ותרבותיים. לאורך מאות שנים, הסריגה הייתה עבודה מקצועית ופרנסה מכובדת. רק במאה ה־19, עם תהליכי התיעוש והפרדת התפקידים המגדריים, הסריגה זזה מהמרחב הציבורי אל המרחב הביתי והפכה מעבודה ל”עיסוק נשי ביתי” – וכך איבדה מהיוקרה ומהערך הכלכלי שלה. רוז׳יקה פרקר, אחת החוקרות החשובות בתחום ההיסטוריה של המלאכה, כתבה שברגע שהסריגה הוגדרה כמלאכת נשים, היא נתפסה כאיטית וחסרת תועלת, ובכך גם הקטינה את ערכן של הנשים העוסקות בה.

בקשתי מהבינה המלאכותית תמונה של סבתא סורגת. קבלתי תמונה עם כל הסטריאוטיפים: סבתא לבנה מחייכת ליד עדן החלון, ריבועי גראני בסל, חתול ג׳ינג׳י, תמונות ישנות על מפיות לבנות בקרושה, ספל תה בספל קרמיקה מעוטר ועציצים.

מהמלאכה הביתית אל “סבתא סורגת”

במאה ה־20, כשהתעשייה החלה לייצר בגדים זולים וזמינים, הצורך בסריגה כמעט נעלם. מי שהמשיכו לסרוג היו הנשים המבוגרות, אשר שלמדו לסרוג בצעירותן כמיומנות בסיסית בניהול הבית. כך נוצר פער דורי: הדור הצעיר יצא לעבוד, והנשים המבוגרות נשארו לסרוג בבית. כך נולד הדימוי של הסבתא הסורגת: סבלנית, ביתית, ובעיקר - חסרת כוח חברתי.

בין מרד לתקשורת המונים

בסוף שנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000 התעוררה תנועת ה־new knitting – גל של סורגות צעירות שראו בסריגה דרך לביטוי פמיניסטי וחברתי. הספר “Stitch ’n Bitch” של דבי סטולר היה רגע מכונן: הוא הפך את הסריגה למרחב של שחרור ויצירה. קהילות בשם Stitch ’n Bitch קמו בערים רבות, ושילבו סריגה עם שיחות מגדר ופוליטיקה – שילוב חדשני שהחזיר למסרגות נוכחות ציבורית ואנרגיה מרדנית.

אבל כדי להצהיר שזו סריגה ״חדשה”, הן נזקקו לניגוד. כך “סבתא סורגת” הפכה לדימוי נלעג שעליו הן הגדירו את עצמן. ״סבתא סורגת” היא ייצוג של נשיות לא־מודרנית, לא־משוחררת, כזו שצריך להתנער ממנה כדי להיתפס כצעירה, עדכנית ומודעת. כדי להפוך את הסריגה ל”מגניבה”, ביטלו את הקיום והתרומה של מי שסרגו קודם לכן. וכך נוצר הפרדוקס: הניסיון לשבור את הסטריאוטיפ של “הסבתא הסורגת” לא שחרר את הסריגה, אלא ביטל את הדור הצעיר מהצורך להזדהות עם הדורות הקודמים. הסטריאוטיפ מחק את תרומתן של הנשים המבוגרות בשימור והעברת הידע המקצועי של הסריגה.

בקשתי מהבינה תמונה של אישה צעירה והיפסטרית סורגת. קבלתי את כל הקלישאות על אישה פמיניסטית.

בתחילת המאה ה־21 הדימוי של הסבתא הסורגת הזה המשיך לחיות בתרבות הפופולרית. אחת הדוגמאות הבולטות היא הקמפיין של נסטלה לדגני הבוקר Shreddies (2007), שבו הופיעו סבתות לבנות שיער, חמימות וחייכניות במפעל דמיוני וסורגות פתיתי דגנים. על פניו זו מחווה חמה ומעצימה: הן עובדות במרץ, יוצרות, בונות ומנהלות פס ייצור תעשייתי. אבל דווקא העוצמה הבלתי סבירה שלהן היא זו שמחלישה אותן. כי ברור לכולנו שאין באמת מפעל שבו מאות סבתות סורגות פתיתי דגנים, והאבסורד הזה, שמוצג כחינני ומשעשע, מרוקן את הדמות מהכוח שמיוחס לה. במקום יכולת ממשית, מתקבלת הגזמה דמיונית שמחזירה את הסבתא הסורגת למקום מוקטן.

