"זה לא בשבילי”. זה מה שאמרה לי אחת התלמידות בתגובה למאמץ של תלמידה אחרת לפענח טבלה בדוגמה של קרדיגן באנגלית. זו היתה טבלת מעקב לכאורה פשוטה אבל כתובה כמו כתב חידה. הרגשתי שאנחנו בחדר בריחה עם טיימר שסופר לאחור.  והיא לא היחידה. יש נשים רבות שסורגות שנים רק לפי העין, הניסיון, ותחושת הבטן. וזה עובד להן נהדר. עד שמגיע הרגע שרוצות לסרוג בגד במידה מסוימת, או בגזרה שמתאימה לגוף ופתאום הן נתקלות במחסומים: שפה - הדוגמה באנגלית, הסימנים, הקיצורים, הטון, כולם זרים. אמון - האם מותר לי ל

כשסרגתי את האבטיפוס הראשון של גופיית אלינה, גיליתי קשר קטן בחוט. שמתי לב אליו רק אחרי שבע שורות… סרגתי מדיטטיבית.  כשגיליתי אותו הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מקיומו. הוא קשור ממש בקצה של שני חוטים, הוא עלול להיפרם בהמשך, ואם לא אתקן עכשיו, מאוד יתכן שאצטרך לתקן אחר כך, עם פחות מרווח תמרון, ועם יותר עצבים.  אז פרמתי מתוך בחירה וצילמתי תוך כדי, כדי שתוכלי לראות בדיוק איך להשחיל מסרגה מתחת לשורה תקינה ולפרום עד אליה בלי לאבד עיניים ועם שקט נפשי.

“יש לי שתי ידיים שמאליות, את מאמינה שזה אפשרי?” כך התחילה השיחה שלי היום עם מישהי ששוקלת להצטרף לשיעורי סריגה. היא שאלה: “תוך כמה זמן אצליח להגיע לתוצר ראוי?” עניתי לה שאנחנו לא מכירות, אבל אני מאמינה שכן, זה אפשרי. כי אני לא באמת חושבת שיש “ידיים שמאליות”. יש ידיים מנוסות ויש ידיים מתלמדות. התמודדות עם תסכול יש נשים שמגיעות בלי שום יכולת לשאת תסכול או כישלון. כמו אישה אחת בהוסטל שבו אני מתנדבת. היא החזיקה את המסרגות, התחילה להזיע ולהתעצבן. תוך פחות מדקה היא זרקה הכול ויצאה ל

לפעמים כל מה שצריך זה לא “ביטחון עצמי”, אלא תעוזה קטנה. לא להבין הכל, לא להרגיש מוכנה, ובכל זאת להתחיל. לפתוח דוגמת סריגה. להיתקל בקיצורים מוזרים. להתבלבל. לעצור. לשאול. לנסות. לטעות. לפרום. לנסות שוב. דווקא ברגעים האלה, כשאנחנו מוכנות להיות לא מושלמות בהתחלה, נבנה משהו חשוב יותר מביטחון: נבנית מסוגלות. זה מונח שמופיע הרבה בשיח של פיתוח אישי – confidence–competence loop: מעגל שבו כל ניסיון בונה יכולת, וכל יכולת מחזקת ביטחון, וכך הלאה. אבל כדי להיכנס למעגל הזה, אנחנו צריכות לה

מדהים איך העומס הנפשי שאנחנו חיות בו מחריף מדי יום. אין הפוגה והתחושות מתנדנדות בין חוסר אונים להתשה. הרבה דברים מרגישים גדולים מדי, רחוקים מדי, לא בשליטתנו. בתוך זה, נזכרתי במישל אובמה, ואיך בתקופה של חרדה, חוסר ודאות ועומס רגשי, מצאה את עצמה מתחילה לסרוג. זה קרה בתחילת הקורונה. היא היתה בבית, וכמו כולנו היתה דבוקה לחדשות, ולא הצליחה לעשות דבר וחצי דבר בסערת רגשות. ופתאום, בלי שום תכנית מסודרת, היא הזמינה לעצמה מסרגות וספר לימוד סריגה מאמזון והתחילה ללמוד לסרוג. פשוט כי היית

