הם לא פתחו את Yarn כדי “למכור חוטים”, אלא כדי לשנות את ההיצע הקיים עבור קהילת הסריגה הישראלית. מהחיבור בין התשוקה של ג׳וליה לחומר ולהתפתחות יצירתית, לבין הסקרנות של צביקה להבין איך מערכות עובדות, נולדה חנות קטנה בזכרון יעקב שבמהלך השנים, הפכה לשם מוכר כמעט לכל סורגת בארץ. ג׳וליה וצביקה בסטודיו יארן, בזכרון יעקב ראשית הדרך ג׳וליה וצביקה הכירו בחיפה, שם למדו באותה כיתה בתיכון. “אני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי,” אומרת ג׳וליה. “הייתי הולכת לחנויות סריגה ומתמלאת השראה. הצבעים, המ

גרב אחת היא פריט סרוג שלם, יש לה עקב, יש לה בהונות, היא גמורה מכל בחינה. ובכל זאת, היא חסרת שימוש. בלי התאומה שלה היא חסרת תוחלת ובלתי לבישה... כדי באמת ליהנות ממנה, חייבת להגיע גם התאומה. וכאן מגיע האתגר שמכירות רבות מאיתנו: סינדרום הגרב השנייה . ההתלהבות הראשונית כבר נגוזה, הסקרנות התפוגגה, ומה שנשאר הוא לשחזר בדיוק את אותו תהליך בשנית. עבור מי שקשה לה לחזור על אותו הדבר פעמיים, זה יכול להרגיש כמו קיר בלתי עביר. אבל יש גם מי שמוצאות נחמה דווקא בחזרתיות. סורגות שנהנות מהקצב

ראיון עם רוזין פאר, הבעלים של Leen's Knit, חנות חוטים אונליין ישראלית רוזין פאר רוזין גדלה בבית מסורתי, בת הזקונים במשפחה. “סבתא שלי נפטרה עוד לפני שנולדתי, אבל תמיד סיפרו לי עליה – שהיא סרגה דברים שאף אחת אחרת לא ידעה. זה ידע שנעלם, ותמיד הרגשתי פספוס גדול. אמא שלי למדה לסרוג בבית הספר. אני זוכרת אותה יושבת עם מסרגות וסורגת לנו סוודרים. כבר אז נמשכתי לחוטים ולצבעים. הייתי נכנסת לחנויות וקונה גלילים רק כי הם קסמו לי. אמא שלי הייתה שואלת למה אני צריכה את כל זה, ואני חשבתי שזה

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ

ראיון עם דנה קרוליצקי, דנה דולז, יוצרת הבובות הסרוגות שמביאה יצירתיות וחום אנושי לעולם הקרושה דנה דולז כששואלים את דנה מי היא, התשובה רחוקה מלהיות חד־ממדית: היא מעצבת תכשיטים בהשכלתה, בעלת ניסיון עשיר במסעדנות, ואמא טרייה – אבל מעל לכל, היא סורגת שיודעת להפוך רעיון לסיפור מוחשי בידיים. בשנים האחרונות היא ביססה לעצמה מקום ייחודי בזירת הקרושה בישראל, עם בובות שהופכות לא רק לפריט משחק אלא למקור נחמה וקסם. מעיצוב תכשיטים לקרושה דנה למדה עיצוב תכשיטים בשנקר, אבל סיום התואר נפל על

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב. זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם

ראיון עומק עם הילה אלרט – יוצרת קרושה בועטת, פמיניסטית ומצחיקה, על גופיות מדברות, טקסטים סרוגים, ושאלות שלא שואלים בקול. סריגה עם אג’נדה, בהומור ובצבע

יש רגעים בסריגה שנראים כמו קסם. שתי שורות עיניים פתוחות מתאחות זו לזו בקו חלק, בלי תפר נראה לעין, כאילו הסריגה המשיכה מאליה. זהו תפר קיצ׳נר, טכניקה קטנה ומאחוריה סיפור היסטורי.    בתחילת המאה ה־20 עמד הגנרל הבריטי לורד הוריישו קיצ׳נר במרכז מסע גיוס החיילים למלחמת העולם הראשונה. הכרזות עם פניו והכיתוב “Kitchener Wants You” הפכו לסמל היסטורי של קריאה לגברים להתגייס לצבא. במקביל, נשים גויסו לסרוג עבור החיילים וחוברות סריגה רשמיות הופצו בעשרות אלפים, ובהן הוראות לסריגת גרביים, צע

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה לי בראש בריצה בשבוע. אם   את   רוצה   ללכת   מהר  – תלכי   לבד . אבל   אם   את   רוצה   להגיע   רחוק  – תלכי   יחד . (פתגם אפריקאי)   חלקכן יודעות שאחד התחביבים שלי בשנים האחרונות הוא ריצת שטח. במיוחד אני אוהבת לרוץ מרחקים ארוכים. אני אוהבת להרגיש שהריצה שלי היא מסע. היא התחילה בשעה כלשהי, עם אור רך של זריחה. עד לסיומה, כבר עברתי דרך: השמש עלתה, הנוף השתנה, וגם הרגש. מ”אוף, איך אני אסחוב את הריצה הזו”, ועד “איזה יופי, כמה הנוף השתנה כאן מהשבוע שעב

