פעם בימי ההייטק הסוערים שלי, מדי שנה היה לי מן נוהל קבוע. לקראת סוף ינואר גיליתי שוב ושוב שצברתי יותר מדי ימי חופשה, והחברה הזהירה שמי שלא ינצל אותם עד סוף פברואר — יאבד. כך הייתי מוצאת את עצמי יוצאת לשבוע חופש בחורף, בזמן שהילדים במסגרות, כולם סביבי שקועים בעבודה, ורק אני – לרגע אחד מחוץ לזמן. לשבוע הזה תמיד הייתי מכינה רשימה אדירה של דברים שרציתי להספיק: לראות תערוכה, לטייל בטבע, לבקר חברות שלא פגשתי חודשים, לקרוא, לסרוג חמישה עשר סוודרים ולעצב שלושה נוספים. הכול בקצב של מי

עידית פארן היא אחת הנשים המוכרות והאהובות בקהילת הסריגה הישראלית. היא מורה לסריגה ובעלת הסטודיו “סורגות בזמן” שביישוב עשרת, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק הפופולרית “מועדון סריגה”. עידית פארן סורגות רבות מזהות אותה מהסדנאות ומהרשת, והיא מודה שזה עדיין מפתיע אותה בכל פעם מחדש – “זה תמיד נחמד כשניגשות אליי בבתי קפה או באירועים,״ היא מחייכת במבוכה, ״אבל זה עדיין קצת מוזר. אני לא באמת מרגישה מפורסמת, זה פשוט נעים לדעת שהן סורגות בזכות משהו שראו אצלי.” את אחת הנשים המוכרות בעולם הסריגה

הסוודר השלישי שאני סורגת ברוח ״סוודר בנפרד ביחד״ פסים הם הזדמנות לתת לשאריות חוט לככב. הקצב הבלתי קבוע, והאורך הקצר מספקים במה מושלמת לפיסות צבע שלא הספיקו לפרויקט שלם אחר. בעבר, בתקופות של מחסור, סריגה בשאריות היתה הכרח. בספרי הסריגה של שנות הארבעים, כמו ה”Make Do and Mend”, הופיעו דוגמאות שהמליצו לשלב “odds and ends” של חוט כדי לסרוג גרביים לילדים, כפפות לחיילים או צעיפים לשימוש יומיומי. הפסים לא נולדו מתוך אלמנט עיצובי אלא מאילוץ חומרי: שארית קצרה הספיקה רק לפס דק, שארית א

מהיום שהתחלתי לעבוד על סריגה מקומית היה לי ברור שהמילה הכתובה בעברית היא הלב. קנאתי במרחבי התוכן באנגלית, בשפע התרבותי, ביכולת לדבר על מלאכה באופן רחב ומשמעותי או לתת הוראות מאוד מדויקות איך להגדיל עין (kfb, m1l, lli) — וייחלתי שיהיה לנו גם. כשבניתי את האתר, ביקשתי מהמעצבת להגדיר מקום של כבוד לתוכן. היא מיד ביטלה את הבקשה במילים: “מותק, תרדי מזה. אנשים בימינו לא קוראים כלום. אין קשב ואין סבלנות. וחוץ מזה, סריגה היא דבר חזותי. תלמדי לצלם.” אז התקנו רכיב של בלוג. אבל בפנים זה ב

פסים היום הם אלמנט עיצובי קלאסי ונצחי, אבל במשך מאות שנים הם סימנו משהו אחר לגמרי – את החריג והמוקצה. ההיסטוריון מישל פסטורו מתאר בספרו The Devil’s Cloth שבימי הביניים רק אנשים שחיו בשולי החברה לבשו פסים: ליצנים, עבדים, אסירים, יהודים, ונשים שסטו מהנורמה. פסים שברו את הסדר החזותי ולכן שימשו כסימן של אי־סדר חברתי. מהים אל החוף: מדים, חופש ונשיות באמצע המאה ה־19 הנמלים הצרפתיים הכילו בליל צבעוני של אנשים. בכל נמל, ובכל ספינה, אנשי הצוות לבשו בגדים שונים. ב 1858 פרסם משרד הצי הצ