לפני עידן הרשתות החברתיות, בתחילת שנות ה-2000, התחילה התעוררות בעולם הסריגה. הרבה סורגות החלו לשתף בפרויקטים שלהן בבלוגים אישיים. המידע היה מפוזר ברחבי הרשת והגישה אליו לא תמיד נוחה.   ואז הגיע Ravelry! האתר הוקם בשנת 2007 על ידי ג’סי וקייסי, זוג אמריקאי שחיפש דרך לחבר את עולם הסריגה. ג’סי, סורגת נלהבת, הרגישה שכל הידע מפוזר ברחבי הרשת, בלי דרך פשוטה לרכז, לשתף ולמצוא דוגמאות. קייסי, מפתח תוכנה, הציע פתרון טכנולוגי – וכך נולד הרעיון ל Ravelry : מקום אחד שבו כל סורגת תוכל למצו

בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי

הוא היה עקום. השוליים בלטו והתכווצו כמו גלים. החוט נמתח בצורה לא אחידה, שורה אחרי שורה. אבל הוא היה צעד ראשון בעולם חדש. למדתי איך לסרוג עין, ועוד אחת. ולמרות שהתוצאה הייתה רחוקה ממה שדמיינתי, ידעתי: אני בדרך. משהו בי לא נתן לי להרפות. רציתי להבין, להשתפר, להתקרב למה שראיתי בעיני רוחי. הסריגה של סבתא שלי. זוכרת את הצעיף הראשון שלך? ההתחלה המבולבלת, המסרגות שהרגישו זרות, הלולאות שלא שיתפו פעולה, ובכל זאת המשכת. אז בואי נחגוג את הצעיף הראשון. את ההתחלה. את הניסיון. שתפי בתגובה

כתבתי את ההוראות לכובע הזה עבור התלמידות שלי. הן מספקות למידה בצורה מדורגת: שולי הכובע מספקים תרגול של עיני ימין ושמאל . אחרי שאלו הופכים...

תקועה עם שלושה סוודרים בשלבי סיום. שניים ממתינים לשרוולים, אחד מחכה לצווארון גולף. התחלתי אותם בהתלהבות. הייתי מאוהבת. אבל עכשיו? הם יושבים בפינה כמו אהוב ותיק. אני עדיין אוהבת אותם, כן. מקבלת אותם כמו שהם. אבל - ופה ההבדל הגדול - סוודר לא גמור הוא לא אהוב עם פגמים. הוא פשוט… לא גמור. אז אני מדליקה מחדש את הניצוץ. פותחת עונה חדשה של אהבה עם כל אחד מהם. כי אין כמו לסיים סוודר - להחזיר את המסרגות אל הנרתיק, לגלגל את שארית הצמר לסל השאריות, לרחוץ אותו ולהמתין בסבלנות לחורף שבו א

אם הגעת לכאן – יש סיכוי טוב שאת אוהבת לסרוג. ויש גם סיכוי טוב שאת אוהבת אנשים. או שקט. או שיחה טובה. או יצירה שיש בה גם חופש וגם מבנה. או את הרגע הזה שבו פתאום משהו מסתדר – בדוגמה, וגם בראש. סריגה מקומית נולדה מתוך האמונה שסריגה היא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. מרחב שמחבר בין מחשבה לתנועה, בין לבד ליחד, בין יצירה ליומיום.    אני כאן כדי לאסוף את כל מה שיפה, עמוק, מצחיק ומסקרן בעולם הסריגה – בעברית.  בלי קיצורים, בלי התנשאות, רק שפה ברורה, תשומת לב, והזמנה להיות חלק ממשהו קרוב.