חמש שנים לאחר מכן, קמה קבוצת The Knitting Nannas Against Gas and Greed (״הסבתות הסורגות נגד גז וחמדנות״) מאוסטרליה. זו קבוצה של נשים מבוגרות שהתאגדו למחאה סביבתית נגד קידוחי גז ונפט. הן אימצו את דמות ה“ננה”, הסבתא, בכוונה. הן ישבו לסרוג מול משרדי ממשלה וחברות אנרגיה, לבושות בצהוב, ושרו שירי מחאה תוך כדי סריגה. הן השתמשו בדיוק באותו דימוי של “סבתא סורגת”, אך הפכו אותו על ראשו: אם העולם רואה בסבתות דמויות לא מזיקות, הן ניצלו את זה כדי לחדור למרחבים ציבוריים ולהוביל התנגדות. זו הייתה הפעם הראשונה שסבתות סורגות הפכו מסמל פסיבי לסמל פוליטי.

Nannas Against Gas and Greed (KNAG), photo credit: Knitting Nannas website

הניסיון לשבור את הדימוי – ומה שנשבר בדרך

המחקר של החוקרות Ogden ו-Harrison (2019) בדק כיצד הסטריאוטיפ של סבתא סורגת פוגש בפועל נשים סורגות בגילאים שונים בחיי היומיום שלהן - לא דרך עדשת האינסטגרם או הדימויים בתקשורת. הן ערכו ראיונות עם נשים סורגות בצפון אנגליה ובצפון ויילס, בגילאים 25 עד 69.

רבות מהמשתתפות תיארו את הסריגה כתחום פרטי וביתי. הן סרגו בשקט בערבים על בבית, בסלון, ליד בני משפחה. עבור חלקן, הבית הוא המקום היחיד שבו הן הרגישו נוח לסרוג. אחת מהן סיפרה שהיא “לא מדברת על סריגה בעבודה, כדי שלא יחשבו שאני משועממת”. אחרות הודו שהן מסתירות את הסריגה – שלא יגידו שהן “זקנות” או “לא עדכניות”. החוקרות קראו לזה “הסריגה שבין הקירות” – פעילות בעלת משמעות עמוקה, אבל כזו שהחברה לא תמיד רואה.

רבות מהמשתתפות, במיוחד המבוגרות, סרגו לצורכי צדקה: כובעים לתינוקות, שמיכות לפגים, סוודרים לפליטים. אבל העשייה הזו כמעט לא נראתה או זכתה להערכה, כי היא נתפסה “לא מודרנית”. לעומת זאת, פרויקטים תקשורתיים כמו Pussyhat Project זכו לחשיפה עצומה, אף ששתיהן פעולות של סולידריות נשית.

להרחיב את העדשה

הניסיון לשחרר את הסריגה מהתדמית הישנה אמנם הביא נשים צעירות רבות למלאכה, אך יצר במקביל הדרה של הדורות הקודמים. הסריגה ה”חדשה” נראית צעירה, צבעונית, מתועדת ברשתות – ואילו הסריגה הביתית, הוותיקה, שנעשית באהבה ובנדיבות – נותרת שקופה. אבל הסריגה מעולם לא הייתה שייכת לגיל אחד. היא חוצה דורות, קולות, וזהויות.

הסטריאוטיפ של סבתא סורגת ימשיך להתקיים כל עוד נשים ימשיכו לסרוג בין הקירות. כדי שזה ישתנה, כל אחת מאתנו צריכה להיכנס לפריים. רק אז נוכל לראות שהתמונה השלמה לא מציגה ״סבתא סורגת״ או ״צעירה מגניבה״, אלא קהילה חיה של נשים סורגות - כל אחת במסע היצירתי שלה.

מקורות

Turnau, I. (e.g., 1979) - The gendering and resulting devaluation of "women's work" and General History and Gendering of Craft:

Parker, R. (2010). The subversive stitch: Embroidery and the making of the feminine (2nd ed.). I.B. Tauris. (Original work published 1984)

Turnau, I. (1979). Hand-knitting in Europe: From the 16th to the 19th century. Muzeum Historii Włókiennictwa.

Fields, C. D. (2014). Not your grandma’s knitting: The role of identity processes in the transformation of cultural practices. Social Psychology Quarterly, 77(2), 150–165.

Harrison, K., & Ogden, D. (2014). ‘Knit “n” natter’: A feminist methodological assessment of using creative ‘women’s work’ in focus groups. Qualitative Research, 15(1), 86–101.

Turney, J. (2009). The culture of knitting. Berg.