"זה לא בשבילי”. זה מה שאמרה לי אחת התלמידות בתגובה למאמץ של תלמידה אחרת לפענח טבלה בדוגמה של קרדיגן באנגלית. זו היתה טבלת מעקב לכאורה פשוטה אבל כתובה כמו כתב חידה. הרגשתי שאנחנו בחדר בריחה עם טיימר שסופר לאחור.  והיא לא היחידה. יש נשים רבות שסורגות שנים רק לפי העין, הניסיון, ותחושת הבטן. וזה עובד להן נהדר. עד שמגיע הרגע שרוצות לסרוג בגד במידה מסוימת, או בגזרה שמתאימה לגוף ופתאום הן נתקלות במחסומים: שפה - הדוגמה באנגלית, הסימנים, הקיצורים, הטון, כולם זרים. אמון - האם מותר לי ל

“יש לי שתי ידיים שמאליות, את מאמינה שזה אפשרי?” כך התחילה השיחה שלי היום עם מישהי ששוקלת להצטרף לשיעורי סריגה. היא שאלה: “תוך כמה זמן אצליח להגיע לתוצר ראוי?” עניתי לה שאנחנו לא מכירות, אבל אני מאמינה שכן, זה אפשרי. כי אני לא באמת חושבת שיש “ידיים שמאליות”. יש ידיים מנוסות ויש ידיים מתלמדות. התמודדות עם תסכול יש נשים שמגיעות בלי שום יכולת לשאת תסכול או כישלון. כמו אישה אחת בהוסטל שבו אני מתנדבת. היא החזיקה את המסרגות, התחילה להזיע ולהתעצבן. תוך פחות מדקה היא זרקה הכול ויצאה ל

לפעמים כל מה שצריך זה לא “ביטחון עצמי”, אלא תעוזה קטנה. לא להבין הכל, לא להרגיש מוכנה, ובכל זאת להתחיל. לפתוח דוגמת סריגה. להיתקל בקיצורים מוזרים. להתבלבל. לעצור. לשאול. לנסות. לטעות. לפרום. לנסות שוב. דווקא ברגעים האלה, כשאנחנו מוכנות להיות לא מושלמות בהתחלה, נבנה משהו חשוב יותר מביטחון: נבנית מסוגלות. זה מונח שמופיע הרבה בשיח של פיתוח אישי – confidence–competence loop: מעגל שבו כל ניסיון בונה יכולת, וכל יכולת מחזקת ביטחון, וכך הלאה. אבל כדי להיכנס למעגל הזה, אנחנו צריכות לה

מדהים איך העומס הנפשי שאנחנו חיות בו מחריף מדי יום. אין הפוגה והתחושות מתנדנדות בין חוסר אונים להתשה. הרבה דברים מרגישים גדולים מדי, רחוקים מדי, לא בשליטתנו. בתוך זה, נזכרתי במישל אובמה, ואיך בתקופה של חרדה, חוסר ודאות ועומס רגשי, מצאה את עצמה מתחילה לסרוג. זה קרה בתחילת הקורונה. היא היתה בבית, וכמו כולנו היתה דבוקה לחדשות, ולא הצליחה לעשות דבר וחצי דבר בסערת רגשות. ופתאום, בלי שום תכנית מסודרת, היא הזמינה לעצמה מסרגות וספר לימוד סריגה מאמזון והתחילה ללמוד לסרוג. פשוט כי היית

בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי

“מה זאת אומרת 400 ש״ח? זה רק צעיף / שמיכת תינוק / השלימי.” “50 ש״ח לדוגמה דיגיטלית? השתגעת?” “שיעור ב־140 ש״ח?” בואו נדבר על זה רגע. כשאשה סורגת דורשת תשלום על עבודה, על ידע, על זמן - משהו בסביבה מתכווץ. כאילו שביקשה יותר ממה שמותר לה. כאילו שסורגת זה תחביב, לא מומחיות. חמודה, תני בחינם. הרי את נהנית מזה. אבל כשהיא מבקשת תשלום על הדוגמה שכתבה? כשהיא דורשת שכר על שיעור? כשהיא מתמחרת את מה שנסרג בידיים שלה? פתאום היא נתפסת כמי שמעיזה. כמו מישהי שעדיין לא הבינה שהזמן שלה שווה פח

שמי חן, ואני סורגת. אבל במשך שנים עשיתי את זה בשקט, מהצד, כמעט בהחבא. סרגתי בטיסות, בלילות, בין לבין – ואז הסברתי בחיוך מתגונן: “כן, סרגתי את זה בטיסת עבודה״ (כי ברור שאין לי חיים). למה? כי נשים לא אמורות שיהיה להן זמן. כי אם את יוצרת – בטח את לא עובדת קשה מספיק. כי אם יש לך רגע לעצמך, כנראה שאת מתפנקת. וקחי כבר מגב ודלי, למען השם. אז זהו. סיימתי להתנצל. אני סורגת כי זה שומר עליי. כי זו הדרך שלי לזכור מי אני, גם כששום דבר סביבי לא ברור. כי לולאה אחרי לולאה, אני יוצרת לעצמי מר

אם הגעת לכאן – יש סיכוי טוב שאת אוהבת לסרוג. ויש גם סיכוי טוב שאת אוהבת אנשים. או שקט. או שיחה טובה. או יצירה שיש בה גם חופש וגם מבנה. או את הרגע הזה שבו פתאום משהו מסתדר – בדוגמה, וגם בראש. סריגה מקומית נולדה מתוך האמונה שסריגה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. מרחב שמחבר בין מחשבה לתנועה, בין לבד ליחד, בין יצירה ליומיום.    אני כאן כדי לאסוף את כל מה שיפה, עמוק, מצחיק ומסקרן בעולם הסריגה – בעברית.  בלי קיצורים, בלי התנשאות, רק שפה ברורה, תשומת לב, והזמנה להיות חלק ממשהו קרוב.