סריגה ככלי לניהול והפגת כאב כאב מתמשך (כרוני) הוא לא רק "משהו שכואב בגוף". זו חוויה רב-מערכתית שמשתלטת על הכל: היא כוללת אותות עצביים, מתח פיזי חזק, ותגובה רגשית. במצב כזה, נוצר קשב ממוקד בכאב; המוח "ננעל" על תחושת הכאב, סורק אותה ללא הפסקה ומתקשה להתייחס לכל דבר אחר (Villemure & Bushnell, 2002). מחקרים עדכניים מראים שכאב הוא לא רק תוצאה של פציעה פיזית, אלא חוויה שהמוח "בונה" בהשפעת המחשבות והרגשות שלנו. לכן, בשנים האחרונות גובר העניין בפעילויות גופניות עדינות ככלי לניהול כאב

תמי סיאנוב על כאב כרוני, סריגה ורגע אחד על פסגת ההר פסגה. מסלול סקי. ותמי עומדת, מקללת את הרופאים שאמרו לה שלא תלך. ״חרא עליך פרופסור!״ תמי סיאנוב תמי סיאנוב היא סטודנטית להנדסת תעשייה וניהול ב־HIT, עובדת במשרת סטודנט, וסורגת. היא התחילה לסרוג בתקופת הקורונה, הרבה לפני שידעה שהחוטים ילוו אותה גם בשיקום מפציעה צבאית ובחיים עם כאב כרוני.  איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בתקופת הקורונה. הייתי בכיתה יא’. כל הדברים שציפינו להם התבטלו. ראיתי ביוטיוב מדריכים לסריגה במסרגה אחת. אחי וא

תֹם בן־דור הוא לא האדם הראשון שתדמייני כשתחשבי על קבוצת סריגה: מהנדס בניין באתרי ענק של חברת אשטרום, חובש תאג״ד שמבלה שעות בתוך אכזרית צפופה במילואים, תל־אביבי בן 36 שמחזיק חיים אינטנסיביים בין עבודה תובענית לבין קהילה וחברים. ובתוך כל זה — זוג מסרגות וחוט, שנכנסו לחיים שלו כמעט במקרה, והפכו לעוגן. הזמנתי את תם לספר איך הסריגה הגיע אל חייו ברגע של קושי, ליוותה אותו בתוך מצבי קצה ואיך היא ממשיכה לשמש לו כמקום של שקט, קרקע ושייכות, באתר בנייה, במילואים, ובמפגשים חברתיים. תֹם בן

בחודש שמוקדש לבריאות הנפש בסריגה מקומית, רציתי לבדוק האם יש הסבר מדעי לתחושת ההקלה שאנחנו חוות כשאנחנו מתיישבות לסרוג? כתבתי לפני שבוע על ההשפעה של עומס גירויים על המוח ועל היצירתיות , אבל מה ההשפעה של הסריגה על הבריאות הנפשית שלנו? מחקר מקיף שפורסם השנה, Healing Stitches  – סקירת־על של 25 מחקרים מ־13 מדינות – מצייר תמונה עשירה של האופן שבו מלאכות החוט משפיעות על הגוף והנפש. סריגה, קרושה, רקמה וקווילט מתוארות שוב ושוב כמרחבים שמייצרים ויסות רגשי, חיבור אנושי, משמעות ויציבות.

רעיונות... בא לי סוודר, וגם שאל וצעיף ומיד יש רגעים שבהם הראש סורג מהר יותר מהידיים. אני רואה תמונה של סוודר רך, שאל בצבעים עמוקים, כובע עם טקסטורה מגרה – ומיד מתמלאת ברצון לסרוג את הכל. עכשיו. מיד. אני מדמיינת את עצמי עטופה בזה, חיה את הסתיו או את מה שאני רוצה ללבוש בחורף הקרוב. מין רעב כזה שלא יודע שובע. מין חור שחור שמבקש להתמלא בפריטים סרוגים. אז אני קונה דוגמה, קונה חוטים, רוקמת תכניות. וכשאני סוף סוף מתיישבת להתחיל בפרויקט – רק אז מבינה: אני כבר לא רוצה לסרוג את זה. מש