ענבל גרוס היא מעצבת סריגה מהמוכרות והאהובות בקהילת הסריגה בארץ. היא מעצבת דגמים ייחודיים, שמשלבים בין ידע טכני עמוק לרגישות אסתטית. אחד הדגמים שלה זכה בתחרות והתפרסם במגזין Vogue Knitting. היא התחילה את דרכה כתלמידה של אורלי מצמר גורמה , ומשם המשיכה ללמוד בעצמה - מתוך סקרנות עקשנית ואהבה אמיתית לאתגר. “ככל שההר יותר גבוה,” היא אומרת, “אני יותר בעניין.” ענבל גרוס לובשת את העיצוב שלה - Porcelain Flower Top איך התחלת לסרוג? ״אני בכלל לא באה מעולם האופנה. הכול התחיל מהבן שלי, שרצ

על נורו, חוטים חיים והיופי שבחומר דוגמית לפרויקט אחד החוטים שחזרתי אליהם לאחרונה, אחרי הפסקה של שלוש־עשרה שנים, הוא Noro Silk Garden. יש בו משהו חי בזכות חילופי צבע איטיים ושינויים בעובי. כל מעבר צבע מכיל שברי צבע שיוצרים שילובים יפהפיים שמזכירים לי חילופי עונות, שינויים בנוף ובאור לאורך היממה. החוט יחגוג 35 שנים ב 2026, ועדיין ממשיך לרגש סורגות וסורגים ברחבי העולם. מהכבשה אל החוט סילק גרדן נולד מהחזון של אייזקו נורו. נורו היה אומן שהקים את מפעל החוטים שלו ב־1975 במחוז אאיצ’י

גילי גולדשטיין גילי גולדשטיין נולדה בתל אביב, בוגרת המחלקה לקרמיקה בבצלאל, וכיום חיה במילאנו, שם היא לומדת לתואר שני בעיצוב טקסטיל באקדמיה NABA. בין קרמיקה לחוטים, בין נול למכונת סריגה, היא מחפשת את נקודת המפגש בין חומר, הקשבה וזיכרון חושי. נפגשנו לשוחח על תהליכי יצירה, על המפגש עם החומר ועל הידע שטמון בידיים. ״אני חושבת שהייתי תלמידה מאתגרת,” היא אומרת בחיוך. “אבל בבית הספר הדמוקרטי ביפו נתנו לי להבין שאני שווה למורה. יש פער גילאים, אבל שנינו בני אדם. זה נתן לי ערך לעצמי. ז

על גילנות, חוסר יצוג ומה עושות עם הסטריאוטיפ אוקטובר הוא חודש המודעות לגיל השלישי ורציתי להתייחס לנושא מבלי ליפול לקלישאות או לבחור בכיוונים צפויים כמו ״למדתי מסבתא שלי לסרוג״. זה אמנם נכון וראוי, אבל לא חשבתי שזה מספיק מעניין. מול הפנים נעמד לו הסטריאוטיפ של ״סבתא סורגת״, והחלטתי לחקור איך הוא נולד, איך השתמר, אילו שינויים עבר ומה לעזאזל אני עושה איתו - כי האמת? הוא די מעצבן אותי. מהמלאכה למלאכת נשים הדימוי של סריגה כתחביב בלעדי של סבתות, הוא תוצר תרבותי יחסית חדש שנולד ממפ

לכבוד חודש המודעות לגיל המבוגר, יצאתי לבדוק איך מיוצגות נשים מבוגרות בעולם הסריגה. סורגות מבוגרות מהוות את עמוד השדרה של תעשיית הסריגה, הן הצרכניות הנאמנות והרווחיות ביותר שלה, בעלות כוח הקניה הגדול ושיעור השלמת הפרויקטים הגבוה ביותר. ובכל זאת, כשעברתי בין אתרים, קטלוגים, ומעצבות ברחבי העולם - כמעט ולא מצאתי נשים מבוגרות כדוגמניות לדוגמאות סריגה. מצאתי בעיקר אנקדוטות. הן לא הגיעו מחברות החוטים או המגזינים, אלא דווקא ממעצבות שפועלות מתוך הקהילה. פה סוודר שצולם על אמא של המעצבת

