הילה הראל והגר ציגלר הן שתיים מהנשים שהקימו את “עין טובה” — יוזמה שנולדה בימים הראשונים של המלחמה, מתוך צורך לעשות משהו, בלי לדעת עדיין מה זה יהיה. הן לא יצאו לדרך עם תוכנית, שם או מבנה. הן נסעו לים המלח עם מסרגות וצמר מהבית, והתיישבו בלובי של מלון. משם, הדברים התחילו לקרות. מימין לשמאל: הגר ציגלר, שיפי כנעני, הילה הראל ושירי ויגודה. קרדיט תמונה: רוני כנעני איך הוקמה עין טובה? הילה: ״ההתחלה של “עין טובה” נבעה מזה שעם פרוץ המלחמה, מעבר לזה שאנחנו תמיד סורגות, פשוט הרמנו את המס

Visible Mending by Samantha Moore זהו סרט קצר ויפהפה מאת הבמאית והאנימטורית סמנתה מור (Samantha Moore), שנוצר מתוך סיפור אישי מאוד. מור החלה לעבוד עליו כשהאמה פיתחה דמנציה בשנות השישים לחייה ושכחה כיצד לקרוא דוגמת סריגה. מור, שגדלה עם סריגים שאמא שלה סרגה עבורה, למדה לסרוג מחדש דרך סרטוני יוטיוב – תהליך שהפך גם למסע רגשי של תיקון וקירבה. הסרט Visible Mending שוזר עדויות של סורגות וסורגים מקהילה כפרית באנגליה, שמספרות על סריגה כטיפול, כמרחב לעיבוד אובדן, כאב ושינויים בגוף וב

שני דיעי שני דיעי נולדה בגבעתיים, ובגיל שנה עברה עם משפחתה לקיבוץ גבולות שבעוטף. שני מתמודדת עם סכיזופרניה, והסריגה מלווה אותה לאורך השנים ככלי של החזקה, שגרה ושקט — במיוחד בזמנים מורכבים. היי שני, ספרי על עצמך קצת “נולדתי בגבעתיים, עברתי בגיל שנה עם המשפחה לקיבוץ גבולות, שזה בעוטף. אני שלישית מתוך ארבע בנות. אני השלישית. נשואה, יש לי שלושה ילדים. הגדולה בת עשרים, האמצעי בן תשע עשרה והקטן בן חמש עשרה. השניים הגדולים בצבא.” מתי התחלת לסרוג? ״למדתי לסרוג בגיל מאוד צעיר מאמא שלי

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ

“מה זאת אומרת 400 ש״ח? זה רק צעיף / שמיכת תינוק / השלימי.” “50 ש״ח לדוגמה דיגיטלית? השתגעת?” “שיעור ב־140 ש״ח?” בואו נדבר על זה רגע. כשאשה סורגת דורשת תשלום על עבודה, על ידע, על זמן - משהו בסביבה מתכווץ. כאילו שביקשה יותר ממה שמותר לה. כאילו שסורגת זה תחביב, לא מומחיות. חמודה, תני בחינם. הרי את נהנית מזה. אבל כשהיא מבקשת תשלום על הדוגמה שכתבה? כשהיא דורשת שכר על שיעור? כשהיא מתמחרת את מה שנסרג בידיים שלה? פתאום היא נתפסת כמי שמעיזה. כמו מישהי שעדיין לא הבינה שהזמן שלה שווה פח

שמי חן, ואני סורגת. אבל במשך שנים עשיתי את זה בשקט, מהצד, כמעט בהחבא. סרגתי בטיסות, בלילות, בין לבין – ואז הסברתי בחיוך מתגונן: “כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה״ (כי ברור שאין לי חיים). למה? כי נשים לא אמורות שיהיה להן זמן. כי אם את יוצרת – בטח את לא עובדת קשה מספיק. כי אם יש לך רגע לעצמך, כנראה שאת מתפנקת. וקחי כבר מגב ודלי, למען השם. אז זהו. סיימתי להתנצל. אני סורגת כי זה שומר עליי. כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור. כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מר