מה למדתי מהסוודר הראשון שלי

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה.

זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.

קצת לפני שחזרנו לישראל, נפתחה חנות סריגה חדשה בשכונה היפסטרית בבוסטון. האווירה שם הייתה של התחדשות ויצירה, ומיד נרשמתי לשיעורי סריגה בימי רביעי בבוקר - זמן יקר של שקט, כשהקטן שלי היה במסגרת לכמה שעות בשבוע. בחרתי בדוגמה מאוד פופולרית של קייט דיוויס בשם Owls עם צמות יפות שנראות כמו ינשופים לרוחב החלק העליון של הסוודר. סרגתי אותו בחוט ורוד פוקסיה מהמם, ממרינו וכותנה של Blue Sky Fibers, בהמלצת המורה שלי, כי בישראל לא קר מאוד. כדי לפצות על כך שבחרנו חוט דק יותר, המורה הנחתה אותי לסרוג לפי ההוראות של מידה גדולה יותר, אסטרטגיה שלא הכרתי לפני כן.  

סרגתי בכל רגע פנוי, בעיקר בלילות אחרי ההנקות. כמעט סיימתי את סריגת הגוף, ואז גיליתי חורים בהגדלות העיניים עם M1. בשיעור, המורה בדקה וגילתה שסרגתי עיני ימין דרך הרגל האחורית. לא הייתה ברירה, ופרמנו הכל. היא גלגלה עבורי את החוט והתחלתי מחדש. לא ראיתי בזה טראומה אלא הזדמנות ללמוד, במיוחד לפני המעבר לארץ שבה הגישה לידע בסריגה יהיה פחות נגיש לי.

לפי התיעוד שלי ביומן הפרויקט, בהמשך הדרך פרמתי וסרגתי מחדש קטעים גדולים, עוד שלוש פעמים נוספות. כשחזרתי לקרוא ביומן, הופתעתי לגלות כמה סבלנות היתה לי לחזור על שלבים שוב ושוב כדי לתקן ולוודא שהתוצאה תהיה טובה. בתוך כל דרישות החיים והעייפות, הצלחתי לשקוע בתהליך ולקבל את הטעויות והמהמורות עם המון חמלה - חמלה שבדרך כלל קשה לי להפגין כלפי עצמי. 

זה לקח כמעט שנה, ממרץ 2012 עד פברואר 2013, אבל בכל שורה לקחתי לעצמי רגע של שקט. כשסיימתי אותו, כבר היינו בארץ. הוא יצא גדול מדי, אבל אחותי התאהבה בו ואימצה אותו בשמחה. אמא שלי תפרה את הכפתורים, וביחד השלמנו פרויקט שנראה נהדר, הרבה מעבר למה שחשבתי שייצא מסוודר ראשון. 

מהסוודר הזה למדתי כמה דברים: יש יתרון גדול מאוד לחווית הפעם הראשונה; אין לנו למה להשוות, ולכן גם אין אכזבה או ביקורת עצמית קשה. זה משאיר המון מקום לגילוי וחקירה. בנוסף, למדתי שגם בתקופות לחוצות אפשר למצוא רגעים של שקט, ואולי הדבר החשוב ביותר: שגם בסריגה אנחנו יכולות להפגין כוח, ונחישות. בטוח היו מיליון הזדמנויות להניח את הפרויקט הזה בצד, להרים ידיים ולפנות לאריזת ארגזים, פריקה, או מחשבות מציקות לגבי העתיד. אבל חן של 2013 בחרה להמשיך לסרוג.