דש עקב מחוזק באמצעות החלקת עיניים בגרביים, דש העקב הוא החלק מעל העקב, לפני הפנייה של העקב . הוא נסרג בצורה של מלבן בסריגה שטוחה ולכן מכונה ״דש״ (באנלית flap). זה אזור בגרב שמתחכך הרבה עם הנעל, והאזור בו לפעמים הרגל נפצעת מנעליים חדשות שעוד לא התרככו. לכן נהוג לסרוג אותו בטכניקה שמייצרת בד עבה ומחוזק יותר.   ישנה טכניקה קטנה וחמודה, שהתיעוד המוקדם ביותר שלה הוא מראשית המאה ה- 20, והיא מאוד פופולרית עד היום. חיזוק דש העקב באמצעות החלקת עיניים  הוא שמה, ובאנגלית - slipped stitc

ראיון עם דנה קרוליצקי, דנה דולז, יוצרת הבובות הסרוגות שמביאה יצירתיות וחום אנושי לעולם הקרושה דנה דולז כששואלים את דנה מי היא, התשובה רחוקה מלהיות חד־ממדית: היא מעצבת תכשיטים בהשכלתה, בעלת ניסיון עשיר במסעדנות, ואמא טרייה – אבל מעל לכל, היא סורגת שיודעת להפוך רעיון לסיפור מוחשי בידיים. בשנים האחרונות היא ביססה לעצמה מקום ייחודי בזירת הקרושה בישראל, עם בובות שהופכות לא רק לפריט משחק אלא למקור נחמה וקסם. מעיצוב תכשיטים לקרושה דנה למדה עיצוב תכשיטים בשנקר, אבל סיום התואר נפל על

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב. זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם

אני שואלת ואת עלולה לחשוב שזו שאלה מוזרה או אפילו מתנשאת... עין ימין היא הרי אבן היסוד של הסריגה, מה שסבתא לימדה אותנו כשהיינו ילדות, אז למה להתעכב? אלא שדווקא כאן מסתתר דבר חשוב שעלה בשבוע שעבר בקהילה שלנו, ואני פוגשת לא מעט בשיעורי הסריגה אצלי. הרבה מאיתנו סורגות באופן אינטואיטיבי דרך הרגל האחורית בלי לדעת בכלל – וזה ההסבר למה הסריגה שלך נראית קצת אחרת מהדוגמה ולמה הגדלות מתנהגות אחרת מהמצופה. אפילו כתבתי בלוג על מה הסוודר הראשון ולמה קבלתי חורים בלתי צפויים .   יש שתי דרכי

פעם מאוד התרגשתי להביע את האהבה שלי דרך סריגה. כשחזרנו משנת שבתון בארה״ב, קניתי מלא חוטי גרביים כדי לסרוג זוג גרביים לכל בן ובת משפחה....

ראיון עומק עם הילה אלרט – יוצרת קרושה בועטת, פמיניסטית ומצחיקה, על גופיות מדברות, טקסטים סרוגים, ושאלות שלא שואלים בקול. סריגה עם אג’נדה, בהומור ובצבע

יש רגעים בסריגה שנראים כמו קסם. שתי שורות עיניים פתוחות מתאחות זו לזו בקו חלק, בלי תפר נראה לעין, כאילו הסריגה המשיכה מאליה. זהו תפר קיצ׳נר, טכניקה קטנה ומאחוריה סיפור היסטורי.    בתחילת המאה ה־20 עמד הגנרל הבריטי לורד הוריישו קיצ׳נר במרכז מסע גיוס החיילים למלחמת העולם הראשונה. הכרזות עם פניו והכיתוב “Kitchener Wants You” הפכו לסמל היסטורי של קריאה לגברים להתגייס לצבא. במקביל, נשים גויסו לסרוג עבור החיילים וחוברות סריגה רשמיות הופצו בעשרות אלפים, ובהן הוראות לסריגת גרביים, צע

אין על ההנאה של סריגה מדיטטיבית… עין ועוד עין, והמחשבות מתפזרות להן וגולשות למקומות רחוקים. ואז, ברגע אחד, עין מחליקה ונופלת. רגע של לחץ. בסרטון הזה תראי איך להרים אותה – בצד ימין או בצד שמאל של העבודה – ולחזור לסריגה מהנה בלי לחץ. איך להרים עין שנפלה בסריגה