על חומר, ניסוי, גוף משתנה, ושושלת של ידיים עובדות מרים ברוק-כהן, בחצר ביתה אוקטובר 2025 נפגשנו בסטודיו בביתה בחיפה, בין מדפים עמוסים בספרי מלאכה וסריגה, ערימות בדים וקופסאות של חוטים. מרים ברוק-כהן חוקרת את הגבולות של חומר, זמן וגוף, ומחפשת בכל פעם הבנה חדשה למה שאנחנו רגילות לחשוב עליו כ“אותו הדבר”. “הדודים שלי היו אנרכיסטים,” היא אומרת בחיוך. “הם לימדו אותי לא לקבל דברים כמובן מאליו. לחשוב אחרת. לנסות.” הגישה הזו, של בדיקה מתמדת, סקרנות ואי־ציות לנורמות, מלווה אותה גם בעבוד

הם לא פתחו את Yarn כדי “למכור חוטים”, אלא כדי לשנות את ההיצע הקיים עבור קהילת הסריגה הישראלית. מהחיבור בין התשוקה של ג׳וליה לחומר ולהתפתחות יצירתית, לבין הסקרנות של צביקה להבין איך מערכות עובדות, נולדה חנות קטנה בזכרון יעקב שבמהלך השנים, הפכה לשם מוכר כמעט לכל סורגת בארץ. ג׳וליה וצביקה בסטודיו יארן, בזכרון יעקב ראשית הדרך ג׳וליה וצביקה הכירו בחיפה, שם למדו באותה כיתה בתיכון. “אני סורגת מאז שאני זוכרת את עצמי,” אומרת ג׳וליה. “הייתי הולכת לחנויות סריגה ומתמלאת השראה. הצבעים, המ

גרב אחת היא פריט סרוג שלם, יש לה עקב, יש לה בהונות, היא גמורה מכל בחינה. ובכל זאת, היא חסרת שימוש. בלי התאומה שלה היא חסרת תוחלת ובלתי לבישה... כדי באמת ליהנות ממנה, חייבת להגיע גם התאומה. וכאן מגיע האתגר שמכירות רבות מאיתנו: סינדרום הגרב השנייה . ההתלהבות הראשונית כבר נגוזה, הסקרנות התפוגגה, ומה שנשאר הוא לשחזר בדיוק את אותו תהליך בשנית. עבור מי שקשה לה לחזור על אותו הדבר פעמיים, זה יכול להרגיש כמו קיר בלתי עביר. אבל יש גם מי שמוצאות נחמה דווקא בחזרתיות. סורגות שנהנות מהקצב

ראיון עם רוזין פאר, הבעלים של Leen's Knit, חנות חוטים אונליין ישראלית רוזין פאר רוזין גדלה בבית מסורתי, בת הזקונים במשפחה. “סבתא שלי נפטרה עוד לפני שנולדתי, אבל תמיד סיפרו לי עליה – שהיא סרגה דברים שאף אחת אחרת לא ידעה. זה ידע שנעלם, ותמיד הרגשתי פספוס גדול. אמא שלי למדה לסרוג בבית הספר. אני זוכרת אותה יושבת עם מסרגות וסורגת לנו סוודרים. כבר אז נמשכתי לחוטים ולצבעים. הייתי נכנסת לחנויות וקונה גלילים רק כי הם קסמו לי. אמא שלי הייתה שואלת למה אני צריכה את כל זה, ואני חשבתי שזה