ענבל פרן פרח ענבל פרן פרח היא מנהלת הוסטל אופק נשי - מסגרת שיקומית לנשים אחרי יציאה ממעגל הזנות והשימוש. היא אחות קלינית בהכשרתה ובעלת ניסיון רב בעבודה עם אוכלוסיות מודרות, עם התמחות במזעור נזקי שימוש, בליווי נשים שחיו בזנות ובהובלת תהליכי שיקום בקהילה. לצד עבודתה בשטח, ענבל חוקרת את המפגש בין נשים בזנות לבין המערכת הרפואית במסגרת המחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן. ענבל ואני מכירות מהפעילות האקטיביסטית שלנו, ובדצמבר לפני שנה היא פרסמה קול קורא למתנדבת שתלמד סריגה בהוסטל. הרמתי

כשהרשת צורחת “קני עכשיו” יש שבועות שבהם אנחנו קמות בבוקר ומרגישות שהעולם כולו נעשה צעקה אחת גדולה. כותרות מהבהבות, “אל תפספסי”, “רק היום”, ״מבצע שלא יחזור!״. את מסתכלת על החוטים ורואה יופי, צבע, פוטנציאל. אבל משהו פנימי, שבדרך כלל נדלק מיד, פשוט לא מגיב. בימים כאלה אנחנו מרגישות לפעמים שהיצירה התרחקה מאתנו. שהרצון להתחיל פרויקט חדש פשוט לא קיים. שהחוט והמסרגות מונחים על השולחן, אבל הידיים לא מצליחות להתמסר. זה לא “חוסר מוטיבציה”. זה המוח האנושי. המחקר של העשור האחרון מסביר את

סבטלנה חייקין סבטלנה חייקין חיה בין שני עולמות שנראים שונים לגמרי — חדר הלידה וסלון הסריגה — אבל בידיים שלה הם קשורים בחוט אחד. היא מיילדת במרכז הרפואי ברזילי, מורה לסריגה, ויוצרת שמביאה אל המלאכה יצירתיות וסקרנות אין סופית. בשיחה פתוחה היא מספרת על החזרה לסריגה אחרי שני עשורים, על הובלת תהליכים של לידה והוראה ועל הדרך שבה עבודת הידיים הפכה למרחב של עוגן, יצירה ונשימה. איך התחלת לסרוג? ״התחלתי לסרוג בגיל מאוד מוקדם, בסביבות גיל שבע. אמא שלי עשתה איתי את הצעדים הראשונים, ואחר

שמיכות טמפרטורה הן קונספט פופולרי בעולם הסריגה העולמי. בתחילת השנה כל סורגת מגדירה מפתח צבעים עבור השמיכה שלה, כל צבע מייצג את הטמפרטורה. מדי יום סורגות שורה אחת שמתעדת את הטמפרטורה של אותו יום. בסוף השנה מתקבלת שמיכה שכולה תיעוד אקלימי, כמעט כמו גרף, רק במדיום של חוטים. באותה שיטה קיימות גם שמיכות מצב רוח, שבה הצבעים משקפים תחושה ולא מזג אוויר. סריגה בקצב קבוע הכוח של הפרויקטים האלה מתחיל בכך שהם מייצרים טקס קטן של זמן. שורה ביום נשמעת כמו מאמץ אפשרי, וכשהיא חוזרת על עצמה הי

פעם בימי ההייטק הסוערים שלי, מדי שנה היה לי מן נוהל קבוע. לקראת סוף ינואר גיליתי שוב ושוב שצברתי יותר מדי ימי חופשה, והחברה הזהירה שמי שלא ינצל אותם עד סוף פברואר — יאבד. כך הייתי מוצאת את עצמי יוצאת לשבוע חופש בחורף, בזמן שהילדים במסגרות, כולם סביבי שקועים בעבודה, ורק אני – לרגע אחד מחוץ לזמן. לשבוע הזה תמיד הייתי מכינה רשימה אדירה של דברים שרציתי להספיק: לראות תערוכה, לטייל בטבע, לבקר חברות שלא פגשתי חודשים, לקרוא, לסרוג חמישה עשר סוודרים ולעצב שלושה נוספים. הכול בקצב של מי