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

יש פרויקטים שאנחנו סורגות, שבדרך מלמדים אותנו על עצמנו לא פחות משהם מלמדים אותנו לסרוג - והסוודר הראשון שלי היה בדיוק כזה. השבוע, התחשק לי לחזור במנהרת הזמן אל חן שסרגה את הסוודר הראשון שלה. זה היה ב־2012, כשגרנו בארה"ב. הייתי אמא צעירה לתינוק ראשון שלא ישן, רחוקה מהמשפחה, מותשת מלילות ארוכים ועם שאלות גדולות לגבי איפה נבסס את חיינו. באותה שנה, החלטנו לסגור את הפרק האמריקאי, לארוז ארגזים, להיפרד ולעבור לחיפה. בתוך כל הטלטלה הזו, הסריגה הפכה לעוגן של שפיות נפשית.   קצת לפני שח

אוגוסט. העולם בחוץ זז בקצב קצת יותר איטי, ואצלי בדיוק להפך. אני מג׳נגלת בין משימות החיים לבין המאמץ לייצר רצפי עבודה כדי לקדם את הכנות להשקה של תכנית ליווי הסריגה הראשונה, האתר של סריגה מקומית, לקיים את מפגשי הסריגה, והתכניות לסתיו...    המשימות והסטנדרטים שלי לא תמיד מתיישבים עם הקצב של אוגוסט; עם החום שמבקש לחלוץ נעליים, לקחת צעד אחורה, להוריד את הקצב ולרבוץ.    תחושת האשמה שמקננת בתוכי על חופשת הקיץ, והילדים שלי שמחכים בסבלנות שאהיה פנויה; והרגשות הגדולים - ההתרגשות והחשש

למה, מתי ואיך עושות את זה נכון מה זה בעצם לסרוג בשני חוטים? כשסורגות פרויקט מחוטים צבועים בעבודת יד, או מחוטים טבעיים בגוונים משתנים – לפעמים שני חוטים מאותה סדרת צבע נראים… קצת אחרת. אחד כהה יותר, אחת עם יותר כתמים, אחד עם שינוי צבע פתאומי. זו לא טעות – זה חלק מהקסם. אבל כשסורגות פרויקט שלם מחוטים שונים, השוני הזה עלול לבלוט. פתאום חלק מהשרוול נראה כהה בהרבה מהגוף, או פסים בלתי מוסברים מופיעים בדיוק במעבר לכדור חוט חדש. למה כדאי לסרוג בשני חוטים? כדי לקבל מראה אחיד ומאוזן לא

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה לי בראש בריצה בשבוע. אם   את   רוצה   ללכת   מהר  – תלכי   לבד . אבל   אם   את   רוצה   להגיע   רחוק  – תלכי   יחד . (פתגם אפריקאי)   חלקכן יודעות שאחד התחביבים שלי בשנים האחרונות הוא ריצת שטח. במיוחד אני אוהבת לרוץ מרחקים ארוכים. אני אוהבת להרגיש שהריצה שלי היא מסע. היא התחילה בשעה כלשהי, עם אור רך של זריחה. עד לסיומה, כבר עברתי דרך: השמש עלתה, הנוף השתנה, וגם הרגש. מ”אוף, איך אני אסחוב את הריצה הזו”, ועד “איזה יופי, כמה הנוף השתנה כאן מהשבוע שעב

"זה לא בשבילי”. זה מה שאמרה לי אחת התלמידות בתגובה למאמץ של תלמידה אחרת לפענח טבלה בדוגמה של קרדיגן באנגלית. זו היתה טבלת מעקב לכאורה פשוטה אבל כתובה כמו כתב חידה. הרגשתי שאנחנו בחדר בריחה עם טיימר שסופר לאחור.  והיא לא היחידה. יש נשים רבות שסורגות שנים רק לפי העין, הניסיון, ותחושת הבטן. וזה עובד להן נהדר. עד שמגיע הרגע שרוצות לסרוג בגד במידה מסוימת, או בגזרה שמתאימה לגוף ופתאום הן נתקלות במחסומים: שפה - הדוגמה באנגלית, הסימנים, הקיצורים, הטון, כולם זרים. אמון - האם מותר לי ל

כשסרגתי את האבטיפוס הראשון של גופיית אלינה, גיליתי קשר קטן בחוט. שמתי לב אליו רק אחרי שבע שורות… סרגתי מדיטטיבית.  כשגיליתי אותו הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מקיומו. הוא קשור ממש בקצה של שני חוטים, הוא עלול להיפרם בהמשך, ואם לא אתקן עכשיו, מאוד יתכן שאצטרך לתקן אחר כך, עם פחות מרווח תמרון, ועם יותר עצבים.  אז פרמתי מתוך בחירה וצילמתי תוך כדי, כדי שתוכלי לראות בדיוק איך להשחיל מסרגה מתחת לשורה תקינה ולפרום עד אליה בלי לאבד עיניים ועם שקט נפשי.