ראיון עם אגט רוטמן קסל, Made By Gootie כבר מילדות באניעם שברמת הגולן, אגט הכירה את עולם החוטים. אמא וסבתא לימדו אותה את הבסיס – איך לסרוג עין ימין ושמאל, ובמשמרות הלילה בצבא, היא מצאה את עצמה מחפשת דוגמאות ברשת, נתקלת בבלוגים באנגלית ומתאהבת בעולם התחרה, ההוראות הטכניות והגרפים. “אני מאוד טכנית,” היא אומרת, “היה לי כיף ללמוד את כל הסימונים והשרטוטים. מצאתי בהם הרבה הגיון.” אגט רוטמן קסל באותה תקופה החוטים הזמינים היו בעיקר חוטים אקריליים אבל אגט תמיד העדיפה חוטים עדינים, כותנ

ראיון עם דנה קרוליצקי, דנה דולז, יוצרת הבובות הסרוגות שמביאה יצירתיות וחום אנושי לעולם הקרושה דנה דולז כששואלים את דנה מי היא, התשובה רחוקה מלהיות חד־ממדית: היא מעצבת תכשיטים בהשכלתה, בעלת ניסיון עשיר במסעדנות, ואמא טרייה – אבל מעל לכל, היא סורגת שיודעת להפוך רעיון לסיפור מוחשי בידיים. בשנים האחרונות היא ביססה לעצמה מקום ייחודי בזירת הקרושה בישראל, עם בובות שהופכות לא רק לפריט משחק אלא למקור נחמה וקסם. מעיצוב תכשיטים לקרושה דנה למדה עיצוב תכשיטים בשנקר, אבל סיום התואר נפל על

לקראת חודש הגרביים – Socktober – הלכתי לחפש תמונות של הגרביים הראשונות שסרגתי. ובין כל הקבצים והאלבומים מצאתי לא רק גרביים, אלא גם את המילים שכתבתי ב־2013. טקסט קטן שהחזיר אותי לרגע שבו הכול היה חדש, ושגיליתי שהוא עדיין נושא בתוכו אמת על פגיעות, על יצירה ועל חום שנשאר קרוב לגוף וללב. זוכרים את הפעם ההיא שהגעתם לאיזו סדנא, או לבית חולה נקיון, ופתאום התבקשתם לחלוץ נעליים? נותרתם עם גרביים. על פניו, עדיין אינכם חשופים לגמרי ואיש אינו רואה אם גזרתם ציפורניים או מה מצב הפדיקור. עם

ראיון עומק עם הילה אלרט – יוצרת קרושה בועטת, פמיניסטית ומצחיקה, על גופיות מדברות, טקסטים סרוגים, ושאלות שלא שואלים בקול. סריגה עם אג’נדה, בהומור ובצבע

השבוע חזרתי מחופשה בברצלונה עם אחותי. היא אמא לארבעה קטנטנים מתחת לגיל 7, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלה בלי ילדים מאז ירח הדבש. הגוף שלה עבר, ועדיין עובר, שינויים.   וגם אני משתנה. סביב הלידות, כמו רובנו, עליתי וירדתי במשקל. עם השנים, ריצה ואימוני כוח הפכו לחלק משמעותי מהחיים שלי. ועם הזמן ראיתי שינויים גדולים: מאשה ללא כתפיים עם ירכיים רחבות, הפכתי לאשה שרירית, עם כתפיים ורגליים חזקות.   בברצלונה יצאנו לקניות. נכנסנו לכל הרשתות הגדולות והיא מדדה מלא בגדים. ושם, בין המדפים ות

רציתי לשתף אותך במחשבה שעלתה לי בראש בריצה בשבוע. אם   את   רוצה   ללכת   מהר  – תלכי   לבד . אבל   אם   את   רוצה   להגיע   רחוק  – תלכי   יחד . (פתגם אפריקאי)   חלקכן יודעות שאחד התחביבים שלי בשנים האחרונות הוא ריצת שטח. במיוחד אני אוהבת לרוץ מרחקים ארוכים. אני אוהבת להרגיש שהריצה שלי היא מסע. היא התחילה בשעה כלשהי, עם אור רך של זריחה. עד לסיומה, כבר עברתי דרך: השמש עלתה, הנוף השתנה, וגם הרגש. מ”אוף, איך אני אסחוב את הריצה הזו”, ועד “איזה יופי, כמה הנוף השתנה כאן מהשבוע שעב