עידית פארן היא אחת הנשים המוכרות והאהובות בקהילת הסריגה הישראלית. היא מורה לסריגה ובעלת הסטודיו “סורגות בזמן” שביישוב עשרת, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק הפופולרית “מועדון סריגה”. עידית פארן סורגות רבות מזהות אותה מהסדנאות ומהרשת, והיא מודה שזה עדיין מפתיע אותה בכל פעם מחדש – “זה תמיד נחמד כשניגשות אליי בבתי קפה או באירועים,״ היא מחייכת במבוכה, ״אבל זה עדיין קצת מוזר. אני לא באמת מרגישה מפורסמת, זה פשוט נעים לדעת שהן סורגות בזכות משהו שראו אצלי.” את אחת הנשים המוכרות בעולם הסריגה

הסוודר השלישי שאני סורגת ברוח ״סוודר בנפרד ביחד״ פסים הם הזדמנות לתת לשאריות חוט לככב. הקצב הבלתי קבוע, והאורך הקצר מספקים במה מושלמת לפיסות צבע שלא הספיקו לפרויקט שלם אחר. בעבר, בתקופות של מחסור, סריגה בשאריות היתה הכרח. בספרי הסריגה של שנות הארבעים, כמו ה”Make Do and Mend”, הופיעו דוגמאות שהמליצו לשלב “odds and ends” של חוט כדי לסרוג גרביים לילדים, כפפות לחיילים או צעיפים לשימוש יומיומי. הפסים לא נולדו מתוך אלמנט עיצובי אלא מאילוץ חומרי: שארית קצרה הספיקה רק לפס דק, שארית א

מהיום שהתחלתי לעבוד על סריגה מקומית היה לי ברור שהמילה הכתובה בעברית היא הלב. קנאתי במרחבי התוכן באנגלית, בשפע התרבותי, ביכולת לדבר על מלאכה באופן רחב ומשמעותי או לתת הוראות מאוד מדויקות איך להגדיל עין (kfb, m1l, lli) — וייחלתי שיהיה לנו גם. כשבניתי את האתר, ביקשתי מהמעצבת להגדיר מקום של כבוד לתוכן. היא מיד ביטלה את הבקשה במילים: “מותק, תרדי מזה. אנשים בימינו לא קוראים כלום. אין קשב ואין סבלנות. וחוץ מזה, סריגה היא דבר חזותי. תלמדי לצלם.” אז התקנו רכיב של בלוג. אבל בפנים זה ב

פסים היום הם אלמנט עיצובי קלאסי ונצחי, אבל במשך מאות שנים הם סימנו משהו אחר לגמרי – את החריג והמוקצה. ההיסטוריון מישל פסטורו מתאר בספרו The Devil’s Cloth שבימי הביניים רק אנשים שחיו בשולי החברה לבשו פסים: ליצנים, עבדים, אסירים, יהודים, ונשים שסטו מהנורמה. פסים שברו את הסדר החזותי ולכן שימשו כסימן של אי־סדר חברתי. מהים אל החוף: מדים, חופש ונשיות באמצע המאה ה־19 הנמלים הצרפתיים הכילו בליל צבעוני של אנשים. בכל נמל, ובכל ספינה, אנשי הצוות לבשו בגדים שונים. ב 1858 פרסם משרד הצי הצ

ענבל גרוס היא מעצבת סריגה מהמוכרות והאהובות בקהילת הסריגה בארץ. היא מעצבת דגמים ייחודיים, שמשלבים בין ידע טכני עמוק לרגישות אסתטית. אחד הדגמים שלה זכה בתחרות והתפרסם במגזין Vogue Knitting. היא התחילה את דרכה כתלמידה של אורלי מצמר גורמה , ומשם המשיכה ללמוד בעצמה - מתוך סקרנות עקשנית ואהבה אמיתית לאתגר. “ככל שההר יותר גבוה,” היא אומרת, “אני יותר בעניין.” ענבל גרוס לובשת את העיצוב שלה - Porcelain Flower Top איך התחלת לסרוג? ״אני בכלל לא באה מעולם האופנה. הכול התחיל מהבן שלי, שרצ