“יש לי שתי ידיים שמאליות, את מאמינה שזה אפשרי?” כך התחילה השיחה שלי היום עם מישהי ששוקלת להצטרף לשיעורי סריגה. היא שאלה: “תוך כמה זמן אצליח להגיע לתוצר ראוי?” עניתי לה שאנחנו לא מכירות, אבל אני מאמינה שכן, זה אפשרי. כי אני לא באמת חושבת שיש “ידיים שמאליות”. יש ידיים מנוסות ויש ידיים מתלמדות. התמודדות עם תסכול יש נשים שמגיעות בלי שום יכולת לשאת תסכול או כישלון. כמו אישה אחת בהוסטל שבו אני מתנדבת. היא החזיקה את המסרגות, התחילה להזיע ולהתעצבן. תוך פחות מדקה היא זרקה הכול ויצאה ל

לפעמים כל מה שצריך זה לא “ביטחון עצמי”, אלא תעוזה קטנה. לא להבין הכל, לא להרגיש מוכנה, ובכל זאת להתחיל. לפתוח דוגמת סריגה. להיתקל בקיצורים מוזרים. להתבלבל. לעצור. לשאול. לנסות. לטעות. לפרום. לנסות שוב. דווקא ברגעים האלה, כשאנחנו מוכנות להיות לא מושלמות בהתחלה, נבנה משהו חשוב יותר מביטחון: נבנית מסוגלות. זה מונח שמופיע הרבה בשיח של פיתוח אישי – confidence–competence loop: מעגל שבו כל ניסיון בונה יכולת, וכל יכולת מחזקת ביטחון, וכך הלאה. אבל כדי להיכנס למעגל הזה, אנחנו צריכות לה

מדהים איך העומס הנפשי שאנחנו חיות בו מחריף מדי יום. אין הפוגה והתחושות מתנדנדות בין חוסר אונים להתשה. הרבה דברים מרגישים גדולים מדי, רחוקים מדי, לא בשליטתנו. בתוך זה, נזכרתי במישל אובמה, ואיך בתקופה של חרדה, חוסר ודאות ועומס רגשי, מצאה את עצמה מתחילה לסרוג. זה קרה בתחילת הקורונה. היא היתה בבית, וכמו כולנו היתה דבוקה לחדשות, ולא הצליחה לעשות דבר וחצי דבר בסערת רגשות. ופתאום, בלי שום תכנית מסודרת, היא הזמינה לעצמה מסרגות וספר לימוד סריגה מאמזון והתחילה ללמוד לסרוג. פשוט כי היית

לפני עידן הרשתות החברתיות, בתחילת שנות ה-2000, התחילה התעוררות בעולם הסריגה. הרבה סורגות החלו לשתף בפרויקטים שלהן בבלוגים אישיים. המידע היה מפוזר ברחבי הרשת והגישה אליו לא תמיד נוחה.   ואז הגיע Ravelry! האתר הוקם בשנת 2007 על ידי ג’סי וקייסי, זוג אמריקאי שחיפש דרך לחבר את עולם הסריגה. ג’סי, סורגת נלהבת, הרגישה שכל הידע מפוזר ברחבי הרשת, בלי דרך פשוטה לרכז, לשתף ולמצוא דוגמאות. קייסי, מפתח תוכנה, הציע פתרון טכנולוגי – וכך נולד הרעיון ל Ravelry : מקום אחד שבו כל סורגת תוכל למצו

בתחילת מאי, סרגתי זוג גרביים מגליל יפהפה בצבעי מדבר, מתנה עבור חברה טובה טובה שלי. אדייק ואוסיף, שזה אמור היה להיות פרויקט מהיר ופשוט, מכיוון שהגליל עצמו, כבר נסרג במכונת סריגה. כל מה שנותר לי היה לגזור לשני חלקים, להעלות עיניים עבור האצבעות, העקב והריבינג (פטנט). וזה באמת טס. רק כשהגעתי לצלם את הגרביים, שמתי לב שהפס הכתום באחת מהן רחב הרבה יותר מהגרב השנייה. זו היתה נקודת חיבור של שני גלילים של חוט ולא שמתי לב. התבאסתי שסרגתי על אוטומט, למרות שזו קצת מהות הסריגה של זוג גרביי