על נורו, חוטים חיים והיופי שבחומר דוגמית לפרויקט אחד החוטים שחזרתי אליהם לאחרונה, אחרי הפסקה של שלוש־עשרה שנים, הוא Noro Silk Garden. יש בו משהו חי בזכות חילופי צבע איטיים ושינויים בעובי. כל מעבר צבע מכיל שברי צבע שיוצרים שילובים יפהפיים שמזכירים לי חילופי עונות, שינויים בנוף ובאור לאורך היממה. החוט יחגוג 35 שנים ב 2026, ועדיין ממשיך לרגש סורגות וסורגים ברחבי העולם. מהכבשה אל החוט סילק גרדן נולד מהחזון של אייזקו נורו. נורו היה אומן שהקים את מפעל החוטים שלו ב־1975 במחוז אאיצ’י

גילי גולדשטיין גילי גולדשטיין נולדה בתל אביב, בוגרת המחלקה לקרמיקה בבצלאל, וכיום חיה במילאנו, שם היא לומדת לתואר שני בעיצוב טקסטיל באקדמיה NABA. בין קרמיקה לחוטים, בין נול למכונת סריגה, היא מחפשת את נקודת המפגש בין חומר, הקשבה וזיכרון חושי. נפגשנו לשוחח על תהליכי יצירה, על המפגש עם החומר ועל הידע שטמון בידיים. ״אני חושבת שהייתי תלמידה מאתגרת,” היא אומרת בחיוך. “אבל בבית הספר הדמוקרטי ביפו נתנו לי להבין שאני שווה למורה. יש פער גילאים, אבל שנינו בני אדם. זה נתן לי ערך לעצמי. ז

על גילנות, חוסר יצוג ומה עושות עם הסטריאוטיפ אוקטובר הוא חודש המודעות לגיל השלישי ורציתי להתייחס לנושא מבלי ליפול לקלישאות או לבחור בכיוונים צפויים כמו ״למדתי מסבתא שלי לסרוג״. זה אמנם נכון וראוי, אבל לא חשבתי שזה מספיק מעניין. מול הפנים נעמד לו הסטריאוטיפ של ״סבתא סורגת״, והחלטתי לחקור איך הוא נולד, איך השתמר, אילו שינויים עבר ומה לעזאזל אני עושה איתו - כי האמת? הוא די מעצבן אותי. מהמלאכה למלאכת נשים הדימוי של סריגה כתחביב בלעדי של סבתות, הוא תוצר תרבותי יחסית חדש שנולד ממפ

לכבוד חודש המודעות לגיל המבוגר, יצאתי לבדוק איך מיוצגות נשים מבוגרות בעולם הסריגה. סורגות מבוגרות מהוות את עמוד השדרה של תעשיית הסריגה, הן הצרכניות הנאמנות והרווחיות ביותר שלה, בעלות כוח הקניה הגדול ושיעור השלמת הפרויקטים הגבוה ביותר. ובכל זאת, כשעברתי בין אתרים, קטלוגים, ומעצבות ברחבי העולם - כמעט ולא מצאתי נשים מבוגרות כדוגמניות לדוגמאות סריגה. מצאתי בעיקר אנקדוטות. הן לא הגיעו מחברות החוטים או המגזינים, אלא דווקא ממעצבות שפועלות מתוך הקהילה. פה סוודר שצולם על אמא של המעצבת

על חומר, ניסוי, גוף משתנה, ושושלת של ידיים עובדות מרים ברוק-כהן, בחצר ביתה אוקטובר 2025 נפגשנו בסטודיו בביתה בחיפה, בין מדפים עמוסים בספרי מלאכה וסריגה, ערימות בדים וקופסאות של חוטים. מרים ברוק-כהן חוקרת את הגבולות של חומר, זמן וגוף, ומחפשת בכל פעם הבנה חדשה למה שאנחנו רגילות לחשוב עליו כ“אותו הדבר”. “הדודים שלי היו אנרכיסטים,” היא אומרת בחיוך. “הם לימדו אותי לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב אחרת. לנסות.” הגישה הזו, של בדיקה מתמדת, סקרנות ואי־ציות לנורמות, מלווה אותה גם בעבוד